"כולנו מתים לאיטנו": חיי היומיום ברצועת עזה הנצורה והמופגזת
מכינים אוהלים משרידי הסיוע המוצנח, טוחנים חיטה ביד, עומדים בתור יומיים כדי להשיג שתי קופסאות שימורים של שעועית, משכירים נעלי בית לשעה, וחופרים קברים ישנים כדי לקבור מתים חדשים. ככה נראית ההתמודדות של העזתים עם זוועות המלחמה
רעב בקנה מידה נרחב. ילדים עומדים בתור כדי לקבל ארוחה חמה, בדיר אל-בלח שבמרכז רצועת עזה, ב-18 באוגוסט 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
מאז 7 באוקטובר, החיים שלי מפוצלים בין שני יקומים מקבילים. בראשון, אני חי את חיי היומיום הרגילים שלי בטורקיה, עובד, מבקר חברים, עושה קניות שגרתיות ומטפל במשפחתי הקרובה. ביקום השני, אני שקוע בדיווחים יומיומיים על מוות, הרס ועקירה, חש אימה מול מה שבני משפחה, חברים ושכנים עוברים בעזה, ומנסה לעזור להם ככל שביכולתי.
משפחתי בעזה היא בת מזל, מכיוון שיש לה גג מעל לראשה. 35 מבני משפחתי גרים כיום בבית הוריי הצפוף במחנה הפליטים נוסייראת שבמרכז רצועת עזה. בינואר הם נאלצו לעזוב זמנית את ביתם, כשישראל הוציאה צווי פינוי ושלחה טנקים למחנה, אבל בהמשך הם הצליחו לחזור.
בעוד שכ-90% מ-2.3 מיליון תושבי עזה עקורים מביתם וגרים באוהלים מאולתרים, במרכזי עקורים שאינם מצוידים כראוי או ברחוב, המשפחה שלי נמצאת במצב טוב יותר מזה של רובם. אך הם עדיין מתמודדים עם קשיים והשפלות יומיומיות, ונאלצים לשתות מים מזוהמים ולחפש מזון ומצרכים לבישול. ככה נראה מאבק ההישרדות היומיומי מתוך רצועת עזה הנצורה והמופגזת.
מאז אוקטובר, "המצור המוחלט" של ישראל על רצועת עזה הוביל לרעב בקנה מידה נרחב. הסיוע ההומניטרי מעוכב במעברים, והמעט שנכנס לא מספיק. ההרס וההשתלטות של ישראל על מעבר רפיח במאי – שממנו נכנס רוב הסיוע – החמיר עוד יותר את המצב.
המזח שבנתה ארה"ב בחוף עזה הסתבר כבלתי יעיל. לפני שפורק, 25 ימים אחרי שנבנה, עבר בו רק שבריר מהסיוע שהיה יכול להגיע במשאיות. הצנחות סיוע מהאוויר גרמו יותר נזק מתועלת, כאשר נפלו על בתים ואוהלים של פלסטינים, ואף הרגו כמה אנשים.
כדי לקבל את הסיוע המועט שמגיע, התושבים צריכים לעמוד במשך זמן רב. בכמה מקרים, חברים עמדו בתור ימים כדי לקבל שתי קופסאות שימורים של שעועית וכמה ביסקוויטים. יתרה מכך, מכיוון שישראל משבשת באופן שגרתי את כניסת הסיוע, תושבים מפתחים מחלות בגלל אכילת בשר משומר, שפג תוקפו לאחר שעמד במשך שבועות בצד המצרי של מעבר רפיח. "אפילו החתולים סירבו לאכול את הבשר הזה", אמר לי עבדאללה עיד, שכני בן ה-27 מנוסייראת.
כשמחלקים את משלוחי הסיוע בתוך עזה, תושבים מקבלים כמויות קטנות של קמח – שחלקו פג תוקף. אבל מכיוון שהמאפיות לא יכולות לפעול יותר, אומר עיד, "אנחנו צריכים לקנות חיטה [שמגיעה בחבילות הסיוע], לטחון אותה ביד ולאפות את הלחם בבית. יש מעט מאוד גז לבישול והוא יקר מאוד, ולכן אנחנו צריכים להשתמש בעץ מבתים שהופצצו ובעצים שנעקרו בהפצצות מהאוויר". ישנם אפילו מי שבנו תנורים ללחם מחימר, גללי חיות וקש.
"יש מעט מאוד גז לבישול והוא יקר מאוד". פלסטיני מכין תנורי חימר ליד ביתו בדיר אל-בלח, ב-17 במאי 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
זמן קצר אחרי שפרצה המלחמה, ישראל ניתקה את אספקת המים לרצועת עזה. כשהופסקה הכנסת הסיוע דרך מעבר רפיח במאי, נהיה קשה עוד יותר למצוא מים בבקבוקים. מכלי מים רבים שחוברו לבתים נהרסו בהפצצות ישראליות. המים בברזים שמגיעים מהאקוויפר של עזה מזוהמים במי שפכים ומי ים, אך לאנשים אין ברירה אלא להשתמש בהם לשתייה, רחצה ובישול. זה מוביל לתחלואה נרחבת בדלקת הקיבה והמעיים ובצהבת. גם מחלות עור מתפשטות במהירות, ואף אותר מקרה של פוליו.
כמה מתקנים קטנים של התפלת מים עדיין מתפקדים, ולכמה מסגדים ומוסדות אחרים יש מערכות טיהור מים משלהם ותושבים עומדים בתור כדי לקבל מהם מים. "אנחנו סוחבים דליי מים ממרחקים כדי שנוכל ללכת לשירותים, לכבס בגדים ולהתרחץ בבית", אמר עיד. "גם כאדם צעיר בשיא כוחי, הגב שלי כבר מותש מזה".
בחום הקיץ הלוהט, חברים ומשפחה מצליחים להתקלח רק פעם אחת ב-7 עד 10 ימים. אין שמפו, ומוצרי היגיינה מקולקלים תרמו להתפשטות של זיהומי עור.
שוכרים נעלי בית לשעה
עם ההידרדרות באיכות החיים בעזה, יוקר המחיה זינק בחדות. המחיר בשוק של מוצרי יסוד כמו מים, קמח, ירקות ובשר גבוה כיום פי 25 עד 50 לעומת המחיר לפני המלחמה.
"כולנו מתים לאיטנו", אמר לי עיד. "אנחנו לא יכולים לספק למשפחותינו אוכל מדי יום. שק קמח שעלה בעבר 30 שקל עולה עכשיו 500 שקל, וקשה מאוד להשיג אותו גם במחיר הזה. כל משק בית זקוק לארבעה שקי קמח בחודש, בגלל מספר האנשים הגדול שגר בו. אנחנו רואים את התוצאות בגוף של הילדים שלנו".
רוב האנשים ברצועה לא עובדים כבר עשרה חודשים, ונאבקים כדי לעמוד במחירים האלה. אחי אסמעיל, בן 32, מעשן ומקונן על "המחיר המאמיר של הסיגריות". לדבריו, "מוצרים בשוק שבעבר לא היית חושב פעמיים לפני שהיית קונה הם יקרים מדי היום, או שנדיר למצוא אותם".
גם להשיג מזומנים נהיה יותר ויותר קשה. כמעט כל הבנקים והכספומטים בעזה הפסיקו לעבוד. במרכז עזה, רוב האנשים משיגים מזומנים אחרי שהם משלמים עמלות גבוהות מאוד בדלפקי המרת מטבע או בסניף של בנק פלסטין – הבנק היחיד שעדיין פועל בעיר דיר אל-בלח – וגם שם הם עומדים בתור שעות, לעיתים ימים, כדי להשיג סכומים לא גדולים. ב-11 באוגוסט פשטו על הסניף חמושים, שזהותם וכוונתם לא ברורות.
