בואו נדבר על הכפר הזה, שאתם כל כך להוטים לשרוף

הם בונים לכם את הבתים, את הגשרים, את הכיכרות, ובסוף אתם מתים להבעיר להם את הכפר. מפגיני ימין מחוץ לביתה של היועמ"שית גליה בהרב-מיארה, ב-28 בנובמבר 2024 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

בשבוע שעבר, יצאתי מביתי הצופה על רחוב שוקן בתל אביב לביקור עבודה בעיר הקודש ירושלים. בסוף הביקור, על פי מנהג השמאלנים, עליתי לרגל לבר הסירה, שם פגשתי כמה חברים שהגיעו מיישובים סמוכים, חלקם מעבר לקו הירוק וחלקם בתוכו. כעבור כמה שעות וכמה בירות, הטקס תם. ביציאה, כשחציתי את פינת בן סירא, חלפתי על פני בר שמבעד לחלונותיו נשמעה מקהלה עליזה של שיכורים ששרה בקולי קולות, כמעט באקסטזה, את השיר "שיישרף לכם הכפר". המילים היו יותר מסתם ביטוי של שכרות; הן הכריזו בגאון על הברבריות הישראלית.

בדרכי חזרה, השעה אחרי חצות, רגע לפני שעליתי לבית ראיתי אותם – כעשרים עובדים, רכונים על מרצפות רחוב שוקן, משפצים, עובדים, בונים את העיר. בבוקר הם יחזרו לכפר. אז בואו נדבר על הכפר שאותו חלקים רבים מעם ישראל מייעדים לשריפה.

הכפר הזה, שאתם חולמים להעלות באש ולמחוק מהמפה, הוא בדיוק אותו הכפר שממנו מגיעים כמחצית מאלה שמצילים לכם את החיים כשאתם על סף עילפון – הרופאות, האחים, האחיות, הסניטרים והפרמדיקים, חובשים, נהגי אמבולנס ורוקחים, כולם שם כדי לחבר אתכם לאינפוזיה ולהזריק לכם תרופות כשאתם בקושי מצליחים לנשום. יתרה מזאת, הכפר שאתם רוצים לשרוף שולח אל הרחובות שלכם מבוקר ועד ערב צבאות של עובדי ניקיון ותחזוקה, אלה שמתכופפים כדי לאסוף את הזבל שאתם זורקים, כדי שלכם יהיה איפה לדרוך בלי לשקוע בערמות לכלוך. אז לפני שאתם ממשיכים לפנטז על לזרוק אותנו למדורה, תזכרו שאתם די אוהבים ספסל נקי ואוויר מעט פחות מזוהם, הודות לאותם אנשים ששיבצתם ברשימת השריפה שלכם.

הכפר שלנו, שאותו הותרתם תלוי על חבל דק תחת אבק השריפה, הוא גם ביתם של כל אותם פועלי בניין שגוררים את עצמם החוצה לפני עלות השחר לאתרי הבנייה; מטפסים על פיגומים רעועים, מערבבים מלט ויוצקים יסודות שבלעדיהם לא הייתם מתהדרים לא בתל אביב ולא בירושלים. אפילו רעננה לא היתה לכם בלעדיהם. רק שבעיני רבים מכם, הם בכלל לא קיימים – עד שאחד מהם נופל למותו מאיזה פיגום ואתם מעלעלים בדיווח הקצר בעיתון בלי למצמץ. אין להם ערך כבני אדם.

הם בונים לכם את הבתים, את הגשרים, את הכיכרות, ובסוף אתם מתים להבעיר להם את הכפר. מהכפר הזה אתם נהנים גם כשאתם שוכבים בסלון המפנק בדירה החדשה – שבנויה, אגב, בזכות הידיים שלהם. ואתם עוד רוצים לשרוף אותו? כלומר אותנו? אז שיהיה לכם בהצלחה עם הבנייה הבאה.

פירומנים יקרים, שכבר סימנתם את הכפר שלנו כמועמד לבעירה, ואף משפשפים את הידיים בהתרגשות לקראת הרגע הגדול – אתם בדיוק אלה שמניפים בגאווה את דגל "המשילות". אז הנה עצה בשבילכם, רגע לפני שאתם מתחילים לבצע את המלאכה, לעצור לשנייה, לקחת אוויר, ולהאזין לכמה מילים פשוטות:

הכפר הוא גם ביתם של כל אותם פועלי בניין שגוררים את עצמם החוצה לפני עלות השחר לאתרי הבנייה. פועלים פלסטינים במחסום איל (צילום: מוחמד אל-באז / אקטיבסטילס)

ה"משילות" הזאת שלכם, שאותה אתם תובעים בכל הזדמנות בלהט קדוש, לא היתה שורדת דקה בלעדינו, כלומר בלי הכפר שאתם מתכננים להפוך לאפר. "משילות" איננה רק שליטה וכפייה; היא גם היכולת להבטיח שבתי החולים שלכם לא יקרסו, שהכבישים, בשטחים הכבושים ובתחומי הקו הירוק כאחד, לא יתפרקו, ושבתי הספר ייפתחו בכל בוקר בלי עיכובים. וכאן בדיוק נכנס הכפר שלנו לתמונה: אנחנו היסודות שעליהם נשענת ה"משילות" המהוללת הזו. בלי הידיים הבונות והמטפלות, ובלי המוחות המתכננים, המושג הזה שאתם מדקלמים בלי הפסקה היה נשאר בגדר רעיון נושן – משהו יפה שקראו עליו אולי באיזה ספר אירופי שנכתב בשלהי המאה ה-19.

במילים אחרות, כשאתם מתבשמים בפנטזיה "לשרוף" לנו את הכפר ונדמה לכם, באשליה חורגת מציאות, שזה איזה סיפור של גבורה, אתם למעשה משחזרים במדויק את הביטוי "תמות נפשי עם פלשתים" ואת סיפור מצדה. אתם מעלים גרסה חדשה של תיאטרון האבסורד. רק שהפעם אין שום גבורה מזהירה או נחישות חלוצית. מה כן יש? בעיקר טמטום מסחרר על טהרת האש. ובאותה נשימה אתם זורקים לפח גם את "המשילות" הדמיונית שלכם, בכזו קלות, שקועים בהזיות של כוח. אז אולי, במקום לפזר גיצים, כדאי שתשאלו את עצמכם אם אתם לא שורפים קודם כל את הבית שלכם.

עד שהפכתי גם אני לחלוץ

אל תבינו אותי לא נכון. אני לא נוהג על פי עיקרון "האויב של אויבי הוא חברי". לחלק האחר של העם, "הקפלנסיטים", שוחרי הדמוקרטיה ואוהדי ההפגנות הקבועות, גם לכם יש לי כמה מילים. אתם שעמדתם בכיכרות כמעט שנתיים תמימות בקור מקפיא ובחום יוקד, בגשם ובשמש, מניפים דגלים וצועקים סיסמאות ריקות מכל תוכן ממשי, הקשיבו טוב למה שיש לי לומר.

הניחו בצד את הפנטזיות הנאיביות שלכם על "ישראל הישנה והטובה". כי אנחנו, הערבים – בדיוק כמו כל אלה שאתם אוהבים לכנות "ביביסטים" בתיעוב גלוי – לא מתכוונים לאפשר לכם להחזיר שום "עטרה ליושנה". עבורכם, "מדינה יהודית ודמוקרטית" היא עוד סיסמה משומשת; עבורנו, היא פרדוקס אחד גדול – עוד מנגנון דיכוי שהתחפש ל"שוויון" מזויף. ואם לא תיישרו איתנו קו ותפנימו את המציאות הפוליטית החדשה, שבה המעמד שלכם הולך ומאבד גובה, אל תצפו לראות אותנו עומדים מאחוריכם ובטח לא לצידכם – לא בכיכר קפלן ולא בנווה שלום.

המשוואה פשוטה מאוד: אם אתם לא איתנו, אנחנו לא איתכם.

המשוואה פשוטה מאוד: אם אתם לא איתנו, אנחנו לא איתכם. הפגנה נגד ההפיכה המשטרית ברחוב קפלן בתל אביב, במרץ 2023 (צילום: גילי יערי / פלאש 90)

ה"שותפות" הזו שאתם מתרפקים עליה היא לא יותר מברית אינטרסים קצרת טווח, שמתפרקת לחתיכות ברגע שהאינטרס מתאדה. ראינו את הסרט הזה מספיק פעמים כדי לדעת איך הוא נגמר. אבל אל תחששו יותר מדי. גם אנחנו למדנו לשחק את המשחק, לייצר מצג שווא של שותפות ושל "דמוקרטיה", ולחייך בזמן שאנחנו יודעים שהכל חארטה אחת גדולה.

כך שבקרוב, אנחנו הערבים נשיק תוכניות להעצמה אישית, סדנאות, ריטריטים, מעגלי שיח ואפילו ניקוי רעלים – לא רעלים מהגוף, אלא כאלה שנצברו מנשימת אוויר עמוס בשחיקות תקציביות, באפליה, בדיכוי ובדיכאון מתמשך.

אתם תוהים איפה בדיוק ייערכו כל ההפקות האלה? על חורבות הכפרים השרופים, שיום אחד אולי עוד תגרדו מהם את האפר. אם תרצו להגיע, נשמח לעזור לכם להשיג היתרי מעבר (הם יעלו לכם כמה שקלים). שם, על החורבות האלה, נלמד אתכם איך שורדים דיכוי וגזענות, איך מתפקדים תחת שלטון רוב עוין, ואיך מייצרים זהות לאומית שלמה בצל מחיקה היסטורית. אחרי עשרות שנים של הישרדות, יש לנו כמה טריקים בשרוול. הרי בזכותכם, צברנו לא מעט ניסיון בהישרדות ב-70 ומשהו השנים האחרונות.

ואם אתם שואלים מאיפה החוצפה, אז הרשו לי להבהיר. אני לא מתנצל. לא על המילים החדות, לא על הטון הבוטה. אני הפלסטיני החדש – לא עוד אחד שמוריד את הראש, לא עוד אחד שנראה חיוור, ולא עוד אחד שמפחד לפתוח את הפה. אני לא מבקש מכם רשות לדבר, ובטח לא מתחנן לסליחה אם מישהו יחוש אי נוחות למקרא דבריי. כי אם יש משהו שלמדתי מכם, ממורשת ה"חלוציות" שאתם כה גאים בה, זה שאין שום מקום להתבכיינות ולהצטדקות מתייפייפת.

אני רואה אתכם מקרוב, יום אחרי יום, ואימצתי את הקשיחות המפורסמת הזו שלכם עד שגם שאני הפכתי לחלוץ. וכמו שאומרים אצלנו – ביטוי שגם אותו לקחנו מכם – אף אחד לא אוהב לראות ערבי עלוב וחלש.

ג'יווארה בדר הוא סטודנט לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון בלימודי מזרח תיכון