עמך עמי: מאבק ההישרדות של פליטים פלסטינים מסוריה בלבנון

כתבה וצלמה: אן פאק, לבנון

"מה עשינו שמגיע לנו למות תחת ההפגזות, ושארצות ערב לא מוכנות לקלוט אותנו?" שואלת בסימה, אם לשבעה, בעיר בעלבכ שבלבנון.

חייהן של משפחות הפליטים הפלסטינים שברחו מסוריה ללבנון נמצאים בהקפאה. עתידם אינו ברור. מנועים מלחזור לפלסטין, שממנה היגרו ובמשך מספר עשורים קיוו לחזור אליה, הם שוב נעקרו לאחרונה מבתיהם. בשביל רבים מהם זוהי עקירה מחיים נוחים יחסית בסוריה.

לבנון מארחת כיום כמיליון פליטים סורים – אחד מכל ארבעה תושבים בארץ הארזים הוא פליט. למעלה ממאה אלף מתוך 560 אלף הפלסטינים בסוריה הרשומים באונר"א (סוכנות האו"ם לפליטים פלסטינים) עזבו את המדינה, ולפי נתוני הסוכנות כ-42 אלף מתוכם נמצאים בלבנון.

> כך מגייסת הפרקליטות הצבאית את פייסבוק כדי להחליף את המעצרים המנהליים

לבנון איננה מקום מסביר פנים לפליטים פלסטינים מסוריה. כמו ממשלות ירדן ותורכיה גם הממשלה המקומית נקטה באמצעים כדי למנוע מפליטים פלסטיניים להיכנס לשטחה. הקפאה בחידוש אשרות השהייה הובילה לכך שרבים מהפליטים הפלסטינים מסוריה שהגיעו ללבנון חיים בחוסר ודאות, בשוליים, ללא גישה לשירותים בסיסיים. בעוד שלבנון וירדן חתמו על הסכם עם סוכנות האו"ם לפליטים (UNHCR) בדבר הענקת הגנה לפליטים מסוריה, ההסכם אינו חל על הפליטים הפלסטיניים מסוריה, ואלה יכולים להיעזר רק בשירותים ההומניטריים המוגבלים למדי שמציעה אונר"א, הסובלת מתת-תקצוב תמידי.

הפלסטינים, שברחו מסוריה ללבנון כדי להצטרף לכמעט חצי מיליון הפליטים הפלסטינים שחיו במדינה במשך עשרות שנים, הגיעו לגור במחנות צפופים ממילא ומתמודדים עם סוגים שונים של אפליה חברתית וכלכלית – תנאים גרועים בהרבה מאלה שלהם הורגלו בסוריה שלפני המלחמה. חלק מהמשפחות עזבו את סוריה כשעמן רק הבגדים שלבשו, כמו דור ההורים או הסבים שגורש מפלסטין על-ידי הצבא הציוני ב-48'. "הוריי גורשו מפלסטין. אני גורשתי גם. זה גורלנו", אמרה סמירה, בת 53, שחיה כיום בבית שכור בעיר בעלבכ שבבקעה הלבנונית.

קצת אחרי שפלסטינים ברחבי העולם ציינו את יום הנכבה, יום עקירתם, ממשיכים צאצאי העקורים ההם לחיות חיי נדודים ועקירה ללא סוף. התמונות הבאות מציגות ארבע משפחות פליטים שחיות במחנה שתילה שבבירות, ובבעלבכ.

> מכתב פתוח מפליטה פלסטינית לציבור הישראלי

לובנה, בת 8, לבושה במדי בית ספר, עומדת בביתה החדש שבמחנה הפליטים שתילה. אמה, מונה, היא סורית ואביה פליט פלסטיני. חרף הטראומה שבעזיבת סוריה, לובנה ואחותה הן תלמידות מצליחות בבית הספר של אונר"א שאליו הן הולכות. המשפחה ברחה ממחנה הפליטים ירמוכ שליד דמשק ב-2013 עקב הקרבות שפרצו שם. המשפחה בת ארבע הנפשות חיה כיום בדירת שני חדרים רעועה, בשכר דירה של 250 דולר בחודש (לא כולל חשבונות מים וחשמל), ללא משפחה מורחבת באזור שניתן להסתייע בה.

"הבית כל הזמן חשוך. המזרנים שלנו נרטבים. נהיינו חולים, אבל בתים אחרים פה יקרים לנו מדי", מסבירה מונה. היא אינה עוזבת את הדירה פרט להליכות לשוק, ויש לה במחנה רק חבר אחד. לבעלה אין זכויות תושב, ולכן הוא אינו יכול לעזוב את המחנה. אם יצא, יסתכן במעצר. המגבלה לשטחי התנועה מקשה עליו במיוחד למצוא עבודה.

לעתים קרובות נערם הזבל ממש מול ביתה של מונה. "בירמוכ היה לנו בית נחמד עם גינה. זה היה כמו כפר גדול בתוך המחנה", היא אומרת. במחנה שתילה היא חשה מופלת לרעה. "כשאני אומרת שאני מסוריה אנשים מגיבים כאילו יש לי מחלה", היא מסבירה.

