לא רק שאנלוגיות לשואה אינן פסולות, לפעמים הן נדרשות 

מבקר במוזיאון יד ושם בירושלים, ב-2 במאי 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

ב-16.8.2024 פרסם אורי קירשנבום, תושב ההתנחלות יצהר, מאמר באתר "סרוגים" תחת הכותרת "דין ג'ית כדין רפיח". במאמר התייחס קירשנבום לפוגרום שערכו מתנחלים יום קודם לכן בכפר הפלסטיני ג'ית ובמהלכו שרפו מכוניות, פגעו ברכוש ורצחו את רשיד סידה. עיקר ביקורתו של הכותב במאמר מופנית כלפי הנהגת המתנחלים הצבועה שגינתה (לדעתו) את מבצעי הפוגרום.

קירשנבום מתאר את האסטרטגיה הצבאית בעזה: "צה"ל הפציץ תקופה מסוימת בעזה בצורה כמעט חסרת הבחנה בניינים ורבי קומות, בידיעה מוחלטת שייהרגו המוני ילדים ואימהות. קיימת הבנה פשוטה שהאוכלוסייה הפלסטינית בעזה ששמחה לראות בטלוויזיה את הטבח בעוטף צריכה לחטוף מהלומה שהיא לא תשכח. אסטרטגיה ביטחונית מתבקשת הביאה את ישראל לכסח בצורה חריפה מאוד את 'החפים מפשע' בעזה כי אין דרך אחרת לנצח ולמגר את חמאס. זה מכוון, זה אסטרטגי, זה נכון. שאף אחד לא יעמיד פנים אחרת".

ואז הוא מקיש מזה על מה שיש לעשות, לדעתו, בגדה: "עכשיו שמישהו יסביר לי למה מה שנכון בעזה לא נכון בג'נין ובטול כרם, בחברון ובשכם". שהרי "הפיתרון היעיל היחידי נגד הטרור הפלסטיני הרצחני הוא הרתעה כואבת וקיצונית של האוכולוסייה התומכת שלו. חיסול מחבלים כשהוא בא לבד הוא כמעט חסר משמעות. אם אלו שמגדלים את המחבלים וקוראים כיכרות על שמם לא ירגישו את נחת זרועם של היהודים – הם יגדלו מהר מאוד את המחליפים של המחבלים שחיסלנו אתמול באיזה מבצע מודיעיני מזהיר".

>> תודה לזוהראן ממדאני על ביטול הגדרת האנטישמיות של IHRA

על כך הגיב חוקר המשפט מהאוניברסיטה העברית, פרופ' אלון הראל, בדף הפייסבוק שלו בחריפות רבה, ובין השאר כינה את הכותב תלמידו של אלפרד רוזנברג (שהיה האידיאולוג הראשי של המפלגה הנאצית והשר לענייני השטחים הכבושים במזרח ושנידון למוות במשפטי נירנברג). בעקבות הפוסט, תבע קירשנבום את הראל בבית משפט לתביעות קטנות על לשון הרע. לצורך ההגנה ביקש ממני הראל, בהיותי חוקר שואה, לכתוב לבית המשפט חוות דעת בעניין האנלוגיה שאותה ביצע ואני נעניתי לבקשתו.

בפסק הדין שלה, חייבה השופטת חגית פלאוט את הראל לשלם לקירשנבום סכום גבוה מאוד. במאמר שכתב הראל בעקבות פסק הדין הוא עמד על העובדה שבכל 15 העמודים שכתבה בפסק דינה, השופטת לא התייחסה במילה אחת למאמרו המזעזע של התובע. בצדק ראה בכך הראל סימפטום להשחתה היסודית של מערכת המשפט.

מכיוון שקירשנבום טען במאמרו טענה "ביטחונית", ביססתי בחוות דעתי שהוגשה לבית המשפט אנלוגיה בין תפיסת הביטחון של הכותב לתפיסת הביטחון הנאצית. אולם השופטת פטרה את חוות הדעת בסעיף אחד בהבחינה בין "תפיסת ביטחון" לבין "אידיאולוגיה". הנאצים מזוהים לדעתה אך ורק עם אידיאולוגיה ולא עם תפיסת ביטחון, ומשום כך האנלוגיה הקרובה שעליה הצבעתי אינה רלוונטית כלל לטענת "אמת דיברתי" של הראל.

טענה זו גם היא סימפטומטית בעיני, ביטוי לאופן המיתי, הא-היסטורי והמזיק שבו נתפסת השואה בישראל. השופטת ביטאה תפיסה שבה השואה היא רצח אידיאולוגי (אנטישמי) המנותק לגמרי מהיבטים אחרים המוכרים לנו מהעולם שבו אנו חיים, כמו למשל "תפיסת ביטחון". מובלע בדבריה שמשום כך, כל אנלוגיה לשואה היא למעשה פסולה. אך בפועל ישנה זיקה מאד קרובה בין אידיאולוגיה לתפיסת ביטחון ומשמתחילים לחשוב כך על השואה, דהיינו באופן היסטורי ולא מיתי, מגלים שהאלימות הנאצית, גם אם היתה מאד קיצונית, יש לה צדדי דמיון חזקים למופעי אלימות אחרים שבהם גלומה היתה תפיסת ביטחון דומה. את תפיסת הביטחון הרצחנית הזו כינה ההיסטוריון דירק מוזס "ביטחון קבע".

מכיוון שאני סבור שעלינו לחשוב על השואה, על הנאצים ועל אלימות המונית באופן אחר לגמרי מהאופן שאותו ביטאה השופטת, אני מפרסם כאן את חוות הדעת שכתבתי. אני חושב שהדבר חשוב במיוחד היום, כשהאלימות כנגד פלסטינים בשטחים שלהגנתה יצא קירשנבום מגיעה לרמות שלא ידענו בעבר. ובנוסף, משום שלגבי עניין אחד אני דווקא נוטה להסכים עם קירשנבום. טענתו היא שצה"ל פעל בעזה על פי תפיסת ביטחון אלימה ורצחנית הזהה לזו שבה הוא תומך, ומשום כך הוא רואה צביעות בכל גינוי של אלימות המבוססת על אותה תפיסה בגדה המערבית. אני אכן חושב (ובכך אני מבטא את דעתי שלי, שאינה בהכרח זהה לזו של הראל) שפעולת צה"ל בעזה הוכתבה במידה רבה על ידי אותה תפיסת ביטחון, ומשום כך ניתן להרחיב את האנלוגיה בה אני דן, לפחות באופן חלקי, אל מעבר לאלימות המתנחלים בגדה גם אל רצח העם שביצעה ישראל בעזה.

להלן חוות הדעת שהוגשה לבית המשפט.

מכיון שהנחתי שהשופטת לא יודעת גרמנית חיפשתי תרגומים מוסמכים באנגלית ועברית. מסיבות משפטיות מובאת חוות הדעת כאן ללא כל שינוי. אך הציטוטים באנגלית תורגמו לעברית לנוחות חלק מהקוראים.

בחוות דעת זו אבקש לבסס את הטענה שעל סמך מאמרו של מר אורי קירשנבום (להלן: התובע) "דין ג'ית כדין רפיח" מיום 16.8.2024 באתר "סרוגים", הבעת הדעה של פרופ' אלון הראל ביחס לתובע, לפיה התובע הוא "תלמידו הנאמן של מר אלפרד רוזנברג" והבעת דעתו של פרופ' הראל כי "נראה כי יש כעת תחרות קשה בין תומכי החמאס היהודיים מי יצליח לאמץ מהר יותר את האידאולוגיה הנאצית", הן אנלוגיה מבוססת וראויה. אבקש לבסס טענתי זו תוך קריאה קרובה במאמרו הנ"ל של התובע, והשוואתו לעקרונות שהיו מקובלים בגרמניה הנאצית בהתמודדותה עם מי שנתפש על ידה כאויביה בעיקר בזמן מלחמת העולם השנייה.

כפי שאראה, המרכיבים השונים של משנתו של התובע, כפי שבאו לידי ביטוי במאמרו מיום 16.8.2024, חופפים מרכיבים רבים בתפיסת הביטחון של גרמניה הנאצית, ובעקרונות שלאורן התנהלה גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה.

חלק א': מעמדה של האנלוגיה ההיסטורית וחשיבותה בהקשר הרלוונטי

קודם שאגש לעיון המדוקדק במרכיבי תפיסת הביטחון הנאצית הרלוונטיים להבנת מאמרו של התובע, אבקש להתייחס בקצרה למעמדה של האנלוגיה ההיסטורית עצמה.

הערך על אנלוגיה וחשיבה אנלוגית באנציקלופדית סטנפורד לפילוסופיה מסביר שהמחשבה האנלוגית היא יסודית למחשבה האנושית (fundamental to human thought). יחד עם זאת, הערך גם מצביע על כך שהאנלוגיה מבוססת תמיד על דמיון חלקי בין "אובייקטים או מערכות של אובייקטים", ומשום כך תמיד חושפת את עצמה לטיעון נגדי הכופר בדמיון או לטיעון שהשוני בין שני איברי האנלוגיה רב על הדמיון ומשום כך היא אינה תקפה. נחיצותה של האנלוגיה לחשיבה האנושית יחד עם היכולת להעמיד מולה טיעוני נגד, מעמידים אותה תדיר בליבו של ויכוח, אך הוויכוח לא יכול לייתר את נחיצותה.

השימוש באנלוגיות היסטוריות הנוגעות לשואה ולגרמניה הנאצית הוא מקובל בשיח הפוליטי והתקשורתי. חוקרי שואה מובילים סבורים כי הגבלה ורגולציה מופרזות של השימוש באנלוגיות אלה עלול להביא לפגיעה במחויבות להתריע מפני סממנים אידיאולוגיים או התנהגותיים המשקפים באופן חלקי או מלא מרכיבים בתפיסה הנאצית.

ב-17.6.2019 כינתה חברת הקונגרס האמריקני אלכסנדרה אוקסיו קורטז את מתקני המעצר למהגרים של ממשל טראמפ "מחנות ריכוז" והשתמשה בהקשר זה בביטוי "לעולם לא עוד".

חברת הקונגרס אלכסנדרה אוקסיו קורטז בטקס ההשבעה של ראש עיריית ניו יורק הנכנס, זוהראן ממדאני (צילום: דוברות עיריית ניו יורק)

בעקבות כך פרסם ב-24.6.2019 מוזיאון השואה בוושינגטון (שהוא מוסד פדרלי התלוי בממשל) הצהרה המגנה אנלוגיות לשואה. בתגובה לכך פרסמה ב-1.7.2019 קבוצה של כ-600 חוקרי שואה, ביניהם המובילים ביותר בעולם ובתוכם רבים הקשורים למוזיאון עצמו, מכתב פומבי (גילוי נאות: הייתי בין חותמיו) שהפציר בהנהלת המוזיאון לחזור בה מהצהרתה, שכן לטענת החותמים, לא זו בלבד שמותר להשוות אירועים אחרים לשואה אלא שזו חובה חינוכית:

"The very core of Holocaust education is to alert the public to dangerous developments that facilitate human rights violations and pain and suffering; pointing to similarities across time and space is essential for this task".

("ליבת חינוך השואה היא להתריע בפני הציבור על התפתחויות מסוכנות המקדמות הפרות זכויות אדם וסבל; הצבעה על קווי דמיון בין תקופות ומקומות שונים היא הכרחית למשימה זו").

במאמר נפרד מיום 12 ביולי 2019, שכותרתו It Can Happen Here , כתב אחד מיוזמי המכתב, פרופ' תימוטי סניידר מאוניברסיטת טורונטו, מבכירי חוקרי השואה ומזרח אירופה בימינו (הייתי מדרג אותו בין חמשת החוקרים החשובים ביותר של השואה בימינו):

"The U.S. Holocaust Memorial Museum’s decision to speak out against Holocaust analogies is a moral threat […] In doing so, it has made nonsense of the slogan 'never again' and provided moral cover for ongoing and oppressive American policies".

("ההחלטה של מוזיאון השואה האמריקאי לצאת נגד אנלוגיות לשואה היא איום מוסרי […] בכך, הפך המוזיאון את הסיסמה 'לעולם לא עוד' לחסרת משמעות, ונתן כסות מוסרית למדיניות האמריקאית המתמשכת והדכאנית").

ובהמשך כתב, תוך שהוא מבסס את חשיבות ותקפות האנלוגיה של אוקסיו קורטז, למרות ההבדלים הגדולים בין ארה"ב של ממשל טראמפ ומדיניות ההגירה שנקט, לגרמניה הנאצית ומערכת מחנות הריכוז שבנתה:

"The point of historical comparisons is not to seek a perfect match – which can never be found – but to learn how to look out for warning signs".

("הנקודה בהשוואות היסטוריות אינה לחפש התאמה מושלמת – שלעולם לא תימצא – אלא ללמוד כיצד להיות ערניים לסימני אזהרה").

בחוות דעתי אני מאמץ עמדה זו, שאנלוגיות היסטוריות לעולם לא יכולות לגלם דמיון מלא, שאם לא כן היה מדובר בזהות בין שני אירועים, שאינה קיימת בהיסטוריה. ויחד עם זאת, יש חשיבות חינוכית ומוסרית לבצע אנלוגיות היסטוריות ביחס לשואה, שאם לא כן, אנו אכן עושים את המסר שהעולם קיבל על עצמו בעקבות השואה "לעולם לא עוד" לחוכא ואטלולא.

עוד אני מבקש לציין בהקשר זה קודם שאגש להשוואה עצמה, שבמסגרת מחקרי והוראתי את זיכרון השואה נתקלתי באין ספור מקרים של שימוש אנלוגי של דמויות או תופעות פוליטיות ישראליות לשואה ולנאציזם, וביניהן גם מצד בכירים ביותר כמו דוד בן-גוריון ומנחם בגין, שכינו כך זה את זה. בהזדמנות אחת (13.5.1963) אף כינה בפומבי (וחזר על כך במכתב לחיים גורי) בן-גוריון את בגין "טיפוס היטלריסטי מובהק: גזעני, מוכן להשמיד את כל הערבים". הללו לא חששו להשתמש באנלוגיות חריפות, ונתנו לדיון הציבורי להכריע לגבי תקפותן. בהקשר זה גם אציין את דבריו של מנחם בגין במהלך מלחמת לבנון הראשונה, שדימה את יאסר עראפת להיטלר המתבצר בבונקר שלו בברלין. בתגובה כתב לו הסופר עמוס עוז: "היטלר אינו מסתתר בנבטייה, בצידון או בביירות. הוא מת ונשרף". הדיון הציבורי והאקדמי ולא בית המשפט צריך אפוא להכריע על תקפותן ההיסטורית, המוסרית וחינוכית של אנלוגיות היסטוריות הנוגעות לשואה ולנאציזם.

חלק ב': מרכיבי התפיסה המשתקפת במאמרו של התובע

ועתה אגש לדיון במאמרו המוזכר של התובע. האנלוגיה שאותה אבסס בחוות דעת זו נוגעת בעיקר לצורת האלימות הקיצונית כלפי מי שנתפשים כאויבים, במבנה של אותה אלימות ובצורות הצדקתה.

במאמרו "דין ג'ית כדין רפיח" מיום 16.8.2024 באתר "סרוגים" מגן התובע על פרעות שפרעו מתנחלים בתושבי הכפר הפלסטיני ג'ית, שבמהלכן פגעו ברכושם ובגופם של חפים מפשע, כולל פלסטיני אחד שנרצח. במהלך המאמר פורש התובע את משנתו לגבי אופיים ומהותם של הפלסטינים ולגבי תפיסת הביטחון הרצויה של ישראל למולם. אמנה את מרכיביה העיקריים של משנתו, כפי שמשתקפת במאמרו:

1. התובע טוען, שאין הבדל בין הפלסטינים בעזה ובגדה המערבית, בין כאלה שביצעו מעשה טרור לכאלו שלא ביצעו כל מעשה כזה, ובין מתונים לג'יהדיסטים – כולם תומכים ברצח יהודים ללא הבחנה, או בלשונו "כולם רוצים לשחוט אותנו עם נשינו וילדינו" ו"כולם תומכים ברמה הערכית בטבח שהחברים שלהם ביצעו בתינוקות ונשים הרות בעוטף עזה בשמחת תורה […] כולם גדלים על ערכים של ג'יהאד וקדושתם של השאהידים". מבחינתו כל הפלסטינים הם טרוריסטים מהזן הגרוע ביותר, דהיינו בעלי עמדות רצחניות ומשום כך גם איום ביטחוני ישיר. בשל כך, לשיטתו וכפי שעולה ממאמרו, כולם בני מוות.
2. כתוצאה מכך, לפי דבריו, "הפתרון היעיל היחיד נגד הטרור הפלסטיני הרצחני הוא הרתעה כואבת וקיצונית של האוכלוסייה התומכת שלו". משמעות הדבר "להשמיד להרוג ולאבד המוני עזתים, הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם", המוצג על ידו כ"פתרון" לגיטימי. מדובר בקריאה לבצע פשעי מלחמה חמורים שמבוססים על טשטוש מוחלט שבין אזרחים ללוחמים. או במילים אחרות, לאחר שהפליל את כל הפלסטינים, התובע טוען שהדרך היחידה להילחם בהם הוא להכות באופן מכוון ורחב באזרחים, וכך הוא גם מבין את אסטרטגיית הלחימה של צה"ל בעזה: "אסטרטגיה ביטחונית מתבקשת, הביאה את ישראל לכסח בצורה חריפה מאוד את 'החפים מפשע' בעזה כי אין דרך אחרת לנצח ולמגר את חמאס. זה מכוון, זה אסטרטגי, זה נכון". בהמשך לכך הוא קורא לפגוע במכוון בחפים מפשע בגדה המערבית כאסטרטגיית לוחמה, כפי שנעשה, לטענת התובע, בעזה. ויש להדגיש – התובע אינו מתייחס לפגיעה באוכלוסייה האזרחית כאל "נזק אגבי" הנדרש לצורך פגיעה במטרות צבאיות לגיטימיות, ושיש לפעול כדי לצמצמו וכדי להבטיח שהוא מידתי. הוא מתייחס לפגיעה באוכלוסייה האזרחית כאל מטרה בפני עצמה, הנדרשת כדי לנצח ולמגר את חמאס.
3. בין השאר התובע טוען שאין הבדל בין ההפצצות על דרזדן והירושימה לבין רצח מכוון של אוכלוסייה אזרחית, והוא בז במובהק להבחנה של המשפט הבינלאומי בין לחימה נגד חמושים להרג אזרחים חפים מפשע. הוא אף בז ל"קרירות מחשבתית מטופשת" החושבת על "היום שאחרי ואיך נמנעים מפגיעה באוכלוסייה חפה מפשע בעזה".
4. תוך כדי כך מכנה מר קירשנבום את כל הפלסטינים כמה וכמה פעמים חיות אדם ונאצים ומבצע להם במאמרו דה-הומניזציה קיצונית.
5. משצה"ל, על פי תפיסתו, אינו מבצע את מלאכתו בגדה המערבית, ואינו פועל כדי לפגוע במכוון באוכלוסייה האזרחית בגדה המערבית, אין זה פלא, לשיטת התובע, שהמתנחלים ש"מבינים מהם הדרכים שמרתיעות את האויב" נוקטים בפעולות אלימות או רצחניות שפוגעות בחפים מפשע. הכותב מעניק להם לגיטימציה עד ש"קשה לומר עליהם מילה אחת של ביקורת". והוא אף בא חשבון עם מתנחלים אחרים שגינו את אותם פורעים, ומצהיר כי הוא אינו מבין את מי ש"הזדעק כשבשומרון הוצת רכב (או כמה רכבים)".

ח'אן יונס, דרום רצועת עזה, ב-24 בנובמבר 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

חלק ג': האנלוגיה של דברי התובע לתפיסת הביטחון הנאצית

עמדות אלו של התובע דומות באופן מחריד לאופן שבו הבינו הנאצים את מלחמתם באופן כללי ובעיקר במזרח אירופה כנגד התנגדות מקומית. הדברים נכונים הן ביחס לפלישה לפולין בספטמבר 1939, הן במלחמה ביוגוסלביה באפריל 1941, ועוד יותר מכך לאחר הפלישה לברה"מ ביוני 1941. באמצעות לוגיקה ורטוריקה דומות מאד לאלו שבהן משתמש התובע, הפעילו הנאצים באזורים אלו אלימות רדיקלית ורצחנית חסרת אבחנות שהגיעה לכדי רצח עם של ממש ביחס לחלק מהעמים המזרח אירופאים ובראש ובראשונה כלפי היהודים. בדומה לעמדתו של התובע, תפיסת הביטחון של הנאצים לא הבחינה בין לוחמים ל"בלתי מעורבים", והיא נטתה להכליל תכונה רצחנית מרושעת על קבוצות לאומיות או אתניות אחרות ללא כל הבחנה. קבוצות אלו נדונו בראש ובראשונה כ"בעיה ביטחונית" קיומית, ולפיכך התירו הגרמנים את דמם של כל חברי הקבוצה על מנת לייצר הרתעה ולמנוע פגיעה כלשהי בכוחות הגרמנים, תוך כדי ביצוע דה-הומניזציה רדיקלית לחבריה. לעיתים התייחסו גרמנים ונאצים להפצצות בנות הברית כהצדקה להרג המוני חסר הבחנה, כפי שעושה זאת התובע, ובמקביל בזו בגלוי לדיני המלחמה ולדין הבינלאומי.

כבר בפקודת ברברוסה מ-13.5.1941 (שהכינה את הפלישה לברה"מ ב-22.6.1941), שמבוססת על הנחיות ישירות של היטלר ושעליה חתום ראש הפיקוד העליון של הוורמאכט הגנרל פילדמרשל וילהלם קייטל, נאמר במפורש שדיני המלחמה לא יחולו על הכוחות. הללו זכו לחסינות משפטית מוחלטת בהתנהגותם עם אזרחים ומשום כך נקבע שיש לנקוט בפעולות קולקטיביות נגד קהילות אזרחיות:

"The troops themselves defend themselves against every threat from the enemy civilian population without mercy…. Collective drastic action will be taken immediately against communities from which treacherous or insidious attacks against the Wehrmacht are launched".

("הכוחות יגנו על עצמם מפני כל איום מצד האוכלוסייה האזרחית של האויב ללא רחם […] יינקטו צעדים קולקטיביים נחרצים באופן מיידי נגד קהילות שמהן מתבצעות התקפות בוגדניות או חשאיות נגד הוורמאכט").

ואכן בפקודת הקומיסרים הידועה מיום 6.6.1941 קבע היטלר [צ"ל הפיקוד העליון של הורמאכט בהשראה ישירה של היטלר; ע"ג] ש:

"in this fight it is wrong to trust such elements with clemency and consideration in accordance with International Law. They are a menace to our own safety and to the rapid pacification of the conquered territories".

("במאבק זה טעות היא לחוס על יסודות אלה ולנהוג כלפיהם בהתאפקות הנובעת ממשפט בינלאומי. הם מהווים סיכון לביטחוננו ולהרגעה מהירה של השטחים הכבושים").

מבקרים במוזיאון יד ושם בירושלים, ב-2 במאי 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

ב-14.6.1941 הסביר מפקד יחידת גולגולות המוות של ה-SS, הגנרל אייקה, לפקודיו את משמעות פקודת הקומיסרים של היטלר: זו מלחמה לחיים ולמוות ועל אנשי היחידה לפעול באופן פנאטי וחסר רחמים. במלחמה נגד הפרטיזנים, שמסוגלים לדבריו לכל מעשה זוועה, אנשי גולגולות המוות מצופים להילחם ללא "רחמים וחמלה".

ב-16.7.1941 הצהיר היטלר ביחס למלחמת הפרטיזנים שעליה הכריז סטלין:

"The Russians have now ordered partisan warfare behind our front. This partisan war again has some advantage for us; it enables us to eradicate everyone who opposes us. […] the best solution was to shoot anyone who looked sideways".

("הרוסים הורו כעת על לוחמת פרטיזנים מאחורי החזית. למלחמת הפרטיזנים הזו יש שוב כמה יתרונות עבורנו; היא מאפשרת לנו לחסל כל מי שמתנגד לנו. […] הפתרון הטוב ביותר הוא לירות בכל מי שמביט לצדדים").

ב-16 בדצמבר 1941 פרסם קייטל בהוראת היטלר פקודה אנטי פרטיזנית שבה הותר דמה של אוכלוסייה אזרחית, לרבות נשים וילדים, ובה נכתב בין השאר:

"If the fight against the partisans in the East, as well as in the Balkans, is not waged with the most brutal means, we will shortly reach the point where the available forces are insufficient to control the area. It is therefore not only justifiable, but it is the duty of the troops to use all means without restriction, even against women and children, so long as it insures success". [my emphasis].

("אם המאבק נגד הפרטיזנים במזרח, כמו גם בבלקן, לא יתנהל באמצעים האכזריים ביותר, נגיע בקרוב לנקודה שבה הכוחות הזמינים לא יספיקו לשלוט באזור. לפיכך, לא רק שמוצדק הדבר, אלא שזוהי חובתם של החיילים להשתמש בכל האמצעים ללא הגבלה, אפילו נגד נשים וילדים, כל עוד הדבר מבטיח הצלחה" [הדגשות שלי; ע"ג]).

קייטל סיכם שכל התחשבות בפרטיזנים היא פשע נגד העם הגרמני.

על שום מעורבותו של קייטל בהרג אזרחים תבעה אותו התביעה במשפטי נירנברג בין השאר גם על ביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות:

"Murder and ill treatment of civilian populations in occupied territory and on the high seas. Keitel committed many crimes of this nature, by ordering such criminal activities".

("רצח והתעללות באוכלוסייה אזרחית בשטחים כבושים ובים הפתוח. קייטל ביצע פשעים רבים מסוג זה, באמצעות מתן פקודות לפעילויות פליליות מעין אלה").

בין השאר התביעה גם ציינה ש:

"On 23 July 1941 Keitel signed an order concerning the administration of occupied Russia. This order provided that legal punishments were inadequate in so great an area, and that troops should use terrorism in crushing the population's will to resist".

("ב־23 ביולי 1941 חתם קייטל על צו הנוגע לניהול רוסיה הכבושה. צו זה קבע כי עונשים משפטיים אינם מספיקים בשטח נרחב כל כך, וכי על הכוחות להשתמש בטרור כדי לרסק את רצון האוכלוסייה להתנגד").

נאשמים במשפטי נירנברג. בשורה הראשונה, מימין לשמאל: וילהלם קייטל, יואכים פון ריבנטרופ, רודולף הס, הרמן גרינג. בשורה השנייה, מימין לשמאל: פריץ זאוקל, באלדור פון שיראך, אריך רדר, קרל דניץ

קייטל אכן נמצא אשם גם בעבירות אלה, ופסק הדין התייחס בין השאר לפקודות נוספות שלו כגון זו:

"On 16th September, 1941, Keitel ordered that attacks on soldiers in the East should be met by putting to death 50 to 100 Communists for one German soldier, with the comment that human life was less than nothing in the East. On 1st October he ordered military commanders always to have hostages to execute when German soldiers were attacked".

("ב־16 בספטמבר 1941 הורה קייטל כי תקיפות של חיילים במזרח תיענינה בהוצאתם להורג של 50 עד 100 קומוניסטים על כל חייל גרמני אחד, תוך הערה כי חיי אדם אינם שווים דבר במזרח. ב-1 באוקטובר הורה למפקדים הצבאיים להחזיק תמיד בני ערובה להוצאה להורג בכל עת שחיילים גרמניים יותקפו").

בסוף 1942 הוחרפה עוד יותר המתקפה האנטי פרטיזנית ובהוראה מיום 28.10.1942 הגדיר היטלר ש"בכל שטחי המזרח המלחמה נגד הפרטיזנים היא מאבק להשמדה מוחלטת" ומשום כך עליה להתנהל "בברוטליות מלאה […] ללא מגבלות (ohne Einschränkung) גם נגד נשים וילדים ובכל האמצעים".

ניתן למנות עוד פקודות רבות מהדרגים העליונים ביותר וכן מדרגי הביניים, כמו גם התבטאויות ברוח זו בקרב חיילים מהשורה ובקרב האוכלוסייה הכללית, אך די בציטוטים אלו בכדי להבהיר כי האידיאולוגיה הנאצית היתה כזו שאינה נאמנה לחוקי המלחמה, שלא מכבדת את ההבחנה בין אזרחים ללוחמים, ושרואה את האוכלוסייה האזרחית כמשתפת פעולה וכיעד לענישה קולקטיבית רצחנית מסיבות ביטחוניות, ובהתאם לכך לבסס את האנלוגיה בין התבטאויותיו של התובע במאמרו כלפי האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית לבין אידיאולוגיה זו.

למדיניות זו, שתפסה את כל האוכלוסייה האזרחית כמטרה לגיטימית, ושכונתה מדיניות "ההרגעה" (Pacification, ובגרמנית: Befriedung) היו תוצאות קטסטרופליות. להערכתו של פרופ' תימוטי סניידר, למשל, הנחשבת הערכה זהירה במיוחד, קרוב למיליון אזרחים לא יהודים נרצחו בעיקר בפולין ובבילרוסיה, על ידי הגרמנים במבצעי "הרגעה" וענישה שכאלה, ומאות רבות של כפרים, יש הסוברים אף אלפים, הועלו באש.

ניתן גם לציין כיצד סוג כזה של תפיסה ביטחונית הנחה לעיתים פעולות באזורים מערביים יותר. וכך למשל לאחר שריינהרד היידריך נורה למוות ב-27.5.1941 בצ'כיה (פרוטקטורט בוהמיה ומורביה באותה עת), ומשלא נמצאו האשמים הישירים להרג, החליט היטלר עצמו להשמיד את הכפר לידיצה כולו משום שחשדו שאנשי הכפר סייעו למחתרת הצ'כית ותמכו בה. ואכן ב-10.6.1941 השמידו הנאצים את כל הכפר עד היסוד. וכך דווח בתקשורת הנאצית:

"The inhabitants of the village of Lidice, near Kladno, had been found to be implicated in the killing of Reichsprotektor Heydrich and were moreover, in the active service of the enemy abroad. As a consequence all the men have been shot, the women taken to concentration camps, and the children placed in suitable educational institutions. Houses and buildings have been razed to the ground, and the name of the village wiped out".

("נמצא כי תושבי הכפר לידיצה, בסמוך לקלאדנו, היו מעורבים בהריגתו של הרייכספרוטקטור היידריך, וכי מעבר לכך שירתו באופן פעיל בשורות האויב בחו"ל. כתוצאה מכך, כל הגברים הוצאו להורג, הנשים הועברו למחנות ריכוז, והילדים הופנו למוסדות חינוכיים מתאימים. הבתים והמבנים הושמדו עד היסוד, ושמו של הכפר נמחה מעל פני האדמה").

"תפיסת ביטחון" שכזו, לפיה ניצחון דורש פגיעה מכוונת באוכלוסייה האזרחית כמטרה בפני עצמה, בצורתה הקיצונית תרמה אף רבות להתפתחות "הפתרון הסופי". היא התבססה במידה רבה על זיהוים של היהודים כבולשביקים, כפרטיזנים וכקומיסרים ובאופן כללי כנאמני המשטר והאידיאולוגיה הסובייטים. זיהוי זה "התבסס" על בולטותם של היהודים בהגות, בחברות ובהנהגת תנועות שמאל, ובאופן קונקרטי יותר בתנועות קומוניסטיות ובמשטר הסובייטי. הנאצים הכלילו באופן גורף ולא הפרידו בין קבוצות שונות של יהודים.

אוטו אולנדורף, כפי שצולם בידי הצבא האמריקאי

אפתח בדבריו של מפקד איינזצגרופן אוטו אולנדורף. בתיק החקירה נגדו במשפטי נירנברג הוסבר ש:

"Helpless civilians were conveniently labeled 'Partisans' or 'Partisan-sympathizers' and then executed".

("אזרחים חסרי ישע כונו בנוחות 'פרטיזנים' או 'מזדהים עם פרטיזנים' ולאחר מכן הוצאו להורג").

וכך הסביר זאת אולנדורף עצמו:

"For us it was obvious that Jewry in Bolshevist Russia actually played a disproportionately important role […] That the Communist functionaries and the active leaders of the Communists in the occupied area of Russia posed an actual continuous danger for the German occupation the documents of the prosecution have shown. It was absolutely certain that by these persons the call of Stalin for ruthless partisan warfare would be followed without any reservation".

("עבורנו היה ברור שהיהדות ברוסיה הבולשביסטית מילאה למעשה תפקיד חשוב באופן לא פרופורציונלי […] כי הפקידים הקומוניסטים והמנהיגים הפעילים של הקומוניסטים באזור הכבוש של רוסיה היוו סכנה מתמשכת ממשית עבור הכיבוש הגרמני – זאת הוכיחו מסמכי התביעה. היה ודאי לחלוטין שאנשים אלה יצייתו לקריאתו של סטלין למלחמת פרטיזנים חסרת רחם ללא כל הסתייגות").

נימוקים אלו שימשו כהצדקה לרצח המוני של אזרחים. וכשנשאל על הרג ילדים הסביר:

"I believe that it is very simple to explain if one starts from the fact that this order did not only try to achieve security, but also permanent security".

("אני מאמין שניתן להסביר זאת בפשטות רבה אם יוצאים מנקודת הנחה שפקודה זו לא ניסתה להשיג ביטחון בלבד, אלא ביטחון קבוע").

אולנדורף גם ציין שזו הייתה לפי הבנתו האסטרטגיה של בנות הברית בהפצצות על דרזדן:

"I cannot imagine that those planes which systematically covered a city […] with incendiaries and explosive bombs and again with phosphorus bombs […] as I have seen it in Dresden […] And when you then read the announcements of the Allied leaders on this […] these killings were accepted quite knowingly because one believed that only through this terror, as it was described, the people could be demoralized and under such blows the military power of the Germans would then also break down".

("אינני יכול לדמיין שאותם מטוסים אשר כיסו באופן שיטתי עיר […] בפצצות תבערה ופצצות נפץ ושוב בפצצות זרחן […] כפי שראיתי זאת בדרזדן […] וכאשר אתה קורא לאחר מכן את הצהרות המנהיגים של בעלות הברית בנוגע לכך […] הריגות אלו התקבלו ביודעין, משום שהאמינו שרק באמצעות הטרור הזה, כפי שתואר, ניתן יהיה לשבור את מורל העם, ותחת מכות כאלה גם כוחה הצבאי של גרמניה יתמוטט").

עולה אפוא כי המרכיבים בתפיסת הביטחון והאלימות של התובע כפי שהם באים לידי ביטוי במאמרו, מופיעים בתפיסת הבטחון והאלימות של אולנדורף: הפללת אוכלוסייה שלמה כסיכון ביטחוני, הרג חסר הבחנה של אותה אוכלוסייה, והצדקת אלימות נטולת כל רסן באמצעות השוואה להפצצות בנות הברית.

דברים ברוח דומה ניתן לצטט מתוך מכתבו של אוברשטומפירר קרל קרצ'מר מזונדרקומנדו 4a. במכתבו מ-27.9.1942 לאהובתו הוא מציין: "מראה המתים, כולל נשים וילדים אינו מעודד. אך אנו נלחמים את המלחמה הזו לשם הישרדותו של עמנו […] ההפצצות הראו למה מסוגל האויב לבצע לנו אם יהיה לו די כוח… האויב היה עושה [לנו] בדיוק אותו דבר […] ומאחר והמלחמה בעינינו היא מלחמה יהודית, היהודים הם הראשונים לחוש בכך".

התפיסה שהאויב הוא אכזרי ביותר ואם היה ביכולתו, היה טובח בגרמנים, מחייבת על פי קרצ'מר הרג של אזרחים כולל נשים וילדים.

עוד ניתן בהקשר זה גם לצטט את מאמרו המפורסם של גבלס "היהודים אשמים" מ-16.11.1941, שבו מטיל גבלס אשמה אחת קולקטיבית על כל היהודים:

"Every Jew is our enemy in this historic struggle, regardless of whether he vegetates in a Polish ghetto or carries on his parasitic existence in Berlin or Hamburg or blows the trumpets of war in New York or Washington. All Jews by virtue of their birth and their race are part of an international conspiracy against National Socialist Germany. They want its defeat and annihilation, and do all in their power to bring it about… If we lose it, these harmless-looking Jewish chaps would suddenly become raging wolves. They would attack our women and children to carry out revenge… There is only one effective measure: cut them out".

("כל יהודי הוא אויבנו במאבק ההיסטורי הזה, ללא קשר לשאלה אם הוא מתקיים בדוחק בגטו פולני או מנהל את קיומו הטפילי בברלין או בהמבורג, או תוקע בחצוצרות המלחמה בניו יורק או בוושינגטון. כל היהודים, מכוח לידתם וגזעם, הם חלק ממזימה בינלאומית נגד גרמניה הסוציאליסטית-לאומית. הם רוצים את תבוסתה והשמדתה, ועושים כל שביכולתם כדי להביא זאת לידי מימוש… אם נפסיד, אותם יהודים בעלי המראה התמים יהפכו פתאום לזאבים משתוללים. הם יתנפלו על נשינו וילדינו כדי לנקום… יש רק אמצעי אחד יעיל: לכרות אותם").

ודברים ברוח דומה למשל טען הימלר בנאומו המפורסם מ-4.10.1943 בפוזן: "אנחנו יודעים באיזו מידה היינו מקשים על עצמנו, אילו עוד היום, בזמן ההפצצות, המעמסה והמצוקה של המלחמה, היו לנו עדיין בכל עיר יהודים בתור מחבלים בסתר, תעמלנים ומסיתים. היינו מגיעים עתה, כנראה, לשלב של שנת 1916-1917, כאשר היהודים שכנו עדיין בגוף האומה הגרמנית". ובכך הוא מצדיק את רציחתם.

היינריך הימלר מפקד ה-SS

ואכן, על פי חלק מההיסטוריונים החשובים ביותר של השואה, כדוגמת כריסטיאן גרלך, שאול פרידלנדר ואחרים, היחס ליהודים היה בין השאר כאל אויב ביטחוני שאם לא יושמד תושמד גרמניה עצמה. את מה שכתב הימלר ביומנו ב-18.12.1941 לאחר פגישה עם היטלר, "שאלת היהודים ǀ להשמיד בתור פרטיזנים", מבינים אותם היסטוריונים כפשוטו, דהיינו רצח היהודים הוא בראש ובראשונה צורך ביטחוני כמו מלחמה בפרטיזנים. ומשום כך, לדעת אותם היסטוריונים, נפלה ההכרעה על השמדתם הסופית רק בדצמבר 1941 עם כניסתה של ארה"ב למלחמה, כשגרמניה עמדה עם הגב לקיר מול שלוש המעצמות – ברית המועצות, בריטניה וארה"ב.

השימוש בשפת דה-הומניזציה חריפה של מי שנתפש אויב אפיין מאוד את השפה הנאצית, וזה כלל גם את המטפורה שבה עושה התובע שימוש, "חיות אדם", לגבי כל הפלסטינים ("מולנו ניצבים חיות אדם שישמחו לשחוט אותנו ברגע שרק ישרקו להם"). מטפורה זו, לצד הביטוי "תת-אדם", רווחו במיוחד בשפה הנאצית – הן כלפי היהודים והן כלפי העמים הסלאבים – ובדיוק לשם אותה מטרה: התרת דמם של אותם אויבים. וכך למשל כינה פעמים רבות האידיאולוג של המפלגה הנאצית אלפרד רוזנברג, וגם רבים אחרים, לא פעם את היהודים "חיות אדם". וכך מסכם יוהנס שטייצינגר במאמרו המוקדש כולו לשפת הדה-הומניזציה הנאצית, את המטפורה הזו אצל הנאצים:

"[…] However, other groups of people are reduced to the biological sense of being human. They simply lack the metaphysical essence of humanity and thus are characterized as mere human animals. These creatures are human only from the naturalistic point of view, but not human from a metaphysical point of view".

"[…]) אולם, קבוצות אחרות של בני אדם מצומצמות למובן הביולוגי בלבד של היות אנושי. הן נעדרות פשוט את המהות המטפיזית של האנושיות, ועל כן מאופיינות כחיות אדם בלבד. יצורים אלה הם אנושיים אך ורק מנקודת מבט נטורליסטית, אך אינם אנושיים מנקודת מבט מטפיזית").

ואם לא די בכל אלו, אוסיף נדבך נוסף המתייחס לתפיסת האלימות של התנועות הפולקיסטיות והגזעניות שקדמו לתנועה הנאצית ושהיו בבחינת "מבשרי התופעה", שמתוכם התנועה הנאצית צמחה בראשית שנות העשרים, ואף של התנועה הנאצית במהלך שנות העשרים וראשית שנות השלושים טרם עלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון בינואר 1933 (בכך אתייחס לנקודה 5 בדברי לעיל על מאמרו של התובע, דהיינו ההבנה שהתובע מבטא ביחס לפעולות אלימות של אזרחי ישראל כלפי האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית בגדה המערבית, נוכח מה שהוא מתאר כהימנעות הצבא מפעולות מכוונות נגד אוכלוסייה זו).

אכן גדודי הפרייקורפס (Freikorps יחידות המתנדבים) שפעלו כיחידות פרא-מיליטריות ואוכלסו בלאומנים פולקיסטים, הטילו אימה ורצחו בולשביקים, קומוניסטים, פולנים ולעיתים גם יהודים ואחרים במחוזות המזרחיים של גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה. מטרתם היתה להיפרע ולהרתיע את מי שתפשו כאויבי המדינה הגרמנית הפולקיסטית והלאומנית שבה לזרים אין חלק. משום כך הם נטלו את החוק לידיהם והפעילו אלימות קיצונית כלפי מי שתפשו כלא שייכים וככאלה כאויבי העם. הם סברו שהמדינה "הרכה" והדמוקרטית, שאותה ביקשו להחליף, לא מבצעת ולא מסוגלת לבצע תפקיד זה והמדינה מצידה העלימה עין ממעשיהם.

יחידות פרא-מיליטריות אלו היוו חלק מהבסיס להקמת ה-SA (Sturmabteilung – פלוגות הסער) בראשית שנות העשרים, שפעל על פי אותו קוד של אלימות. אף ה-SA פעל בצורה דומה מטעם המפלגה הנאצית לחסל או להחליש אויבים מבית ולהטיל אימה ומורא על האוכלוסייה כולה, משחשבו שהמדינה הדמוקרטית הכבולה לשלטון החוק מפקירה תפקיד זה. דמויות משמעותיות בהנהגה הנאצית היו בוגרי הפרייקורפס – עליהם ניתן למנות את ארנסט רוהם, שהיה לימים המפקד של ה-SA, היינריך הימלר, מרטין בורמן, רודולף הס ואחרים. במאמרו מעניק, אפוא, התובע לגיטימציה לצורת אלימות של קבוצות מתנחלים חוץ מדינתיות, שדומה ליחידות אלה המזוהות מאוד עם המפלגה הנאצית בשנות העשרים והשלושים, לשם השגת מטרות שבחלקן הן דומות מאוד, וזאת מתוך תפיסה שהמדינה אינה מבצעת את חובותיה.

הנה כי כן ניתן לקבוע כי תפיסת הביטחון ואלימות המדינה של התובע דומה במרכיבים רבים להיבטים שונים של תפיסת הביטחון והאלימות הקיצונית של הנאצים, הן לפני עלייתם לשלטון ובוודאי ובוודאי במהלך מלחמת העולם השנייה. עיקר האנלוגיה מבוססת על תפיסה שאינה מבחינה בין חפים מפשע לבין לוחמים ורואה בפגיעה ורצח של הראשונים, גם אם באופן המוני, מרכיב מרכזי בהרתעה, בענישה ובניצחון במלחמה ללא כל כללי משפט או מוסר מגבילים. תפיסה זו מבוססת על הכללות גורפות, בוז למשפט הבינלאומי, האשמת אזרחים בשותפות בפשע, ולשון של דה-הומניזציה קיצונית. המשטר הנאצי מסמל לדיראון עולם בדיוק את ההיבטים הללו.

כפי שפתחנו ואמרנו, אנלוגיה אינה זהות ואין בכל מה שציינתי עד כה לטעון כי התובע קורא לפתרון הסופי של בעיית הפלסטינים ברוח "הפתרון הסופי" שנקטו הנאצים. אך נדמה שדי בדברים אלו בכדי להראות שהאנלוגיה שאותה ביצע פרופ' אלון הראל ביחס למאמרו של התובע תקפה גם תקפה, שכן היא כוללת יסודות מהותיים משותפים לתפיסת הביטחון והאלימות של התובע ותפיסת הביטחון והאלימות שהנחתה את הנאצים בפשעיהם.

אני קובע אם כן שעל סמך היבטים משמעותיים אלה ניתן לאשש את האנלוגיה שביצע בצדק פרופ' אלון הראל ביחס לתובע, כאשר כתב שמאמר התובע מלמד שישנה תחרות מי יצליח לאמץ מהר יותר את האידיאולוגיה הנאצית. ואם נחזור לדבריו של ההיסטוריון תימוטי סניידר, טוב עשה פרופ' הראל, שכן חובה עלינו כחברה לזהות בעוד מועד סימני אזהרה בוהקים אלו ולכנותם בשם על מנת שנוכל להתמודד איתם בצורה מוצלחת אם חפצי חיים אנחנו.