newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

נאבקים לשרוד וחולמים לחזור הביתה: קולות מעיר האוהלים ברפיח

עקורים רבים, שנאלצו לברוח כמה פעמים מאז פרוץ המלחמה, מתגוררים בעיר בדרום רצועת עזה באוהלים מאולתרים, בלי מספיק מזון, מים ושמיכות להגנה מהקור העז

מאת:
עיר האוהלים ברפיח (צילום: מוחמד זענון)

אין די מזון, מים, תרופות ומחסה אפילו לתושבים הקבועים של העיר. עיר האוהלים ברפיח (צילום: מוחמד זענון)

כמחצית מאוכלוסיית רצועת עזה – כמיליון בני אדם – דחוסה כיום בעיר הדרומית הקטנה רפיח, ליד הגבול עם מצרים. לפני המלחמה התגוררו בעיר ובסביבתה פחות מ-300 אלף איש. בשלושת החודשים האחרונים הגיעו למקום מאות אלפים מרחבי עזה, בגלל הוראות הפינוי של ישראל וההפצצות הבלתי פוסקות מהקרקע ומהאוויר.

כמו בשאר חלקי עזה, גם ברפיח אין די מזון, מים, תרופות ומחסה אפילו לתושבים הקבועים, לא כל כשכן למספר העצום של מי שמנסים למצוא בה מקלט כעת. משפחות רבות ישנות באוהלים, אם הצליחו למצוא אוהל; אם לא, ברחובות. רק מעטים מקבלים אישור לחצות את הגבול עם מצרים. כמעט כולם רעבים מאוד וסובלים מקור.

>> בעיר עזה שורר רעב כבד. התושבים מיואשים ומחכים למוות

אני שוהה כיום ברפיח עם אישתי וארבעת ילדינו, בפעם השנייה מאז שהתחילה המלחמה. עזבנו את ביתנו בצפון-מערב העיר עזה ב-7 באוקטובר; מאז נאלצנו שוב ושוב להתפנות בגלל התקפות ישראליות מהאוויר והוראות פינוי, ופעמיים הייתי צריך לחלץ את ילדי מתחת להריסות.

ביתם של חותניי במרכז העיר עזה, שם הסתתרנו בהתחלה אחרי שברחנו מהבית, נהרס; הדירה ששכרנו ברפיח במשך חודש נפגעה קשות; בהמשך גיליתי שגם הבית שלנו נפגע קשות, ובשלב מסוים חיילים ישראלים השתמשו בו כמפקדה.

אחרי שבילינו חודש אצל קרובים בעיר ח'אן יונס, נאלצנו לחזור לרפיח בגלל התקדמות הכוחות הקרקעיים הישראליים. הפעם לא יכולתי להרשות לעצמי לשכור דירה, בגלל המחירים המנופחים – שעומדים כיום על כ-2,000 דולר עבור דירה קטנה – ולכן עברנו לגור עם קרובי משפחה של אימי סמוך לציר פילדלפי, שעובר לאורך הגבול עם מצרים.

אני נאבק כדי לספק לילדי מזון ומים. בני בן השנתיים, קנאן, מבקש חלב כל הזמן, ואני לא יכול להשיג לו. הם עברו טראומה ומגיבים בצורה קשה מאוד לצלילי ההפגזות וההפצצות. קשה מאוד לעבוד, מכיוון שהילדים לא נותנים לי לצאת. ולנוכח הדיווחים שהכוחות הישראליים עשויים לכבוש מחדש את ציר פילדלפי, ייתכן שבקרוב נצטרך לעזוב שוב. אני לא יודע לאן נוכל ללכת.

לפני כמה ימים עזבתי את הילדים והלכתי למרכז רפיח כדי לקנות אוכל ומים. בדרך ראיתי רק אוהלים. עצרתי כדי לדבר עם כמה מהעקורים. אלה הסיפורים שלהם.

