כך מגייסת מירב אלוש לברון את המזרחיות לשנאת זוהראן ממדאני

סוציאליזם דמוקרטי, בהגדרה, מבקש לחלק משאבים ולדלל זכויות יתר. נאום הניצחון של ראש עיריית ניו יורק הנבחר, זוהראן ממדאני, 4 בנובמבר 2025 (צילום: לירי אגמי / פלאש90)

במאמרה על הבחירות לראשות עיריית ניו יורק, מירב אלוש לברון מהדהדת את השיח השמרני הרווח בישראל על "העולם". זהו שיח רווי פחדים מפני האחר הלא-יהודי, הנוצרי והמוסלמי גם יחד, שיח של תועמלני "האנטישמיות החדשה", שרואים כל ביקורת פוליטית לגיטימית על שליטת ישראל בפלסטינים כאוסף של "מוטיבים אנטישמיים".

הפעם, מוקד ההתקפה הוא זוהראן ממדאני, ההבטחה הסוציאל-דמוקרטית מאגף ברני סנדרס במפלגה הדמוקרטית. אלוש לברון מציגה את נצחונו כ"איום לביטחונה של הקהילה היהודית" ואת ממדאני כמי ש"התנגדותו לזכות ההגדרה העצמית של יהודים מערערת על הביטחון המוסרי של חיי יהודים באמריקה". לא מדובר בתיאור של יריב פוליטי, אלא בדמוניזציה שלו. אין דיון על מדיניות או מצע. השיח הרגשי מתמקד בסכנת ההישרדות הזהותית מול המן המודרני.

>> מדוע אני, יהודייה ישראלית אמריקאית, אצביע לזוהראן ממדאני

צירוף מילים עמום, "היסטוריה אישית טעונה", ממסגר את ממדאני – מי שפעם "נמנה עם מייסדי ארגון סטודנטים למען צדק לפלסטין", רחמנא ליצלן, ו"סירב לגנות" את סיסמאות תנועת המחאה הפרו-פלסטינית – כשונא יהודים וכתומך באלימות פיזית כלפיהם. "בעקבות פעילותו והתבטאויותיו" של ממדאני, כותבת אלוש לברון בלי להביא אף ציטוט או התבטאות, הזירה הציבורית בניו יורק נעשתה "בוערת". בשל "גלישה רעיונית בין אנטי-ציונות עכשווית לאנטישמיות", הוא מוצג כדמות נכלולית, בעלת כוח מופרז עוד לפני שניצחה בבחירות. האנטי-אנטישמיות נדמית לפתע ככפילתה של האנטישמיות.

סוציאל-דמוקרטיה דורשת שוויון כלכלי, פוליטי ולאומי: סטנדרט אחד לכולם, כלומר – גם ליהודים. סוציאליזם דמוקרטי, בהגדרה, מבקש לחלק משאבים ולדלל זכויות יתר. זה כנראה מערער על המבנה הפוליטי הישראלי, שכורך יהדות וריבונות אתנו-לאומית זו בזו. השיח השמרני-ימני אינו מסוגל לשאת את ההיגיון לפיו אם כולם שווים, אז אף קבוצה אינה נעלה.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

הטור של אלוש לברון נפתח בהישענות על לא פחות מאחת הסצינות המוסריות המכוננות של יהדות ארה"ב: הצעדה בעיר סֶלְמָה בשנת 1965, בהובלת ד"ר מרטין לותר קינג, בה צעדו גם מנהיגים יהודים בולטים. אירונית ככל שתהיה, הבחירה בפתיחה הזו אינה מקרית שכן לקראת הבחירות לראשות העיר ניו יורק, חברו רבנים אורתודוקסים, רפורמים וקונסרבטיבים, הפעם כדי לבלום מועמד סוציאל-דמוקרטי, בשם תמיכה במדינת ישראל. מנהיגים אלה קראו להתלכדות סביב המועמד אנדרו קואומו – "למרות חולשותיו", כפי שכותבת אלוש לברון באנדרסטייטמנט. כך, במקום לזכור את סלמה כרגע שבו יהודים זיהו את עצמם כשותפים למאבק אוניברסלי לצד מדוכאים, אלוש לברון משתמשת בפרק הזה בהיסטוריה כדי לטעון את ההפך: שבחירתו של ממדאני היא התקפה על פרטיקולריזם יהודי.

אמנם אלוש לברון מציינת בקורקטיות כי "מותר לבקר מופעים מסוימים של הציונות", אך אינה מפרטת אילו, ורק מדגישה כי "ביקורת מוסרית על כוח לא צריכה להוביל לשלילה של עצם קיומו הלגיטימי". אלא שמיד לאחר רשות הביקורת הזו, היא חוסמת אותה בפועל: כל ביקורת על "כוח יהודי" – על הכיבוש, על טיהור אתני ועל אפרטהייד מתפרשת כשלילת עצם קיומו של העם היהודי.

אלוש לברון מצטטת את הרב אליוט קוסגרוב שטען כי "ממדאני מהווה סכנה לביטחונה של הקהילה היהודית", לא פחות. זו תמונה מעוותת ומלאה איבה ופחד, שהמרחק בינה ובין המציאות הוא בלתי נתפס. ניו יורק היא עיר בה חיים זה לצד זה בני אדם ממאות לאומים שונים החולקים תשתיות עירוניות ומרחבים משותפים. זאת הסיבה להצלחתו של ממדאני, שמגלם את ההוויה הזאת. הרב-לאומיות היא הוויה שזרה לחלוטין לחד-לאומיות האפרטהיידיסטית שהישראלים כה מורגלים בה, ולזו שאלוש לברון מנסחת. דווקא לערים הליברליות והקוסמופוליטיות כמו ניו יורק ואמסטרדם, יצא בישראל שם של ערי טרור, מוקדי עוינות ומסוכנות. כפי שציין אודי אלוני, למרות התעמולה הארסית נגדו, ממדאני ניצח גם בתמיכת הקהילה היהודית בניו יורק ובמיוחד בקרב הצעירים.

ניצח גם בתמיכת הקהילה היהודית בניו יורק. זוהראן ממדאני בטקס לציון שנתיים ל-7 באוקטובר (צילום: גילי גץ)

מתנגדי ממדאני לוקים גם בסילוף המציאות והכחשת יחסי הכוח. כך למשל, דווקא היהודים בקהילות החזקות בעיר מתוארים כחסרי ישע המועלים על המוקד. במציאות, מי שנרדף ביתר שאת בימים אלה הם אנשי מעמד הפועלים, חסרי ההגנה וחסרי המעמד, שהמשטר האוטוריטרי של טראמפ מתעלל בהם.

אלא שלשיטת אלוש לברון, העולם כולו מסוכן ליהודי באשר הוא יהודי. היא משתמשת בדבריו של היסטוריון אמריקאי כדי לטעון שהביקורת על ישראל כיום היא המשך ישיר של מסורת מערבית עתיקה, שמדמיינת את היהודי כאחר שיש לדחותו. לפי הקריאה הזו, מה שמפריע לעולם אינו הכיבוש, מדיניות ההפרדה ומחיקת עזה, אלא עצם האפשרות שיהודים יהיו ריבוניים ויחזיקו בכוח. במקום לשאול מה ישראל עושה עם הכוח הריבוני שלה, אלוש לברון מבקשת שנתמקד במה שהעולם כביכול מרגיש כלפינו. כך מוכחשת המציאות הברוטלית של השליטה הישראלית על גורלם של מיליוני בני אדם משוללי זכויות, שהגיעה לכדי רצח עם.

גם ההשתוללות הפוגרומיסטית והטיהור האתני בגדה מוכחשים, אף שהם מתבצעים מטעם ובשם אותה "זכות לכוח" של היהודי. "עמנו מושמץ וזכותו לביתו מוכחשת", כדברי הרבנים המודאגים בניו יורק. כי מה בסך הכול עושים המתנחלים הפוגרומיסטים אם לא לעסוק במלאכת הריבונות הקדושה, לממש את הכוח היהודי ולתבוע את זכותו לבית? האם הכחשת האלימות שמפעילה ישראל תורמת במשהו להרגעת ה"בערה" בעולם, המדאיגה כל כך את אלוש לברון, או רק מוסיפה לה?

ההכחשה הכואבת ביותר במאמר היא זו המופנית כלפי העצמי, פנימה: הכחשת השבר ההיסטורי שחוו היהודים המזרחים בישראל. חורבן הקהילות והמסורות מוכחש ("השיבה שלהם לריבונות לא היתה כפירה בגלות או במסורת"). ההיסטוריה הארוכה של היהודים במזרח התיכון מתוארת רק כהיסטוריה של תחייה, גאולה, שייכות, המשכיות ושמירה על רצף יהודי בארץ ישראל ("אתיקה של חיים ותחייה תרבותית ורוחנית, שאותם ביקשו לטעת גם פה, עם שיבתם לציון"). אותם דפים אפלים בהיסטוריה המזרחית שנכתבו עם הקמת מדינת ישראל נמחקו כלא היו. אחרי הנרמול של האפרטהייד, גם גזענות כלפי המזרחים מולבנת. פרויקט הריבונות הציוני הפך לדף צחור ללא רבב, שהלובן שלו מסנוור.

בהקשר זה, אי אפשר שלא להתייחס לטיעון המהותני של אלוש לברון על "לובן" ("מזרחים כמובן אינם לבנים"), המנותק מהקשר היסטורי ומכל תפיסה של יחסי כוח. שהרי בישראל, מה שקובע מהותית את הלובן שלך, כלומר את מעמדך העליון, הוא היותך יהודי ומידת הנאמנות שלך לאידיאולוגיה המונוליטית השולטת.

אלוש לברון שולפת את המזרחים בסוף, כמו ששולפים ג'וקר כשנגמרו כל הקלפים האחרים ומנופפת במזרחיות כפתרון ל"ממדאניזם": הוכחה לכך שישראל כולה "אינה לבנה". המסורתיזם המזרחי מגויס כדי לטעון טענה מהותנית מומצאת היסטורית, לפיה המזרחים אינם אוניברסליים, לא חלק מהתרבות הכללית, לא שותפים ולא שייכים ל"עולם העוין". כך נמחקת המורשת האוניברסלית של היהודים-הערבים, כמו גם המזרחיות הביקורתית המקומית. מרקסיסטים? הומניסטים? עולה מדבריה כי רק אירופאים מערביים יכולים להיות כאלה. וכל זאת לשם מה? על מנת להגן על הלגיטימיות של מדינה כהניסטית ולבנה מאוד.

חלק מ"הזכות יהודית לכוח"? מתנחלים תוקפים את הכפר תורמוס עיא, 26 ביוני 2025 (צילום: אורן זיו)

השימוש ב"חוויה היהודית-המזרחית" לא בא כדי להסביר את החברה הישראלית; זהו ניכוס לטובת קידום רעיונות פשטניים. המזרחיות נהפכת לחומר הבהרה של הציונות: לא לבנים ולכן לא קולוניאליסטים; לא זרים ולכן לא גוזלים. מדובר במחיקת ההיסטוריה בדיוק במקום שבו היא כואבת, שכן אלוש לברון מוחקת גם את ההיסטוריה שלה עצמה, של המאבק שהיא היתה שותפה פעילה בו בעבר, כחברה מוערכת בתנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית של שנות ה-90, תנועה סוציאל דמוקרטית ואוניברסלית לעילא ולעילא. ולא, אבותינו ואימותינו היהודים מארצות ערב והאסלאם לא "שבו" אל מרחב בטוח – הם היו "החומר האנושי" ליצירת מרחב חדש, שניתק אותם לחלוטין מהמרחב הערבי שממנו באו ונבנה על חורבן זה הפלסטיני.

ולבסוף: אף לא מילה אחת על עזה. הרצועה המוחרבת עד היסוד והמדממת לא קיימת. בהתעלמות הבוטה הזאת מירב אלוש לברון אינה לבד פה. התפקיד שממלאים אינטלקטואלים מכחישנים רבים בזמנים חשוכים אלה הוא לתת לחברה הישראלית זריקת חיסון נגד פציעה מוסרית. רצח העם הוא מעשה התאבדות קולקטיבי, הוא חורבן ואיום קיומי מבפנים. לכן אי אפשר להבין את מי שרותמים את כל מרצם, השכלתם ומשאביהם האינטלקטואלים להסטת המבט החוצה, ומכסים בשפה מצוחצחת ובטיעונים על "הזכות לכוח" על פשעים נגד האנושות, להם אחראית הריבונות היהודית. כפי שכתב עמוס גולדברג מנגנוני ההכחשה הללו מונעים מכולנו את ראשיתו של תיקון חברתי ושינוי פוליטי עמוק.

העובדה שממדאני ניצח בבחירות גם בזכות מצביעים יהודים חושפת את הקרע בין שתי תפיסות של יהדות: האחת שרואה בביטול עליונות ובשוויון איום קיומי, והשנייה שרואה בכוח אחריות. הבחירות בניו יורק הן עדות לשינוי שמתרחש מול עינינו. כל עוד תוכחש המציאות מצד תועמלני ה"אנטישמיות החדשה", הוא גם יתרחש בלעדינו. בינתיים, טוב שעוד ועוד יהודים מסרבים להפוך זיכרון לפחד וזהות להצדקת אלימות. ניתן להיות יהודי ולא לפחד משוויון. אפילו חובה.

ד"ר הילה דיין, מרצה באוניברסיטת אמסטרדם, חברה ב"קולקטיב האזרחי-מזרחי" ובארגון החברים והחברות "אקדמיה לשוויון". סיון תהל, פובליציסטית ואקטיביסטית.