ישראל חסמה העברות כספים לרצועה, והעברת כסף מחו"ל לחשבון בנק בעזה היא יקרה מאוד, כשחברות המרת המטבעות מנכות עד 25% מסכום ההעברה בעמלות. השימוש הגדול בשטרות כסף הוביל לפיחות בערכם – אך יצר תעסוקה עבור אנשים שמנסים לתקן שטרות ולהרוויח קצת כסף. בנוסף, כנופיות של עבריינים מנצלות את המחסור במזומנים ומפעילות שוק שחור.
רוב העזתים נעקרו מביתם לראשונה בזמן החורף, אבל מכיוון שישראל אוסרת על כניסה של בגדים לרצועה, יש מעט מאוד בגדי ונעלי קיץ, ואנשים עושים כמיטב יכולתם להשתמש במה שיש להם. אחי אסמעיל צחק כשסיפר לי שכמה פלסטינים בעזה "אפילו משכירים נעלי בית לשעה-שעתיים תמורת פחות מדולר". זה אולי נשמע משעשע, אבל הסיפורים האלה מעידים על המציאות האיומה שבה חיים העזתים, כשאפילו הצרכים הבסיסיים ביותר שלהם אינם מסופקים, ועל כך שהם עושים את כל מה שהם יכולים כדי לסייע לעצמם ולמשפחותיהם.
אוהלים משרידי מצנחים
עוד לפני 7 באוקטובר, לפלסטינים בעזה היו רק שעות חשמל בודדות ביום תחת המצור הצבאי הישראלי והם נסמכו על שיטות אלטרנטיביות להפקת חשמל, כמו גנרטורים ופאנלים סולריים.
אך אחרי הטלת ה"מצור המוחלט" על ידי ישראל, הדלק שנדרש להפעלת הגנרטורים הפך למצרך נדיר. בתחילת המלחמה עוד היה אפשר להפיק חשמל ממצברים של מכוניות וסוללות קטנות אחרות, אבל עכשיו רובן התרוקנו לגמרי. כתוצאה מכך, רוב העזתים, כולל המשפחה שלי, משתמשים בפאנלים סולריים לטעינת הטלפונים שלהם, כדי שיוכלו לדבר עם אהובי ליבם ולצפות בחדשות – שפעמים רבות רק משדרות להם מחדש את הזוועה שבתוכה הם חיים.
לתושבים רבים יש פאנלים סולריים; אחרים קנו אותם מאנשים שביתם הופצץ, או משלמים לשכנים כדי להשתמש בפאנלים שלהם. אך היום יש מחסור בהם והם יקרים מאוד – ולעיתים הם גם מטרה להפצצות ישראליות.
בגלל המחסור בדלק, אנשים לא יכולים להרשות לעצמם יותר את המותרות של נסיעה במכונית. חלק מהתושבים משתמשים בעגלות רתומות לחמורים, ורובם נאלצים ללכת ברגל. העזתים מתבדחים שבחמורים יש יותר תועלת מאשר רוב הממשלות והשחקנים הבינלאומיים.
בעזה מתבדחים שבחמורים יש יותר תועלת מאשר רוב הממשלות והשחקנים הבינלאומיים. פלסטינים נמלטים מח'אן יונס, ב-16 באוגוסט 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
המשפחה שלי מחשיבה עצמה בת מזל מכיוון שהבית שלה עדיין עומד, אף שהוא עמוס בבני משפחה. רוב העזתים נעקרו מביתם פעמים רבות, ומאות אלפים מתגוררים כיום במחנות אוהלים, שם הם נאלצים להשתמש בשירותים ומקלחות ציבוריים, ולהקים את המחסה שלהם בעצמם – מיומנות שרבים לומדים מתוך הכרח.
אנשים בונים אוהלים מכל דבר שהם מצליחים למצוא: עץ, ניילון, בד, או שאריות המצנחים של הסיוע המוצנח. כיום, בחום הקיץ היוקד, האוהלים מרגישים כמו תנור; בחודשי החורף הקרים, הם לא תרמו הרבה להגנה מפני פגעי מזג האוויר.
אף אחד לא אמור לחיות ככה
אחד מהרגעים הקשים ביותר בעשרת החודשים האחרונים היה מותו של אבי במאי. הוא התמודד עם בעיות סוכר ולחץ דם כרוניות, סבל משבצים מרובים, ולאחרונה אובחן כסובל מתסמונת התלמוס. הצלחתי לשלוח לו את התרופות הנחוצות רק דרך משלחת בינלאומית שנכנסה לעזה.
אבי הרגיש שחייו קרובים לקיצם, וסירב לעזוב את עזה. בסופו של דבר, הוא לקה בשבץ שהוביל למותו. ביליתי שעות ארוכות בטלפון בניסיון להציל את חייו, אבל בשל המחסור בתרופות ברצועה, הניסיון לא צלח.
למרבה הצער, המקרה של אבי אינו ייחודי בקרב אלפי החולים הכרוניים או הסופניים בעזה, שנאבקו זמן רב על גישה לטיפול רפואי הולם תחת המצור הישראלי. חולי סרטן רבים מתו במהלך השנים בזמן שהמתינו לקבל אישור מישראל לעזוב את הרצועה. כמה חולים קיבלו אישור לטיפול כימותרפיה אחד, בלי טיפולי המשך. מאז תחילת המלחמה, המצב כמובן החמיר.
בנובמבר, אזל הדלק בבית החולים הטורקי-פלסטיני בעיר עזה, מרכז הטיפול בסרטן העיקרי ברצועה מאז שנפתח ב-2017, והוא הפסיק לתפקד. בהמשך הצבא הישראלי השתלט על המבנה.
אנשים בונים אוהלים מכל דבר שהם מצליחים למצוא. מחנה אוהלים בדיר אל-בלח במרכז רצועת עזה, ב-17 באוגוסט 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
"המלחמה והמצור קשים במיוחד לחולים כמונו, שלא יכולים לקבל טיפול או הדמיות רפואיות נחוצות, ואין מי שעוקב אחר המצב שלנו", אמרה לי נג'ווה אבו יוסף (58), שכנתי חולת הסרטן. "אנחנו אוכלים מוצרים משומרים שמגיעים כסיוע כדי לשרוד, והם מאוד לא בריאים לאנשים כמוני. חולים לא אמורים לאכול אותם. מצבי הבריאותי הידרדר מאוד, ומאז אוקטובר איבדתי הכרה פעמיים למשך 15-10 דקות בגלל המחלה ומערכת החיסון החלשה שלי".
אפילו מהמתים של עזה נשלל הכבוד הבסיסי של קבורה הולמת. פלסטינים כה רבים נהרגו מההתקפות הישראליות – ההערכה של משרד הבריאות בעזה היא שכ-40 אלף איש נהרגו, ועוד 10,000 איש קבורים ככל הנראה תחת הריסות ביתם – עד שהמשפחות נאלצות לקבור אותם בקברי אחים, או בקברים שבהם כבר קבורים בני משפחה שמתו קודם לכן.
אף אחד לא אמור לחיות ככה. ארה"ב ושאר העולם צריכים לעצור מיידית את רצח העם. פלסטינים קמים כל בוקר והולכים לישון כל לילה עם חדשות על מוות. קול הפצצות והכטב"מים הפך לפסקול חייהם. בכל שעת ערות, תושבי עזה תוהים רק תהיה אחת: מתי הסיוט הזה ייגמר?
יוּסף אל-ג'מל הוא במקור ממחנה הפליטים נוסייראת בעזה. הוא המתאם בעזה של תוכנית האקטיביזם הפלסטינית בוועדת השירות של החברים האמריקאים (AFSC הקווייקרי). לאל-ג'מל יש דוקטורט בלימודי המזרח התיכון, והוא עמית במרכז האשים סאני ללימודי פלסטין באוניברסיטת מלזיה. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