סלאם אל-סינוואר, בת 24

סלאם אל-סינוואר (צילום: מוחמד זענון)

סלאם אל-סינוואר (צילום: מוחמד זענון)

אני גרה באוהל הזה עם בעלי וארבעת ילדינו, בני 3, 7, 10 ו-12. נאלצנו לעזוב את ביתנו בעיר עזה כי הפציצו כל הזמן סביבנו. אחרי שעזבנו שמעתי שהבית שלנו נהרס לגמרי.

מהעיר עזה עברנו בהתחלה למחנה הפליטים נוּסֵיירַ֫את, ומשם לרפיח. לא רציתי לעזוב. כל החיים שלי, כל מה וכל מי שאני מכירה, נמצאים בצפון. אני לא מכירה אף אחד ברפיח. הגענו בלי החפצים שלנו, מכיוון שלא יכולנו לשאת עימנו שום דבר.

כשהגענו לרפיח גרנו ברחוב שלושה ימים עד שמישהו נתן לנו את האוהל הזה. יש כאן חרקים שמגיעים מהחול, וקר מאוד. מבוגרים לא יכולים להתמודד עם מזג האוויר הזה, בעיקר בלילה – אז איך ילדים יכולים?

הילדים שלי חולים. הם כל הזמן רעבים וקר להם. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לקנות אוכל, אז אנחנו מחכים שיביאו לנו (ממשאיות סיוע; מ"ז). אני לא רוצה לאכול או לשתות, כל מה שאני רוצה זה אוכל ומים נקיים לילדים שלי.

אחד מהילדים שלי חירש-אילם וגם סובל ממחלת לב. הוא בן 7, והוא לא יכול לומר לי אם הוא רעב, צמא או סובל מקור, אבל אני יודעת שהוא סובל.

אני רוצה לחזור הביתה, היכן שנמצאים הבגדים שלי, הבגדים של הילדים שלי, שמיכות. אני רוצה מקום חם לילדים שלי. אני לא רוצה להסתמך על טובות מאחרים כדי לשרוד.

נורהן חסונה, בת 20

נורהן חסונה (צילום: מוחמד זענון)

נורהן חסונה (צילום: מוחמד זענון)

יש לי ילדה אחת, בת שנתיים. היא כל עולמי.

אני משכונת א-רימאל בעיר עזה. כשהתחילו ההפצצות, עברנו כמה פעמים משכונה לשכונה. כש[הצבא הישראלי] אמר לנו לעזוב את הצפון, עברתי עם בתי, הוריי ואחי לנוסייראת. נשארנו שם חודשיים. ואז היינו צריכים לעזוב שוב.

הגענו לדיר אל-בלח (עיר במרכז עזה; מ"ז), אבל לא הצלחנו למצוא שם מחסה. היו אוהלים בכל מקום, ובתי הספר והמקלטים היו מלאים, אז הייתי עם הבת שלי ברחוב במשך יום, לפני שעברתי לרפיח. כאן בילינו עוד יום ברחוב עד שמישהו נתן לנו אוהל. רפיח היא עיר אוהלים – בכל מקום רואים אוהלים.

אני מבלה את רוב היום מחוץ לאוהל. הוא קטן ודחוס. שום דבר באוהל לא שלנו – קיבלנו הכל מאנשים אחרים. השמיכות לא מספיקות. הבת שלי לא החליפה בגדים כבר שבועות ואני נאבקת כדי למצוא חיתולים. אנחנו לא מבשלים כי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לקנות עצים למדורה. אנחנו אוכלים מה שמביאים ארגוני הסיוע. פעם בכמה ימים מקבלים לחם וכמה ירקות.

מה שקורה בעזה זה לא הרס, זו השמדה. הם הרסו את כל הרצועה. קשה לתאר מה עברנו ואנחנו עדיין עוברים. השכונה שלי, א-רימאל, היתה הלב הפועם של עזה, מלאת חיים, עסקים, בידור ותרבות. כשעזבנו, היא נראתה כמו משהו אפוקליפטי.

החלום היחיד שלי הוא שהמלחמה תסתיים ואוכל לחזור הביתה. אני מתפללת לאלוהים שאוכל לחזור לעיר עזה.

אמג'ד ווהדן, בן 20

אמג'ד ווהדן (צילום: מוחמד זענון)

אמג'ד ווהדן (צילום: מוחמד זענון)

אני מבית חאנון (עיר בקצה הצפוני של רצועת עזה; מ"ז). עזבתי בימים הראשונים של המלחמה לשכונות שונות ברחבי העיר עזה: בהתחלה א-זעתר ואחר כך שייח' רדואן. ואז הצבא הכריח אותנו לעבור לנוסייראת. נשארנו שם 70 יום, ונאלצנו שוב לעזוב בגלל ההפצצות ואיומי הצבא.

עכשיו אנחנו ברפיח, יושבים ברחוב. האוהל שלנו נמצא על מדרכה. קנינו עץ, יריעות ניילון וכיסויים שיספקו צל. כל אוהל עולה בערך 600 שקל. כולנו כאן, כל המשפחה: ההורים שלי, הסבים שלי, הדודים והמשפחות שלהם, בסך הכל כ-80 איש.

זו הפעם הראשונה שלי ברפיח. עד עכשיו ביליתי את כל חיי בבית חאנון. מעולם לא הגעתי לדרום. אני לא יודע איפה אני.

חנאן בָּרָכֵּה, בת 60

חנאן בָּרָכֵּה (צילום: מוחמד זענון)

חנאן בָּרָכֵּה (צילום: מוחמד זענון)

ביום הראשון של המלחמה עזבנו את ביתנו בעיירה עבסאן א-ג'דידה, מזרחית לח'אן יונס, ועברנו לתוך העיר. שהינו בבית של בתי, שגרה שם עם בעלה וילדיה. היינו שמונה אנשים בבית, ונשארנו שם חודשיים, עד שהצבא התחיל לזרוק עלונים שאומרים לנו לעזוב דרומה. ברחנו תחת הפצצות והגענו לשכונת א-שאבורה ברפיח, לאוהל הזה על הכביש.

היה לי בית יפה, עם מקלחות ושלושה חדרי שירותים. תראה איפה אנחנו גרים עכשיו. אנחנו לא יכולים להתקלח פה. נשים צעירות לא יכולות להסתדר פה.

אין כאן אוכל, אבל לפעמים מגיעים ארגוני סיוע ומחלקים מעט מדי מזון ליותר מדי אנשים. הלוואי שהייתי יכולה לעבוד. כל הנשים כאן רוצות לעבוד ולקבל תשלום. 20 שקל ליום יספיק לי לקנות אוכל לילדים. אני לא יכולה לבשל, כי אני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות עצים למדורה. ואפילו אם היינו יכולים, זה מסוכן בגלל כל הניילון (שממנו עשויים רוב האוהלים; מ"ז).

אם הייתי יכולה, הייתי עפה לבית שלי. אפילו אם הבית הרוס, אני מעדיפה להקים שם אוהל ויום אחד לבנות אותו מחדש.

מוחמד זענון הוא צלם עיתונות מעזה. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מתחבר למסורת עתיקת יומין של רודנים שנאבקו נגד החופש האקדמי. שר החינוך יואב קיש, פברואר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

מתחבר למסורת עתיקת יומין של רודנים שנאבקו נגד החופש האקדמי. שר החינוך יואב קיש, פברואר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

המאבק על פרס ישראל: כוח השררה נגד כוח הרוח

בעתירה לבג"ץ נאמר כי לשר קיש אין סמכות לבטל את פרס ישראל וכי גם מלחמות לא מנעו מחלוקת הפרס בעבר. אבל מעבר להתנכלות הפוליטית לאיל ולדמן, מאחורי החלטתו של קיש עומד רצון עתיק יומין לפגוע בחופש של התרבות והאקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf