לא בן גביר או סמוטריץ' מנסים לחבל בהפסקת האש, אלא נתניהו
מרגע שטראמפ ציווה לחתום על הסכם הפסקת האש, נתניהו, כמו כל ראשי ממשלות ישראל לפניו, נאלץ לציית. אך הוא לא ויתר עדיין על הרצון לפתור את "בעיית עזה" אחת ולתמיד, ומנסה לייצר תירוץ לחזור בו מההתחייבות לנסיגה מהרצועה

פרובוקציות מתוכננות היטב. ראש הממשלה בנימין נתניהו בכנסת, ב-31 בדצמבר 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
ביום שבת האחרון דווח בהרחבה בתקשורת בישראל ובעולם על אי הכללתה של ארבל יהוד בפעימה האחרונה של חילופי החטופים והשבויים. הדבר הוצג כהפרה של הסכם הפסקת האש מצד חמאס.
הפרה זו היא חמורה ומסוכנת, ועוד לפני ההסכם, מחויבותו החוקית של החמאס היתה ונשארה לשחרר את כל החטופים (להבדיל מחיילים וחיילות שנשבו) באופן מיידי וללא תנאי. אבל אל מול כמות הדיווחים הרבה על בעיית ארבל יהוד – שתיפתר ככל הנראה ביום חמישי – מורגש ההיעדר המוחלט של עיסוק תקשורתי במה שרבים יודעים, אך מעטים יגידו בגלוי: מהרגע הראשון של הפסקת האש, ראש הממשלה, בנימין נתניהו, עושה כל שביכולתו כדי להקריס אותה באמצעות פרובוקציות מתוכננות היטב, שמטרתן לחזור למלחמה בסדר גודל מלא.
בעוד חלק גדול מהפרובוקציות דווחו גם בתקשורת בעברית, מה שנעלם ממנה (כמו גם מכלי תקשורת מיינסטרים רבים במערב) הוא הסבר של התופעה כולה, כמו גם של ההקשר והמניעים מאחוריה. במילים אחרות, תקשורת המיינסטרים דיווחה על חלק מהעצים, בעוד שמטרת מאמר זה היא להצביע על היער. לשם כך, אתחיל בפירוט הפרובוקציות, ולאחר מכן אנסה להסביר את המניעים שמאחוריהן.
עם כניסת הסכם הפסקת האש לתוקף ביום ראשון בשבוע שעבר, החלו באופן כמעט מיידי פרובוקציות מצד ישראל, בתקווה לעורר תגובה חמושה שתספק תירוץ לסיום הפסקת האש ולחזרה מההתחייבויות להסיג את הצבא הישראלי מתוך רצועת עזה ומדרום לבנון. הפרובוקציות – שכוללות הפרות בוטות של הסכמי הפסקת האש – ממוקדות בשלוש חזיתות: הגדה המערבית, לבנון, ורצועת עזה עצמה.
הגדה המערבית וירושלים המזרחית: המוקדים החדשים
דווקא מכיוון שהגדה המערבית לא כלולה בהסכם הפסקת האש עם חמאס, עם כניסת הפסקת האש לתוקף העבירה ישראל באופן מיידי את מוקד ההתעללות שלה בעם הפלסטיני לשם. מיד עם ההכרזה על ההסכם ועוד לפני כניסתו לתוקף, סגרה ישראל את הכניסות והיציאות לכל הערים הפלסטיניות בגדה, זכר למדיניות ה"סגרים" ההיסטורית שנועדה לשבש את שגרת החיים בגדה.
לכך הצטרפו הפלישות הצבאיות שתוכננו מראש למספר רב של ערים ועיירות פלסטיניות בגדה, ובראשן ג'נין. ההרס העצום וההרג במחנה הפליטים אינו מקרי. רבים מהחמושים בג'נין מזוהים עם פלגים פלסטיניים שאינם חמאס (בעיקר הג'יהאד האסלאמי), והתקווה מאחורי ההתקפות היא שגם אם חמאס יעשה כל שביכולתו כדי לשמור על הפסקת האש, לא בטוח שהוא יצליח לרסן את הג'יהאד האסלאמי לנוכח המתקפה על פעיליו בגדה בזמן הפסקת האש.