בעלה מוחמד אומר: "בסוריה לא הרגשנו שום הבדל ביחס. אנחנו והסורים היינו אותו הדבר. כאן יש אפליה. אני אפילו לא יכול לחזור לסוריה, כי הממשלה שם רצתה שאתגייס לצבא".

המצב הקשה מציב לחץ על בני הזוג ומונה אומרת, חצי בצחוק, שהיא רבה עם בעלה מדי יום: "אמרתי לו שימצא אישה אירופאית וילך לשם".

תמונת בעלה של נג'א, סאלח, על הטלוויזיה שבביתם החדש במחנה הפליטים שתילה. סאלח, שנמצא עדיין בסוריה ועובד שם כחשמלאי, לא מצליח לבקר את אשתו וילדיו בשנתיים האחרונות. עד אז הוא יצא מסוריה וחזר אליה כדי שיוכל להמשיך לעבוד שם. עם הזמן הוחמרו מגבלות התנועה בגבול הלבנוני והוא לא יכול להמשיך לנדוד בין שתי המדינות.

נג'א מגדלת כיום את שלושת ילדיה ללא בעלה, בקרבת קרובי משפחה אחרים. "הכל קשה כאן. אין לנו זכויות, אין הגנה. אין לנו אישורי תושבות. בשלוש שנים הלכנו רק כמה פעמים לים, וזהו זה", אומרת נג'א.

"אני מפחדת לשלום ילדיי כאן, יש סמים ואנשים רעים בסביבה. אני רוצה שיגיעו הביתה ישר אחרי בית הספר", היא מוסיפה. "נרצה לחזור לסוריה בהקדם האפשרי".

> מהתופת בסוריה לרחובות אתונה, חסרי כל: הפליטים הנצחיים

אמה של נג'א, סעדה, עם שתי נכדותיה. מקור משפחתה של סעדה בצפת, אך היא נולדה במחנה ירמוכ ליד הבירה הסורית. חמישה מילדיה של סעדה עדיין בסוריה. סעדה ונג'א עוקבות אחר החדשות מסוריה כל הזמן ודואגות ליקיריהם.

נג'א מסבירה שילדה השלישי, איברהים בן ה-11, רוצה להגיע לאירופה כדי להשיג כסף שיעזור למשפחתו. הוא יצא למסע מסוכן בים לפני מספר חודשים עם חבר של המשפחה, אך עלייתם לסירה בעיר טריפולי (שבצפון לבנון) נמנעה בשל נוכחות משטרתית.

"אם ירצה לנסות פעם נוספת, אני אסכים", אומרת נג'א.

"איני יודעת מה הדבר הכי קשה. אני מדוכאת ועצובה. קשה להיות בלי בעל. אני מדברת איתו כל הזמן בראש", אומרת שרה, שעומדת בביתה החדש במחנה שתילה. היא וששת אחיה הגיעו ללבנון לפני שנתיים מסיידי זיינב, פרבר של דמשק, לאחר שפרצה המלחמה וביתם הוצת על-ידי מיליציות. הם איבדו רכוש רב.

עוד לפני כן יום אחד בעלה הלך לעבודה ומאז לא חזר. המשפחה חקרה וביררה ולא גילתה דבר. שרה נולדה למעשה בשתילה. היא ברחה אחרי הטבח של הפלגנות ששיתפו פעולה עם הצבא הישראלי במחנה ב-1982. אמה נרצחה בטבח.

"ראיתי כל כך הרבה מלחמות. יש לי סיוטים כל הזמן", היא אומרת.

יאסר כותב שירה, משחק ומביים הצגות תיאטרון, מנגן בלהקה ועובד עם פליטים אחרים. "האחריות שלי כאן היא לעזור לפלסטינים", הוא אומר. יאסר, אמו, שני אחיו, אחותו ושני ילדיה באו ללבנון ב-2012 ומצאו בית בבעלבכ.

מוצא משפחתו בכפר ליד צפת, אך יאסר נולד בלוב, גדל במחנה הפליטים ירמוכ שליד דמשק, ושם היה ניהל חנות קטנה. כשהמצור שהטילה הממשלה הסורית על המחנה גבר, הוא לא הצליח להפעיל את החנות באופן שוטף ומשפחתו נאלצה לעזוב את המחנה. כמו משפחות רבות אחרות, גם בני המשפחה הזאת התפצלו: אביו חי כיום בשוודיה.

ליאסר יש רק מטרה אחת בראש: לעזוב את לבנון ולהגיע לאירופה. הוא ניסה כבר ארבע פעמים דרך נתיבים שונים ונעצר בדרך, אך הוא מוכן לנסות שוב. "אני רוצה להמשיך לנסות. זה טוב יותר מלהישאר כאן. אני לא מרגיש בטוח ולא ממש יכול לעבוד", הוא אומר.

