כמו הצפרדע במשל, ההנהגה הערבית לא מבינה שהמים כבר רותחים

ויכוח זניח שחושף בעיה עמוקה בהרבה. יו"ר תע"ל, ח"כ אחמד טיבי, ויו"ר חד"ש, ח"כ איימן עודה (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

מזה חודשיים מתנהל בין חד"ש לתע"ל ויכוח סביב סוגיית הרוטציה בכנסת. מדובר בוויכוח זניח, שאינו זוכה לסיקור תקשורתי נרחב בשל שטף החדשות המקומיות והגלובליות. עם זאת, הדיון חושף בעיה עמוקה הרבה יותר – כישלון ההנהגה הפלסטינית בתוך הקו הירוק להבין את גודל השעה ואת האתגרים חסרי התקדים הניצבים כיום בפני הציבור הפלסטיני. במקום לאמץ פרדיגמה חדשה, שתתמודד עם השינויים המבניים והחברתיים במוסדות המדינה ובחברה הישראלית, מנהיגי הציבור ממשיכים לדון במונחים של העולם הישן.

המשברים הנוכחיים מציבים בפני הציבור הפלסטיני אתגרים אדירים, ביניהם רצח העם בעזה והתעצמות המתקפות הישראליות בכל החזיתות, הכוללות סיפוח דה-פקטו בגדה, וחקיקה אנטי-ערבית שמערערת את זכויות הפלסטינים בתוך הקו הירוק. כל אלה, לצד חיסול הנהגת חמאס, איבוד הלגיטימציה של הרשות, כניסתם של שחקנים פלסטינים חדשים מהגולה לזירה הפוליטית וייתכן אף שחרורם של מנהיגים פלסטינים, אם תהיה עסקה, עשויים להצביע על שינויים בהנהגה הפלסטינית שיהיה קשה לחזות לאן יובילו.

>> אני, פלסטיני מיפו, רואה מה קורה בעזה וחרד לגורל בתי

תוך כדי התמודדות עם האתגרים הללו, האזרחים הפלסטינים חווים על בשרם את מוכנות החברה הישראלית לנקוט בצעדים אלימים נגדם. הסנכרון בין החברה ובין מנגנוני המדינה עוזר לנו לדמיין שכל תוכניות המגירה של השלטון הישראלי, שכוללות את החזרת המשטר הצבאי, שלילת אזרחות מפלסטינים, הגבלת חופש התנועה והפללת השיח הפוליטי שלהם, אפשריות. איומים אלה מצטרפים לעובדה שמשטרת בן גביר, הפוליטית במובהק, מתעלמת מהפשיעה המשתוללת בחברה הערבית. התעלמות זו רק מעמיקה עוד יותר את תחושת חוסר הביטחון.

ברור שקיימים הבדלים אידיאולוגיים בין המפלגות הערביות. מנסור עבאס, שהיה מוכן לשבת בקואליציה עם אביגדור ליברמן, נפתלי בנט ויאיר לפיד ולהכשיר את העליונות היהודית על האזרחים הילידים, חצה פעם אחר פעם קווים אדומים בפוליטיקה הפלסטינית, עד כדי כך שהפך לכלי של ההסברה הציונית בחו"ל. למרות זאת, התנועה שהוא מוביל הרבה יותר גדולה מהאיש עצמו, ועל אף כל הוויכוחים וההבדלים, עדיין חלה על המפלגות החובה לגשר על הפערים.

בשעת חירום כזו, על ההנהגה להפנים שהאחריות שלה כלפי הציבור הפלסטיני בישראל גוברת על כל מחלוקת אישית או פוליטית. אבל במקום להציג יוזמות לאיחוד כוחות, אנו עדים להמשכם של ויכוחים פנימיים שאיבדו מחשיבותם ואינם משקפים את האקוטיות של הרגע.

העתיד, מן הסתם, אינו ידוע, במיוחד לאור המשך ההפיכה המשטרית, החלשת בית המשפט העליון והחתירה לצמצום דרמטי של עצם האפשרות של פוליטיקאים פלסטינים להתמודד לכנסת. אך עדיין ישנן דרכים רבות להתארגנות שאינן שיתוף פעולה "טכני", כמו זה שמנסור עבאס מנסה לקדם; דרכים שמטרתן אינן רק לוודא ייצוג פרלמנטרי, מבלי לשנות את מהות הפוליטיקה הפלסטינית בתוך הקו הירוק. כי הציבור לא טיפש ויודע לזהות תרגילים פוליטיים.

מה שנדרש עכשיו זה שינוי פרדיגמטי עמוק שיכול להציג לציבור חזית מאוחדת: חידוש הרשימה המשותפת, חיזוק ועדת המעקב, שיתוף פעולה בנושאי ליבה, יציאה במסרים מתואמים ובניית שיח ציבורי המבוסס על אחדות רעיונית סביב השאלה איך הפוליטיקה שלנו אמורה להתמודד עם האתגרים העתידיים.

למרבה הצער, חלק מהמפלגות עדיין שבויות בתוך הפנטזיה הרומנטית להפוך ל"זרם המרכזי שמייצג את כל הפלסטינים בתוך הקו הירוק", שריד לחשיבה הטוטליטרית מתקופת ברה"מ. הן מסרבות לראות שהעולם השתנה, שהפוליטיקה והפוליטיקאים איבדו ממעמדם, שהציבור מושפע מהגלובליזציה וחשוף לאינספור רעיונות חדשים וזרמים אידיאולוגיים ביקורתיים בהרבה כלפי מנהיגים. אין זרם שיכול לייצג את כלל הציבור, אך בהחלט יכולה לקום ברית רחבה על בסיס פוליטיקה שפועלת לאחדות בין כל הזרמים; ברית שתייצג את הציבור כשיש סביבה קונצנזוס רחב, תוך קבלת ההטרוגניות שלו, ולא מתוך כוונה לדרוס ולמחוק יריבים פוליטיים.

התנועה שהוא מוביל הרבה יותר גדולה מהאיש עצמו. מנסור עבאס עם יאיר לפיד ונפתלי בנט (צילום: דוברות רע"מ)

הסכנה הגדולה ביותר היא שהחלל הפוליטי שנוצר בשל חוסר האחדות ינוצל על ידי שחקנים חיצוניים, כמו תנועות ציוניות, או ארגוני פשיעה שישתלטו על עוד ועוד רשויות ערביות. מול מצב זה, על ההנהגה הפלסטינית בתוך הקו הירוק להתעלות מעל המחלוקות האישיות והאידיאולוגיות ולהבין שהזמן דוחק.

ישראל מתנהלת כמדינה חסרת מעצורים, עם ציבור מגויס שלא בוחל באמצעים, והאתגרים רק הולכים ומתרבים. ההנהגה הפלסטינית חייבת להציג יוזמות שיתנו מענה אמיתי לפחדים ולחששות של הציבור. חוסר הנכונות שלה לנהל שיח פנימי עמוק, כולל פשרות ושינויים מבניים בתוך התנועות עצמן, לא רק פוגע ביכולתן לשרוד פוליטית, אלא מסכן את הציבור כולו.

המציאות הנוכחית מזכירה את המשל על הצפרדע. אם משליכים אותה לסיר עם מים רותחים היא תקפוץ, אך כשהם מתחממים לאט, היא אינה מבחינה בעליית הטמפרטורה, עד שבסופו של דבר היא מתבשלת. כעת המים כבר רותחים. אם לא תפעל ההנהגה בהקדם, הציבור הפלסטיני בתוך הקו הירוק ימצא את עצמו חסר הנהגה מול האתגרים האדירים הניצבים מולו.

עבד אבו שחאדה הוא פעיל פוליטי מיפו. כיהן כחבר מועצה בעיריית תל אביב-יפו כנציג הקהילה הפלסטינית בין השנים 2018-2024. כיום מארח את הפודקאסט אל-מידאן באתר ערב48