העיתוי של ההתעמרות הזאת בעם הפלסטיני אינו מקרי. חיילים בג'נין, ב-23 בינואר 2025 (צילום: פלאש90)
למצור על הערים והפלישות הצבאיות יש להוסיף את המשך התמיכה הצבאית בפרעות המתנחלים בכל רחבי הגדה המערבית. התקפות אלה לא רק שלא פסקו עם הפסקת האש, אלא דווקא החריפו, לכאורה כ"נקמה" על שחרור האסירים הפלסטיניים במסגרת העסקה. נראה שהפורעים זוכים גם לרוח גבית מנשיא ארה"ב החדש, דונלד טראמפ, בדמות ביטול הסנקציות שהטיל ממשל ביידן על טרוריסטים יהודים בגדה.
כמו כן, ביום שבת האחרון הודיע שגריר ישראל באו"ם דני דנון למזכ"ל האו"ם כי ישראל מורה לאונר"א לפנות את כל מתקני הארגון בירושלים המזרחית ולהפסיק את פעולתה באזור לא יאוחר מ-30 בינואר. זאת, בעקבות חוק שעבר בכנסת באוקטובר. מהודעתו של דנון נעדר כל אזכור לאופן שבו ישראל מתכוונת להחליף את מכלול השירותים הסוציאליים, הרפואיים והחינוכיים של הארגון הבינלאומי לעשרות אלפים מתושבי העיר – אחריות שמוטלת על ישראל על פי הדין הבינלאומי.
גם העיתוי של ההתעמרות הזאת בעם הפלסטיני אינו מקרי, ונועד להבטיח התלהטות של הרוחות בעיר הנפיצה ביותר במזרח התיכון, לאחר שנערי מחנות הפליטים בעיר ימצאו את עצמם ברחובות ולא בבית הספר. יש להניח שאם השלב הנוכחי בפרובוקציות לא יצליח להוביל לקריסת ההסכם, תפנה ישראל ל"נשק יום הדין" בארסנל הפרובוקציות שלה: התגברות ההתקפות והפרובוקציות סביב מסגד אל-אקצא.
לבנון: הפרות בוטות
יום ראשון האחרון היה התאריך שבו, לפי הסכם הפסקת האש מנובמבר, ישראל היתה אמורה להסיג את כוחותיה מלבנון. ישראל לא עשתה זאת, בטענה שהתנאים עוד לא בשלו לנסיגה, מכיוון שכוחות צבא לבנון ויוניפי"ל עוד לא נפרסו בדרום לבנון, ויש חשש שחזבאללה יחזור לתקוף את ישראל מהשטח אם תיסוג.
הטיעון הזה, שנועד להצדיק את המשך כיבוש דרום לבנון, נשען על ההנחה השקרית שלפיה בחזבאללה (ולא בישראל) מעוניינים בחזרה ללחימה, ולכן ביטחונה של ישראל ייפגע אם תיסוג בהתאם להסכם.

בישראל טוענים שהתנאים עוד לא בשלו לנסיגה. כלי רכב של האו"ם בכפר יארון בדרום לבנון, ב-26 בינואר 2025 (צילום: איל מרגולין / פלאש90)
המציאות הפוכה בדיוק. בעוד שבמהלך 60 הימים של הפסקת האש לא תועדו שום התקפות של חזבאללה על ישראל, תועדו מקרים רבים של תקיפות ישראליות בלבנון, שהפרו את הפסקת האש והרגו אזרחים. התקרית החמורה ביותר התרחשה ביום ראשון, כשעשרות אלפי אזרחים דרום לבנוניים בלתי חמושים ניסו לחזור לכפריהם הכבושים בדרום בתאריך שבו ישראל היתה אמורה לסגת. הצבא הישראלי פתח באש על האזרחים והרג 24 מהם.