ליאסר יש תשוקה גדולה אחת בחיים: ההיסטוריה של כפר מוצאו ושל משפחתו. "עשיתי קצת מחקר על הכפר שלי ורשמתי הכל. יש לי גם כמה הקלטות. איבדתי הכל בירמוכ. הדבר הגרוע ביותר היה לאבד צמח שגדל בעציץ מלא אדמה שאבי-סבי אסף איתו כשעזב את הכפר", אומר יאסר.

טלא, אחייניתו בת החמש של יאסר, בביתם החדש בבעלבכ. אביה, אחמד, נעלם כשעזב את ירמוכ עם אשתו והילדים. הוא ושלושה גברים אחרים נחטפו על-ידי כוחות הממשלה כשהאוטובוס לכיוון לבנון נעצר במחסום. המשפחה לא שמעה ממנו מאז. אמה של טלא, אסמה, ברחה עם הילדים והצטרפה לאמה שלה ולאחיה בלבנון.

"אנשים שנעלמו הם מתים כנראה", אומרת סמירה, אמה של אסמה. אסמה עצמה אומרת שאין ברירה אלא לחכות. "אני המומה וכועסת. לא רק על בעלי, אלא גם על כל הגברים שנחטפו. אבל אני מחכה. יש לי תקווה", היא מסבירה.

> "אני הכי מתגעגעת לבובה שלי": ילדים בעזה על הריסות בתיהם

"כל היום אני יושבת בבית. אני משועממת ומדוכאת", אומרת איה בת ה-18, שברחה ממחנה ירמוכ וחיה עם אמה ושתי אחיותיה במחנה הפליטים אל-ג'ליל שבבעלבכ. מקור המשפחה בכפר ליד טבריה. איה למדה בסוריה, אך שיטת הלימודים בלבנון שונה, והיא לא הולכת לבית ספר כיום, אם כי היא פוקדת בקביעות מרכז תרבותי שבו הכירה חברים רבים.

בני משפחתה של איה נטולי זכויות תושבות, אינם מסתובבים מחשש למעצר, ורוב הזמן הם מקורקעים לבית. אביה נמצא כיום בגרמניה, שם הוא מחכה לאישורי תושבות במקום, בתקווה ששאר המשפחה תצטרף אליו בהמשך. אחיו המבוגר של האב, נאסר, עובד בסופרמרקט ומשתכר 250 דולר בחודש.

איה (משמאל) עם אמה ואחיה. "בסוריה מצבנו היה הרבה יותר טוב. היה לנו בניין שלם עם ארבע קומות ומשפחה מורחבת. עכשיו כולנו מפוזרים ומרגישים מבודדים", איה אומרת. היא דואגת לחברים ולקרובי המשפחה שנותרו מאחור. דודה, שעבד כמתמחה ברפואה, נהרג על-ידי צלף במחנה ירמוכ, ואשתו וילדיו עדיין שם ולא מסוגלים לעזוב. אמה של איה מנסה להחזיק את המשפחה ביחד.

"אמי מתפקדת כאמא ואבא עכשיו. אבי הותיר חור גדול. בהתחלה היה זה קשה מאוד, אבל עם הזמן התרגלנו ועכשיו אנחנו מסתדרים", מסבירה איה.

בנותיה של בסמה בביתם החדש בבעלבכ. אחת מהן מסתכלת על תמונת אחיה, אחמד בן ה-16, השוהה כיום בגרמניה. משפחתה של בסמה עזבה את ירמוכ לבעלבכ ב-2012. עם 150 אלף תושבים בעבר, ירמוכ היה בשעתו ריכוז האוכלוסין הפלסטיני הגדול ביותר בסוריה, לפני שהפך לזירת עימות בדצמבר 2012.

אלפים עזבו את המחנה אחרי שכוחות המורדים נכנסו אליו והמסגד המרכזי בו נפגע בהתקפות אוויריות של כוחות הממשלה. כמה אלפי אזרחים עדיין חיים במחנה בתנאים קשים, אחרי שנים של הפגזות ומצור מצד הממשלה, ללא אספקת חשמל ומים. אנשי דאע"ש שולטים כיום בחלק גדול מהמחנה.

תמונת בנה של בסמה, אחמד, על צג הטלפון הסלולרי שלה. בסמה שלחה אותו לאירופה דרך תורכיה. הוא הגיע ליוון דרך הים, ומשם ביבשה לגרמניה. המסע עלה בסביבות 4,000 דולר. אחמד נמצא כיום בברלין עם בני דודיו והולך לבית ספר בעיר.

על מצב המשפחה בלבנון אומרת בסמה: "יש לנו אישורים, אבל לבעלי נותרו רק 20 יום לפקיעתם. הם [הלבנונים] לא נותנים לנו מקלט. אם תופסים אותנו עובדים, הם עוצרים אותנו. אם ישתפר המצב בסוריה נרצה לחזור לשם. אם לא, נבקש להתאחד עם בננו בגרמניה".

הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר "אלקטרוניק אינתיפאדה"

> מחיפה לביירות: פלסטינים אזרחי ישראל נוסעים לבקר את השכנים מצפון