כתובת אש

שימוש בסמל דתי להענקת משמעות לאלימות. כתובת על קיר באל-מוע'ייר, ספטמבר 2026 (צילום: הארון בשארה)

לא במקרה התרחשו תקיפות המתנחלים כמעט בו-זמנית בכפרים שממזרח לרמאללה ומדרום לשכם, בלילה ובבוקר. מאבו פלאח, שם הוצת רכב ונעשה ניסיון להצית בית משפחה, דרך ההתקפה על ג'אלוד ועד הלילה הקשה באל-מוע'ייר, שבו הוצתו שש מכוניות ואוהל ובית ניזוק בחלקו מאש – התמונה רחבה יותר מאוסף של אירועים נפרדים.

היא מצביעה על תהליך שמטרתו אינה רק השתלטות על חלקת אדמה נוספת או יצירת עובדות חדשות בשטח, אלא הפיכת חיי הפלסטינים בכפרים הללו לבלתי אפשריים.

>> אל-מוע'ייר: גיאוגרפיה של מוות ואומנות ההישרדות

אבל בתוך כל האש וההרס באל-מוע'ייר היה פרט אחד שמשך במיוחד את תשומת ליבי. מתחת לחלון בית בכפר שנפגע וניזוק מאש במהלך חג הסוכות.נכתב בעברית: "לא מפרקים סוכה".

מתעוררת כאן סוגיה שאינה נוגעת רק לאלימות עצמה, אלא גם לשימוש בסמל דתי להענקת משמעות לאלימות – משמעות של חובה, קדושה וזכות. סמל דתי הופך לכלי אידיאולוגי.

פשע בשם הקודש

בסוכות יהודים מקיימים את מצוות הקמת הסוכה כמבנה ארעי. על פי ההלכה, אין לפרק את הסוכה במהלך ימי החג. אך כאשר המשפט "לא מפרקים סוכה" מופיע על קיר בית פלסטיני שנפגע באלימות, משמעותו משתנה.

הסוכה אינה עוד רק מבנה הקשור לפולחן דתי. היא הופכת לסמל במאבק על הקרקע. המבנה הארעי מקבל משמעות של קביעות. לא מפרקים, לא נסוגים, לא מוותרים. כך עובר סמל דתי ממרחב של אמונה ופולחן למרחב של אידיאולוגיה ושל שליטה טריטוריאלית.

הבעיה אינה הדת, כמובן. הבעיה היא גיוס הדת להענקת הצדקה מוסרית למעשה אלים. כאשר שריפת כלי רכב, פגיעה בבתים, איום על משפחות ופגיעה בפרנסת תושבי הכפר מוצגים כ"חובה" או כ"שליחות" דתית, נוצר מנגנון שמסיר מהאלימות בלמים מוסריים.

אדם אינו אומר לעצמו: אני פוגע באדם אחר. הוא יכול לומר: אני ממלא חובה. וזה שינוי מסוכן.

בכל מסורת דתית ובכל מערכת של מוסר אנושי מתקיימת הבחנה בין אמונה ובין פגיעה באדם אחר. שריפת בית, הצתת מכונית, הפחדת ילדים, פגיעה ברכוש או ניסיון לגרום למשפחה לעזוב את ביתה אינם הופכים למוסריים משום שנכתבה לידם מילה דתית. להפך.

כאשר שפה דתית משמשת כדי לעטוף אלימות נגד אזרחים, היא מאבדת את תפקידה המוסרי והופכת לכלי פוליטי.

עבור התושבים, משמעות האלימות היומיומית היא שמחיר ההישארות על האדמה הולך וגדל. שרידי סוכה שהקימו מתנחלים ופורקה אחרי הפרעות בג'אלוד, ספטמבר 2026 (צילום: אורן זיו)

האירוע באל-מוע'ייר אינו עומד בפני עצמו. במקביל התרחשו תקיפות בכפרים פלסטיניים נוספים באזור, ובהן הצתות ופגיעה ברכוש. כאשר מצרפים לכך את הכתובת שנכתבה על הבית, קשה להתעלם מהשאלה מה תפקידה של השפה הדתית באלימות הזאת.

הגיאוגרפיה של האזור חשובה. בין רמאללה לשכם מתרחבת בשנים האחרונות מערכת של התנחלויות ומאחזים, המשתרעת על גבעות ואדמות שבין הכפרים הפלסטיניים. המאבק כבר אינו רק על חלקת אדמה מסוימת.

עבור התושבים, משמעות האלימות היומיומית היא שמחיר ההישארות על האדמה הולך וגדל: פחד, שריפות, פגיעה ברכוש, הגבלת תנועה, פגיעה בחקלאות והתקפות חוזרות. כאשר החיים הופכים לבלתי אפשריים, אין צורך להוציא צו גירוש כדי לגרום לאנשים לעזוב.

וכאשר לצד האלימות מופיעה גם שפה שמעניקה לה משמעות דתית, נוצר נדבך נוסף: לא רק השתלטות על הקרקע, אלא ניסיון להציג את ההשתלטות עצמה כחובה שיש לה הצדקה שמעבר לפוליטיקה.

מה שראיתי הלילה באל-מוע'ייר

אני כותב את הדברים האלה מתוך אל-מוע'ייר. האירועים התרחשו במרחק עשרות מטרים מביתי. חלק מהמכוניות שהוצתו חנו במרחק כחמישים מטרים ממני. הבית שנפגע נמצא במרחק של כמאה מטרים.

מאז שעות הבוקר המוקדמות נכנסו כוחות הצבא לכפר שוב ושוב, והאירועים נמשכו שעות. לכן הכתובת שעל הקיר אינה עבורי פרט בדיווח חדשותי. ראיתי את ההקשר שבו הופיעה.

ומה קורה כאשר סמל שמקורו בדת הופך לחלק משפה של השתלטות, הפחדה וגירוש? המאבק באלימות הזו אינו מאבק נגד דת. להפך: הוא דורש להגן גם על הדת מפני הפיכתה לכלי להצדקת אלימות.

הישארותם של תושבי אל-מוע'ייר בבתיהם, המשך עיבוד אדמותיהם והמשך חייהם למרות ההתקפות – הם התשובה המעשית ביותר לניסיון להפוך את הכפר למקום שאי אפשר לחיות בו.

והכתובת "לא מפרקים סוכה", שנמרחה על קיר בית פלסטיני שנפגע מאש, צריכה להזכיר לכולנו עד כמה רחוק עלול להגיע השימוש בקודש כאשר הוא מגויס לטובת עוד הרס.