הן ההתעכבות בנסיגה, הן הפתיחה באש על אזרחים מהוות הפרות חמורות של הסכם הפסקת האש. כאן חשוב להזכיר שה"אישור" שקיבלה ישראל מממשל טראמפ להפרת ההסכם אמנם מבטיח וטו אמריקאי על סנקציות נגד ישראל במועצת הביטחון של האו"ם, אבל העובדה שישראל לא תיענש על הפרת ההסכם לא משנה את העובדה שמדובר בהפרה בוטה שלו, כפי שמבהירה עמדתו של נשיא צרפת עמנואל מקרון (צרפת וארה"ב הן הערבות לקיום ההסכם).
האזרחים הלבנוניים, כמו גם חזבאללה וצבא לבנון, יודעים היטב שבכל הנוגע לישראל, שום דבר לא קבוע יותר מהזמני. בפעם האחרונה שבה ישראל נשארה "באופן זמני" בדרום לבנון, הכיבוש נמשך 18 שנה. כמו בהקשר של הג'יהאד בג'נין, כך גם בהקשר הלבנוני, התקווה של ישראל היא שגם אם חמאס יצליח לשמור על איפוק, אולי חזבאללה לא יהיו סבלניים באותה המידה כלפי התמשכות הכיבוש ה"זמני" של דרום לבנון.
רצועת עזה: הפרות מהרגע הראשון
לפי דיווחים, נתניהו הסכים מראש לדרישותיו של בצלאל סמוטריץ' להפר את ההסכם ולחזור ללחימה לאחר השלב הראשון של הפסקת האש. הניסיון הראשון להביא לקריסת ההסכם ברצועה התרחש ממש כשהפסקת האש היתה אמורה להכנס לתוקף. ישראל החליטה באופן חד צדדי על עיכוב של שלוש שעות בכניסת ההסכם לתוקף, מ-8:30 ל-11:30 בבוקר יום ראשון שעבר, בגלל עיכוב של חמאס בפרסום רשימת החטופים שישוחררו בפעימה הראשונה.
צד שמעוניין בהצלחה של הפסקת אש, מנסה להפחית מהאלימות בזמן עיכוב בכניסת ההסכם לתוקף. ישראל עשתה בדיוק את ההיפך. במהלך שלושת שעות העיכוב, הרג הצבא 19 עזתים, בהם ילדים. כך מתנהל צבא שנראה שמקווה לחבל בהפסקת אש עוד לפני שהחלה.
לאחר מכן, פתח הצבא באש על מי שהוא ראה כחשודים שאיימו עליו. ושוב, אלה הם הפלגים הפלסטיניים בעזה שמעוניינים בהפסקת האש כפי שהיא כבר מחודש מאי, ולכן אין להם אינטרס לפתוח באש ראשונים. כמעט מיותר לציין שעצם הנוכחות של חמושים באזור מלחמה אינה מהווה הצדקה להפרה של הפסקת אש.
דוגמה נוספת לניסיון הפלגים הפלסטיניים לגלות איפוק ולעמוד בתנאי הפסקת האש אפשר למצוא בהסכמתם, בימים האחרונים, לשחרר את ארבל יהוד ושני חטופים נוספים עוד לפני יום שבת ושלא במסגרת לוח הזמנים שהוסכם עליו, בתמורה לעמידה של ישראל בהתחייבותה לאפשר לאזרחים העזתים לחזור לצפון הרצועה.
מנגד, ישראל לא רק שחסמה את האזרחים מלחזור לבתיהם החרבים, אלא גם פתחה באש נגד אזרחים שניסו לעשות זאת, הרגה שניים מהם ופצעה אחרים, בהפרה חמורה ביותר של הפסקת האש. אירועי הימים האחרונים בעזה מציגים בבירור צד אחד שמנסה לגלות איפוק ולשמור על הפסקת האש, וצד אחד שעושה כל שביכולתו כדי להביא לקריסתה.
"קריסת הקונספציה" האמיתית של נתניהו בעזה
עם חתימת הסכם הפסקת האש עם חמאס, נודע לציבור הישראלי מה שהיה ידוע לכל העולם מזה חודשים רבים: שישראל היתה זו שסירבה באופן עקבי להפסקת האש, שיכלה לצאת לפועל באותם התנאים בדיוק (ועם יותר חטופים חיים) כבר במאי של השנה שעברה. הנרטיב שהתבסס מאז הוא שהאשמים בסרבנות הישראלית הם שותפיו של נתניהו לממשלה מהימין הקיצוני, השרים איתמר בן גביר וסמוטריץ'. לכאורה, הם אלה שהתנגדו להפסקת האש, ונתניהו נאלץ להיכנע לדרישותיהם כחלק ממאבקו להיאחז בשלטון.
מפתה לחשוב שגם הניסיונות העיקשים של ישראל להקריס את הפסקת האש הם תוצאה של אותם לחצים, אבל מדובר באחיזת עיניים. נתניהו עצמו איננו מעוניין בהפסקת האש, וכפי שהבהיר בן גביר עם פרישתו מהממשלה, ממשלת נתניהו לא נמצאת בסכנת התפרקות, שכן האגף הימני-קיצוני בקואליציה אינו מעוניין לשלם את המחיר הפוליטי על הפלת ממשלת ה"ימין על מלא". הסטת האשמה מנתניהו אל עבר שותפיו לקואליציה היא ספין פוליטי, שמאפשר לנתניהו להמשיך לענוד סיכות למען שחרור החטופים, ולבן גביר וסמוטריץ' לבדל את עצמם פוליטית מהליכוד בעיני קהל המצביעים שלהם.

הסטת האשמה מנתניהו אל עבר שותפיו לקואליציה היא ספין פוליטי. איתמר בן גביר בישיבת סיעת עוצמה יהודית בכנסת, ב-27 בינואר 2025 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
מכאן נובעות שתי שאלות מתבקשות: מדוע נתניהו לא מעוניין בהפסקת האש; ומה הוביל אותו להסכים לה בכל זאת?
עבור ישראל, רצועת עזה היתה מאז ומעולם בעיה. רצועת שטח קטנה, שתושביה הם ברובם הגדול פליטים פלסטינים, מקום לידתה של האינתיפאדה הראשונה ולב ההתנגדות העיקשת של העם הפלסטיני לכיבוש. במשך עשורים רבים, ניסתה ישראל דרכים שונות כדי לפתור את "בעיית עזה".
הנוסחה האחרונה שניסתה ישראל היתה השילוב של המצור שהוטל על הרצועה החל מ-2007, עם מבצעי הפצצות הרסניים אחת לכמה שנים. השילוב הזה הצליח בשני מובנים: הראשון הוא שהרצועה בודדה באופן כמעט מוחלט מהגדה המערבית ומתשומת הלב התקשורתית בישראל ובעולם. השני הוא הרס הכלכלה העזתית וכל התשתיות הדרושות לחיי אדם נורמליים – מים נקיים, חשמל, ביטחון תזונתי, טיפול רפואי וכו'.
כפי שמציינת ד"ר שרה רוי, כלכלנית יהודיה מאוניברסיטת הרווארד והמומחית המובילה לכלכלת עזה, עזה הפכה בהדרגה מבעיה פוליטית לבעיה הומניטרית. עוד לפני מתקפת 7 באוקטובר, הרוב המוחלט של תושבי עזה היו תלויים בסיוע הומניטרי לתזונתם ולמחייתם.
ה"קונספציה" של ישראל היתה שעזה אולי לא תיעלם מהמפה, אבל כן תיעלם מהתודעה הישראלית והעולמית; שמנהיגי העולם הערבי ישכחו את תושבי עזה בכלא הגדול בעולם, יחתמו הסכמי נורמליזציה עם ישראל, ובכך יורידו לטמיון את שאיפותיו של העם הפלסטיני לעצמאות.
הקונספציה הזאת היא שקרסה עבור נתניהו עם מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. מדיניות המצור וה"מבצעים" לא רק שלא פתרה את בעיית עזה, אלא החמירה אותה דרמטית. מה שהיה עד אז פנטזיה של ממשלות ישראל לדורותיהן, הפך לתוכנית פעולה: טיהור אתני של רצועת עזה, והפיכתם של שני מיליון תושביה לפליטים פעם נוספת במדינות ערב השכנות, ובראשן מצרים.
העיתונאי הוותיק בוב וודוורד מתאר בספרו החדש "מלחמה" סצנה שאירעה ב-12 באוקטובר 2023, כשמזכיר המדינה האמריקאי, אנתוני בלינקן, הגיע לישראל. נתניהו הביא את בלינקן ל"בור" בקרייה, שם התאספו חברי הקבינט המדיני-ביטחוני. במהלך הפגישה, כשבלינקן שאל "מה ישראל מתכוונת לעשות עם האזרחים בעזה?", נתניהו ענה: "בוא ניצור מסדרון הומניטרי… וניקח את כולם למצרים".
במילים אחרות, התוכנית הראשונה של נתניהו אחרי מתקפת 7 באוקטובר היתה טיהור אתני של רצועת עזה – תוכנית שנכשלה רק בגלל ההתנגדות הנחרצת של ממשל ביידן ושל ממשלת מצרים. כל מי שיודע משהו על ההיסטוריה של הסכסוך, יודע שמרגע שפלסטינים עוזבים "באופן זמני" שטח מסוים, ישראל לעולם לא תתיר להם לחזור.
אבל נתניהו לא ויתר על הפתרון הסופי שלו לבעיית עזה. מטרה מרכזית של המתקפה חסרת התקדים ב-15 החודשים האחרונים, ושל המתקפות החוזרות ונשנות על אזרחים ועל מתקנים וצוותים רפואיים, של ההרס המוחלט של אזורים שלמים ברצועה ושל התשתיות בהם, היא להפוך את הבעיה ההומניטרית של עזה לבלתי פתירה.
אם הסיוע ההומניטרי לא יוכל להתמודד עם ממדי ההרס ולספק לעזתים את התנאים הבסיסיים הנחוצים לחיים, יגבר הלחץ ל"פינוי הומניטרי" של הרצועה – שיהפוך לטיהור אתני כשיתברר שהעזתים לא חוזרים. סבל קיצוני, מתמשך ובלתי פתיר של תושבי עזה הוא משקל הנגד היחיד שיש לישראל אל מול סירובן העיקש של מצרים ושאר מדינות ערב לקבל לקרבן למעלה ממיליון פליטים פלסטינים חדשים – והרי שליטי מדינות ערב יודעים היטב כמה בעייתית עבורם נוכחותם של פליטים פלסטינים בשטחם.

מטרה מרכזית של המתקפה היתה להפוך את הבעיה ההומניטרית של עזה לבלתי פתירה. עקורים חוזרים לבתיהם בצפון רצועת עזה דרך רחוב ראשיד, ב-27 בינואר 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
הנשיא טראמפ הודיע השבוע שגם הוא תומך בתוכנית הטרנספר של נתניהו, וספג מיד ביקורת והתנגדויות מהקהילה הבינלאומית כולה. נתניהו יודע שאם יסיג את הצבא מתוך הרצועה ויתיר לכוח אחר לתפוס בה את השלטון (אם הכוח הזה יהיה קואליצייה בינלאומית בהנהגת מדינות ערב ואם הרשות הפלסטינית), ייסתם הגולל על תוכנית הטרנספר שלו, והוא יאלץ לחזור ולהסתפק במדיניות המצור. רק שליטה ישראלית ממושכת ברצועה והמשך המלחמה יבטיחו את המשך הידרדרות המצב ההומניטרי בעזה ואת חוסר היכולת של ארגונים בינלאומיים לסייע, וישאירו את חלום הטרנספר בחיים.
ההימור על טראמפ נכשל
אלא שהסכם הפסקת האש כולל בתוכו התחייבות ישראלית לסגת משטח הרצועה. מה שמעלה את השאלה, מדוע התחייב נתניהו לנסיגה שהיא בלתי מתקבלת על הדעת עבורו?
כפי שכתבתי כאן לפני קרוב לשנה, "ייתכן שנתניהו מרשה לעצמו לשחק גיבור גדול מול ביידן משום שהוא מהמר שהדמוקרטים יפסידו את הבחירות בסוף השנה, ושהוא ימצא שוב בעל ברית נוח יותר מהרגע שטראמפ יחזור לבית הלבן", אבל "כפי שיודע כל מי שניסה לעשות איתו עסקים, טראמפ הוא שותף הפכפך ובלתי אמין, שדורש נאמנות מוחלטת מצד כל הכפופים לו".
שלושה גורמים אלה – ההפכפכות של טראמפ, חוסר האמינות שלו והדרישה שלו לנאמנות מוחלטת – גרמו לכך שההימור של נתניהו על טראמפ נכשל, אף שטראמפ אכן ניצח בבחירות. בניגוד מוחלט לדיפלומטיה המחושבת והאיטית של ביידן, טראמפ רצה להראות עם כניסתו לבית הלבן שתחתיו הדברים מתנהלים אחרת, וכפה על נתניהו להסכים להפסקת האש לפי המתווה שהציג ביידן במאי. עיתוי כניסת ההסכם לתוקף יום לפני השבעתו איננו מקרי.
החישובים של טראמפ הם פשוטים וגסים בהרבה מאלה של ביידן. טראמפ חושב מעט מאוד צעדים קדימה, ולכן כפה על נתניהו את הפסקת האש מצד אחד, אבל הביע תמיכה בתוכנית הטרנספר מצד שני. שני מניעים מרכזיים מובילים את החישובים של טראמפ: הראשון הוא סלידתו מסיוע החוץ האמריקאי, שהודגמה בהקפאה של הסיוע לכל העולם פרט לישראל ומצרים. טראמפ לא מעוניין להמשיך לממן משלוחי נשק לישראל בעלות של מילארדי דולרים, ולכן לא מעוניין בהמשך המלחמה.

שותף הפכפך ובלתי אמין. שלט ברכה לטראמפ אחרי ניצחונו בבחירות, בירושלים, ב-5 בדצמבר 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
המניע השני הוא הנרקיסיזם שלו. מעל הכל, טראמפ מעוניין להקרין עוצמה ולהיזכר כנשיא דגול. פעמים רבות הוא הזכיר בנאומיו את קנאתו העמוקה בפרס נובל לשלום שבו זכה ברק אובמה. פתרון מהיר של המשבר בעזה (וחזרה לפרויקט הנורמליזציה של ישראל בקרב מדינות המפרץ) מציג אותו כמנהיג דגול, ועשוי אפילו לזכות אותו בפרס שהוא כל כך משתוקק אליו. אל מול הדחפים האלה, חישובים ארוכי טווח כמו המצב ברצועת עזה ביום שאחרי המלחמה, כמו גם רצונותיו של נתניהו הכפוף לו, אינם חשובים כרגע.
מרגע שטראמפ ציווה על נתניהו לחתום על הפסקת האש, נתניהו, כמו כל ראשי ממשלות ישראל לפניו, נאלץ לציית. כעת, נתניהו מוצא את עצמו בבעיה: איך לציית להוראה של טראמפ מצד אחד, אבל לא לוותר על השליטה הישראלית ברצועה מצד שני?
התשובה של נתניהו היא הפרובוקציות המתמשכות והמסוכנות שלו. אם הן יצליחו להצית מחדש את אש המלחמה, הוא יוכל להאשים את חמאס וחזבאללה בקריסת ההסכמים, ולהמשיך את השליטה הצבאית ברצועה (ובדרום לבנון) בלי להכעיס את טראמפ. המטרה של נתניהו היתה ונשארה לפתור את "בעיית עזה" אחת ולתמיד, באמצעות טיהור אתני של הרצועה. הפרובוקציות והפרות ההסכמים נועדו לספק לו תירוץ לחזור בו מההתחייבות לנסיגה מהרצועה, התחייבות שהוא קיווה מלכתחילה שלא להצטרך לקיים.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן