לא חמאס ולא איראן. מה שגומר אותנו הוא פנטזיית החסינות

אותם שלדי בניינים אפורים ומפויחים כמו בעזה. הריסות בניין שנפגע ברמת גן מטיל איראני, 14 ביוני 2025 (צילום: אריק מרמור / פלאש90)

הציבור הישראלי השתכנע לאורך השנים שהוא יוכל להתקיים פה באזור תוך זלזול עמוק בכל שכניו והשתוללות בריונית ורצחנית מול כולם מתי וכמה שרק ירצה, כשהוא נשען על כוח הזרוע בלבד. הרי יש לנו את הצבא החזק במזרח התיכון, מי יכול עלינו? כמעט שמונים שנה שהניצחון המוחלט המובטח הוא במרחק פסע: רק נכריע את הפלסטינים, רק נחסל את חמאס, רק נרסק את לבנון, רק נשמיד את יכולות הגרעין של איראן, ואז תראו איזה גן עדן יהיה כאן.

>> "לאיראן אין כל תוכנית להשמיד את ישראל או להשתלט על המזה"ת"

כמעט שמונים שנה שכל הניצחונות הצבאיים האלה מסתברים להיות ניצחונות פירוס. כל אחד מהם רק חופר לישראל בור עמוק יותר של ניתוק, של איום, של שנאה. הנכבה של 48' יצרה את סוגיית הפליטים שמסרבת להיעלם והניחה את הבסיס למשטר האפרטהייד; הניצחון של 67' הוליד את הכיבוש שממשיך להזין את ההתנגדות הפלסטינית; מלחמת אוקטובר 2023 התגלגלה לרצח עם שהפך את ישראל סופית למדינה המצורעת בעולם.

הצבא, שכל המהלכים האלה בנויים עליו, הופך לכלי השמדה המונית נטול שכל, שממשיך לקנות את מעמדו בקרב ציבור מסומם באמצעות תרגילי רהב דוגמת ביפרים מתפוצצים בכיסי גברים בשוק לבנוני או בסיס רחפנים שהצליחו להקים בלב מדינה עוינת, ובהוראת ממשלה ג'נוסיידלית ממשיך להתחפר במלחמות שאין לו שום מושג איך לצאת מהם.

לאורך כל כך הרבה שנים, בחסות הצבא הכביכול כל-יכול הזה, הציבור הישראלי השתכנע שהוא חסין. הסגידה המוחלטת לצבא מחד, והזלזול המתנשא בשכניו לאזור מאידך הביאו אותו להאמין שהוא אף פעם לא ישלם מחיר. מי יכול עלינו בכלל. ואז הגיע 7 באוקטובר ושבר לרגע את מעטה החסינות המדומיינת הזו. במקום להתמודד עם המשמעות של הרגע הזה, הציבור התמסר למסע נקמה כי רק כך עולמו קיבל שוב משמעות – ישראל טובחת, הפלסטינים נטבחים. הסדר שב על כנו.

לכן היה משהו כל כך מדהים במראות הבניינים המופגזים ברמת גן, בראשון לציון ובתל אביב, ממש בטבורה של המדינה. המראות האלה כל כך דומים לתמונות שהתרגלנו לראות מעזה. אותם שלדי בניינים אפורים מפויחים, אותו ענן אבק מיתמר, אותו שטיח אפר ושברי הריסות שמכסה את הרחוב, אותן תמונות של בובות ילדים בידי צוותי החילוץ. קנה המידה כמובן אחר לגמרי, אבל התמונות האלה הן בכל זאת ניתוץ רגעי של הפנטזיה המופרעת הזו, שאנחנו חסינים בפני הכול.

השמאל הציוני סומך בעיקר על היכולות האין סופיות של הצבא, ונכזב שוב ושוב. הרס בניין בראשון לציון מפגיעת טיל איראני. 14 ביוני 2025 (צילום: אורן זיו)

פעם היו בישראל מנהיגים יהודים שהבינו שאנחנו לא באמת יכולים לבנות את הקיום שלנו באזור על פנטזיית החסינות המוחלטת. הם אולי לא היו חפים מתחושות העליונות, אבל לפחות את הדבר הזה הם הבינו. יוסי שריד סיפר בזמנו שיצחק רבין אמר לו: "אומה שמאמצת 50 שנה את שריריה, סופם של השרירים להתעייף". במילים אחרות, רבין הבין שחיים נצחיים על החרב, בניגוד להבטחת הפלצות של נתניהו, הם לא אופציה.

כיום אין כבר פוליטיקאים יהודים מהזן הזה בכלל. כאשר השמאל הציוני יוצא מגדרו מהתרגשות מול המתקפה המופרעת והמסוכנת הזו באיראן, הוא בעצם מתרפק שוב על פנטזיית הצבא הכל יכול שלא משנה מה נעשה וכמה נמאיס את עצמנו על האזור שבו אנחנו מתקיימים, הוא תמיד יגן עלינו. "עם חזק, צבא נחוש ועורף איתן. כך ניצחנו תמיד, וכך ננצח גם היום", צייץ יו"ר הדמוקרטים, יאיר גולן, בעקבות התקיפה באיראן. נעמה לזימי, הכוכב העולה בשמי מפלגת העבודה, מצאה לנכון להודות "למערכות המודיעין המתקדמות ולעליונות המודיעינית. לצה"ל וכל מערכות הביטחון. לטייסים הגיבורים וחיל האוויר. למערכות ההגנה של ישראל".

במובן הזה, פנטזיית החסינות המוחלטת בחסות הצבא הרבה יותר חזקה בשמאל הציוני מאשר בימין. כי הפתרון של הימין לתחושת הביטחון הוא השמדה וטיהור אתני, זה האנד-גיים שלו, אבל השמאל-מרכז סומך בעיקר על היכולות האינסופיות של הצבא. בלי שום ספק המרכז-שמאל היהודי בישראל סוגד לצבא הרבה יותר מאשר הימין, שרואה בצבא לא יותר מכלי לממש את תוכניות ההשמדה והטיהור שלו.

אנחנו לא חסינים. עם שכל קיומו מסתמך רק על כוח הזרוע יגיע בהכרח למחוזות הנוראיים ביותר של השמדה, בסופו של דבר גם לתבוסה. אם לא למדנו את הלקח הבסיסי הזה מהשנתיים האחרונות, שלא לומר משמונים השנים האחרונות, אנחנו באמת אבודים. לא בגלל הגרעין האיראני או ההתנגדות הפלסטינית, אלא בגלל ההיבריס המטומטם והיהיר שעם שלם לוקה בו.