מה שלא צריך בבי"ס: לשבת ישר, להיות בשקט, להכין שיעורים

כאשר "חינוך" הפך ל-"מערכת", נקלטו בו מנהגים של מקצוע הנדסי, שבו המנהל שולט בחומרי הגלם, בתהליכי העיבוד ובתוצרים. הקשר הבין-אישי בין מבוגר לצעיר, שאמור לספק חינוך באמצעות הוראה ולמידה, הפך לתהליך של ריסון, מדידה והשלכת אחריות. את ההבדל בין חינוך להנדסת חינוך נתן לזהות בשגרת היומיום של כל בית ספר. הנה כמה דוגמאות:

"לשבת ישר"

טקס הישיבה הוא טקס שליטה, והוא נועד לתרגל את הילדים לקבל מרות, סדר ומשמעת – גם אם זה קשה להם. במיוחד כשזה קשה להם, שכן אין דבר שילדים רוצים יותר מאשר לזוז. אחרת לא היו מכריחים אותם לשבת. ריסון חופש התנועה אינו קשור כמובן ללמידה, שכן המידע התנועתי הוא אחד מאפיקי המידע הראשוניים ביותר בהתפתחות המוח ומערכת העצבים. למעשה מדובר במספר כשורים כגון: תנועה, מגע, אחזקה, יציבות, תיאום (קואורדינציה) ושיווי משקל. אין גבול לאבסורד, שהרי ילדים שמתקשים בכישורים אלה מוגדרים כבעלי לקויות, ומקבלים שעות סיוע ותרגול להשלמת התפתחותם. הסיוע הזה אינו מקרי, אלא נובע מכך שיש קשר בין לקויות בתחום התנועה לבין קשיים בלמידה עיונית שכלתנית. ועדיין, יש מורים שדורשים מהילדים לשבת בלא תנועה מספר שעות בכל יום.

> החיג'אב ואני: איך מטר וחצי של בד שינה לי את החיים

"להיות בשקט"

מדוע צריכים להיות בשקט? כי מניחים שכך הילד יהיה קשוב לדברי המורה. ומדוע צריך להקשיב למורה? משום שהתפיסה הרווחת היא שהמורה מדברת ידע, שנישא בגלי הקול אל אוזני התלמידים, ומשם הוא חודר למוחם ונחרט בזיכרונם. וכאן הבעיה. שכן ידע אינו מובא מבחוץ אל התלמיד אלא מתהווה מתוכו. המורה (כמו גם החיים עצמם) מזמנים לנו מצבים חדשים. כל מצב שכזה מתפרש אצלנו על יסוד ידע קודם, כלומר לפי אוצר ההתנסויות שחווינו עד כה. לעיתים המצב החדש מוכר לנו ואנחנו מבינים אותו ומגיבים כלפיו, ולעיתים המצב החדש (או הידע החדש) שונה ממה שמוכר לנו ומחייב אותנו להפיק הבנה חדשה או תגובה חדשה.

למידה היא תהליך דו כיווני של קליטה והבעה. לכן, שיעורים המבוססים על קליטה בלבד, מהמורה לתלמיד, אינם מייצרים בהכרח למידה חדשה. ברור שמבחינת הנימוס והסדר ראוי לשמור על ארגון השיחה כך שלא תהפוך למהומה של רעש. אולם בין סדר דיבור בשיעור לבין הדרישה לשקט, המרחק רב. בדרך כלל, כאשר המורה מצווה על שקט, הוא מעיד על תפיסה שגויה של הוראה ולמידה.

"החומר למבחן"

הדימוי של ידע כ- "חומר" מגיע בהמשך לתפיסה השגויה, כביכול הידע הוא דבר שעובר מראש לראש. הדימוי הזה נתמך על ידי מנהלי החינוך שמבקשים להפוך את החינוך למקצוע הנדסי. כזה שניתן לתכנן ולמדוד אותו. מי שעוסק בחינוך יוצר מצבים שבהם הידע נבנה אצל התלמידים. מי שעוסק בהנדסת חינוך, מודד חומר והספקי העברה. השאלה היחידה שדרושה על מנת להכיר את מצבו של התלמיד היא לבקש ממנו להסביר במילים שלו (או בדרך הבעה אחרת). ברגע שהוא מביע את מה שהוא מבין, אפשר לקבל מושג אודות חוסרי הידע או התפיסות השגויות שלו, ולתכנן את המשך ההוראה בהתאם.

> היומרה לזהות טרוריסטים באמצעות תווי פנים מסוכנת

הקשר הבין-אישי בין מבוגר לצעיר, שמספק חינוך באמצעות הוראה ולמידהבהנדסת חינוך דורשים מהתלמיד לשחזר את המילים ששמע מהמורה או שקרא בספר הלימוד. שימו לב להבדל: הבעה של התלמיד או שחזור ההבעה של תכנית הלימודים הכתובה. חינוך והנדסת חינוך הם שני עולמות מנוגדים. הנדסת חינוך משרתת את המנהלים של המערכת, שיכולים להציג נתונים מופרכים על התקדמות של כך וכך נקודות בהספק העברה. בבתי ספר שבהם מספיקים חומר לבחינה, הילדים משמשים כאחד מחומרי הגלם ליצירת שביעות רצון אצל המנהלים הבכירים.

"אתה יכול אבל לא רוצה"

כאשר מעבירים חומר ודורשים מהילדים לשחזר הבנה של מישהו אחר, מגיעים במהרה לשעמום נורא מצד התלמידים. הרי אין להם שום אתגר שכלי או רגשי. כאשר השעמום מתפרץ בתנועה או בדיבור (ראו לעיל: לשבת בשקט) נהוג לזמן את ההורים לשיחה ולומר להם שהוא יכול, ודווקא "אני רואה שיש לו פוטנציאל", אבל הוא לא רוצה מספיק, ולכן לא מתאמץ. ההפרדה בין רצון ליכולת היא מלאכותית שהרי אם הרצון חסר, ממילא היכולת לא יכולה להתגלות. למעשה יש כאן תרגיל ערמומי של השלכת האחריות מבית הספר אל התלמיד.

בית הספר מכריז שארגון ההוראה והלמידה בכיתות ובשיעורים הוא מושלם, תכנית הלימודים היא מצוינת ומעניינת, ודרכי ההוראה משובחות. כל מה שחסר זה רק נכונותו של התלמיד ללמוד. אם היה רוצה ומתאמץ, היה בית הספר מסוגל להשלים את מלאכתו על הצד הטוב ביותר. יש כאן שתי טעויות: ראשית, אם הילד לא מוצא עניין, אז צוואר הבקבוק הוא בצד של בית הספר, לא שלו. משהו בארגון הלימודים, בתכנית הלימודים או בדרכי ההוראה, אינו מספיק טוב. לא את העם צריך להחליף, אלא את דרך הפניה אליו. שנית, בית הספר טועה בכך שהוא מסיר מעצמו את האחריות, שכן בכך הוא מחליש את האמון בבית הספר. ההורים יוצאים חסרי אונים ומתוסכלים, ובסתר ליבם מבינים שנדרש מהם לנזוף בילד שלהם, רק בגלל הלקות וחוסר ההצלחה של המערכת. אם בית הספר היה משנה את דרכיו, ומצליח להגיע אל כל ילד וילדה, מעמדו של בית הספר, בעיני ההורים וילדיהם, היה מתחזק.

> יוזמה חדשה תרחיב את שיתוף הפעולה הפוליטי בין יהודים לערבים

אין דבר שילדים רוצים יותר מאשר לזוז. אז דורשים מהם לשבת (הדס פרוש/פלאש90)

"שיעורי בית"

מטלות לתלמידים לשעות אחר הצהריים וסופי שבוע הן למעשה הארכה של יום הלימודים, שלא על חשבון תקציב המדינה, ללא ליווי של מורות ומורים, ותוך הטלת אחריות על הילדים והוריהם. ברור שטוב לתרגל "תרגול נוסף" את התכנים שנלמדו: לפתור עוד שאלות בחשבון או לקרוא עוד מקור מידע בהיסטוריה. אבל דווקא משום שזה מאוד חשוב, זה צריך להיעשות בליווי המורים ועל חשבון זמן בית הספר. גם כאן בית הספר מוותר על האחריות, ופוגע בשמו הטוב ובמעמדו המקצועי.

לשים את הילד כאחראי לבדו על הלמידה זה מהלך לא הוגן. כמה מאיתנו המבוגרים מסוגלים למשמעת של למידה עצמית, בכוחות עצמנו בלבד, יום אחרי יום? ודאי שאין לדרוש זאת מילדים צעירים, שעוד יותר מאיתנו חסרים את כוח האחזקה העצמית. לשים את ההורים כאחראים שותפים לביצוע שיעורי הבית זה ודאי לא הוגן. זמן המשפחה הוא יקר ערך, ולצערנו קצר למדי. לקבוע עבור המשפחה שתפקידה לנצל את המעט שיש לה בשירות בית הספר, זה רע פעמיים: ראשית משום שלא כל ההורים מיומנים במה שהמורות והמורים למדו – כיצד ללוות תהליך למידה. שנית, משום שההורים מחנכים באמצעות החיים המשותפים עצמם ולא באמצעות השכלה ודעת. לכן רתימת ההורים להוראה מפספסת גם את תרומת ההוראה הטובה וגם את תרומת ההורים כהורים.

ויש עוד

יש עוד דברים שלא קשורים להוראה וללמידה: ספרי הלימוד למשל, שרובם מציגים ידע מעובד ומונעים מהמורים והתלמידים לעבד בעצמם את הנלמד. המחברות למשל, שמבטאות מצג שווא כביכול מה שכתוב בהן הוא גם מה שטמון בשכלו של הילד. התלבושת האחידה למשל, שמבטאת מצג שווא כביכול הילדים שווים, או אמורים להיות שווים. הכיתה כמסגרת חברתית, כביכול למי מאיתנו יש שלושים וחמישה חברים שהמכנה המשותף היחיד איתם הוא שנת הלידה. סדר הצלצולים למשל, כביכול למידה מתקיימת בפולסים קבועים של זמן, ונעצרת בפולסים קבועים של הפסקות. מערכת השעות למשל, כביכול באמת אפשר בשעה שמונה ורבע להתעניין בתנ"ך, ואחר כך בתשע וחמישה והתעניין במתמטיקה, כל יום, כל שבוע, כל שנה. ועוד.

למידה זה כיף, שכן היא אחד מכוחות ההתפתחות הטבעית המופלאה של בני אדם. הוראה זה חשוב, שכן זה כלי עזר מצוין לסייע לתלמיד בשלבי התפתחותו. אבל הפיכת החינוך למערכת הנדסית, שעניינה שליטה, מדידת הספק והשלכת האחריות על הילדים והוריהם, זה רע. זה רע לילדים ולהורים, וזה בהחלט אחת הסיבות למעמדה הנחות של מערכת החינוך בדעת הקהל.

> אחרי עשור של רדיפה החלטתי לשבור שתיקה ולענות לג'ראלד שטיינברג