לא מקום לאנשים מתולתלים: מסע קטן לבורקום

חמש מאות מילים ושלוש תמונות ממקום אחד. והפעם: אי מתוק בים הצפוני, שמקום של כבוד שמור לו בתולדות האנטישמיות

מאת:

Borkum 3

בספר "מקסיקו כפי שראיתיה" תיארה סופרת המסע אתל בריאנה טווידי את מפגשה הראשון עם העיר מונטריי. השנה היתה 1900, וסמטאותיה של מונטריי היו אז מרוצפות בלבנים, הן הזכירו לטווידי מקום אחר, מרוחק: את האי הגרמני בורקום שבים הצפוני, אתר נופש פופלארי בתקופתה. מלבד הריצוף המיוחד, ציינה טווידי עוד פרט היסטורי לגבי בורקום, לדבריה, זהו "המקום האחד בעולם שמיגר מתוכו כליל את היהודים".

בורקום של היום פתוחה לכלל בני האדם, כל עוד הם מוכנים לשלם את מחיר המעבורת המופקע. העיירה היחידה שעל האי יפהפיה מלאה עדיין במלונות הפאר שגינדרו אותה בימי הדרה. למרות גודלה המפתיע, היא שקטה. אין בה כמעט מכוניות, משום שאין לאן לנסוע. מחוץ לעיירה משתרעות דיונות יפהפיות וביצות. מאות אלפי ארנבים חיים באי והם מקפצים על פני כל שביל. מלבד מזג האוויר ההפכפך, ובעצם גם בזכותו, מדובר במקום קסום.

Borkum 1

אבל העבר לא מרפה לגמרי. הוא הביא לכאן אותי, במסגרת פרוייקט שאולי הוא אמנותי ואולי סתם אובססיבי. מזה כשנה אני מקליט שירים על מקומות, כשהם מושרים במקומות עליהם חוברו, אבל בחדרי מלון. שירים על מקומות נוטים להיות שירי אהבה, הם מתארים את יופיו וייחודו של המקום. חדרי מלון נוטים להיות דומים מאוד זה לזה, בין אם הם בבורקום או במונטריי. הרעיון שבפרוייקט הוא לשיר את העולם כמגוון ויפהפה, אבל לאו דווקא להראות אותו לעין ככזה.

גם לבורקום יש שיר, אותו נהגה לבצע תזמורת הטיילת של האי בשנות העשרים והשלושים. גם הוא שיר אהבה, המתאר את אלומת המגדלור העצום הניצב באי, את החופים הנפלאים ואת הרמת הכוסית בלילות, ומסתיים בהתפארות נוספת: לכאן אנשים שטוחי רגל, עקומי אף ומתולתלי שיער לא מוזמנים.

אז באתי, שטוח גרל שכמוני, לא לשיר את השיר, אלא לקרוא אותו, כמחווה של זכרון, ולהקדיש אותו לפוליטיקאים של עיר המחוז אמדן, שעל היבשה. טרם עליית הנאצים ניסו אלה, גרמנים בני גרמנים, להוציא את השיר אל מחוץ לחוק, ונכשלו.

באתי אל האי כשאני נושא בתרמיל כתב אישום כלפי תולדותיו, והתקשיתי לחלץ אותו משם. כולם היו כל כך מתוקים. במלון קיבלתי הנחה. הטבח במזנון הדגים נתן לי פילה שלם של מטיאס בחינם, שאחווה את תיבולו המיוחד. חברה גרמניה שמתגוררת בארץ נדהמה לקרוא בפייסבוק שהגעתי לאי בו גרים סבה וסבתה, ושלחה אותי לבקרם. למה שאקלקל לאנשים האלה את יומם?

ההיסטוריה בלתי נראית, אבל היא כבדה כגרניט. על המורכבות שבהתהלכות בגרמניה הסימפאטית של אחרי המלחמה נכתבו ספרים מצויינים. זו חוויה לא פשוטה בכלל.

Borkum 2

רק ברגעי האחרונים באי העזתי וסיפרתי מה הביא אותי אליו. בת שיחי היתה אשה כבת ששים ושמה ברברה, נופשת משטוטגארט שהלכה לאיבוד בשבילי האופניים החוצים את החולות ופנתה אלי בבקשת עזרה. ברברה טיילה איתי כברת דרך ושמעה אודות השיר. היא הגיבה בהלם, "בשנות העשרים, אתה אומר?" שאלה שוב ושוב, רמז למיסגור "התקופה האפלה" בתולדות הארץ הזאת לקצת יותר מעשור אחד, שעה ששורשי השואה טמונים עמוק בעברה של אירופה כולה. "מטורף לחשוב ששיר כזה היה קיים," אמרה, ואני חשבתי: מטורף? זו היתה תרבות הארץ שלך. אם זה נשמע לך מטורף, כנראה שלא חשבת על ההיסטוריה הזאת מזה זמן מה.

מנגד, אפשר להבין. הגזענות מביכה. היא עד כדי כך מביכה, שרובנו מתעלמים מקיומה בזמן אמת ומוחקים את היותה בעבר. זה חלק מן ההתנכרות לה. מי מנכדינו יאמין שהיה בארץ מועדון כדורגל שסיסמתו "מוות לערבים"? שהחוק התיר בה ועדות קבלה שנועדו לשמור על טהרתם האתנית של יישובים? שמועדוניה הפעילו סלקציה על רקע צבע עור? מה עושים עם ידיעה שכזה הוא ההווה? מה נעשה בידיעה שכזה היה העבר?

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ראש הממשלה נפתלי בנט והמפכ"ל קובי שבתאי בביקור ברהט, ב-6 בדצמבר 2021 (צילום: נועם רבקין פנטון / פלאש90)

ראש הממשלה נפתלי בנט והמפכ"ל קובי שבתאי בביקור ברהט, ב-6 בדצמבר 2021 (צילום: נועם רבקין פנטון / פלאש90)

ביישובים הערביים השטח בוער, והפעם זו לא מטפורה

למרות התוכנית החדשה למאבק באלימות ובפשיעה בחברה הערבית, התקציבים ומבצעי הראווה, התחושה היא שהאלימות רק מתגברת, ושההכרזות על פתרון הבעיה בתוך חצי שנה הן מופרכות. "הקמפיינים הממשלתיים הם רק משככי כאבים"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf