newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

36 שעות ביקור בעזה, המקום שאלוהים שכח

ביקור חטוף ברצועה הנצורה הפך למסע של מפגשים ושיחות עם תושבים הכלואים בעולם מקביל, על שגרת חיים בצל ההפגזות הישראליות, בלי אספקת חשמל רציפה, עם אבטלה גואה, עוני, פערי מעמדות מסחררים ועם רצועת חוף יפה שהפכה למפלט כמעט יחיד

מאת:

"גברתי, אנחנו בחיים ואתם מזמן כבר לא". מוכרי תירס על חוף עזה (צילום: מוחמד זענון)

עברו כמעט חודש ימים מאז חזרתי מעזה. אף שהייתי שם פחות מ-48 שעות, אני לא מצליחה להפסיק את שטף המחשבות, הרגשות והאסוציאציות בעקבות ביקור הבזק המטלטל הזה, והחוויות אין-ספור שעברתי שם, בחלקת אלוהים הנשכחת הזאת שנקראת עזה.

בקיץ החמים והלא נעים הזה, בכל ניסיון לחזור לשגרה, נשזרת המחשבה: איך החברים בעזה עושים את זה?

אני מדליקה את האור בבית בערב אחרי העבודה, ונזכרת באותו רחוב צר, צפוף, חשוך ומפחיד שהתפתל לו בתוך מחנה הפליטים אל שאטי (مخيم الشاطئ). קוביות של בתי פח וטיח ובלוקים חשופים וצפופים, חלקם מכוסים בחבלי כביסה, שם מבצבצות להן מחלונות הבתים נורות לד קטנות, שנאבקות עד לשנייה האחרונה בתהום החושך והדממה, בעוד שמתג החשמל אצלי מאיר את כל הבית והכניסה בעוצמה שיכלה להאיר רחוב שלם במחנה הפליטים.

מאז שחזרתי מעזה אני לא מרשה לעצמי ולילדים המתבגרים שלי להתענג בחופשיות על האוויר הקריר שמפזר המזגן, ולומדת מהי צריכת החשמל המדויקת שלו, תוך שאני משווה אותה לצריכת החשמל של משפחה ממוצעת בעזה, שאולי זכתה להרכיב מזגן בסלון אך לא זכתה לחשמל זורם כדי להפעיל את המנוע שלו. בעזה, המאוורר הפשוט והאפור ההוא, הזכור מביתה של סבתא, עם צריכת החשמל הנמוכה מאוד, הוא מצרך שנמכר בכל פינה בשוק.

חשמל, הסיפור שלא נגמר

החשמל בעזה הוא סיפור שלא נגמר. כארבע שעות זרימה מחברת החשמל הלאומית בתעריף "רגיל", שאחריהן ספקי חשמל פרטיים מציעים לצרכן אספקת חשמל רציפה בתעריף גבוה פי ארבעה.

אחת הנשים שפגשתי הסבירה באריכות את התעשייה שמגלגלת מיליונים לכיסים של אנשי העסקים, שמוכרים לממשלה אספקת חשמל עבור התושבים. הממשלה מקבלת, לטענתה, תרומות וכסף מקטר כדי לסבסד את חברת החשמל, ומישהו בדרך עושה קופה על גב האזרחים שחיים בחושך, בקור ובחום.

רוכל בשוק סיפר לי שיש לו חוב של כעשרים אלף שקל לחברת החשמל הלאומית ואין לו איך לשלם סכום עתק כזה, כאשר השכר היומי הממוצע של עובד בעזה הוא עשרים שקל. הוא קונה חשמל בכרטיס נטען, ומקבל זרם לפי גובה התשלום. "חברת החשמל תיאמה עסקה עם החברות הפרטיות כדי לגבות את החובות שלה, ועכשיו אזרח שמטעין את הכרטיס שלו במאה שקל מקבל חשמל בעשרים שקל, ושמונים שקל הולכים להחזרת החוב, אז למה לי למלא? למי יש כסף לשלם 80% לממשלה? נשב בחושך עדיף, או שנצא בלילה לחוף הים כמו כולם ונחזור לישון בבית החשוך עד הבוקר".

סיפורי החשמל עלו בכל שיחה עם כל אדם שפגשתי: תופרת בגדים שמפעילה את המכונה לפי תכתיבי אספקת החשמל ומפסידה הרבה פרנסה; דייג מיואש שהסחורה היומית שלו לא תימכר כי אין לו מקרר לשמור אותה בו, ומתבדח שמחיר הקרח יותר יקר מהדג עצמו, לכן כל יום צריך לדוג ולמכור בכל מחיר, כמה שיותר מהר.

>> האם אנרגיה סולארית יכולה לפתור את משבר החשמל בעזה?

במלון שלנו היה חשמל 24/7, אך אפשר היה להבחין מתי הזרם הוא ממלכתי ומתי מופעלים הגנרטורים הגדולים. כשהמעלית עוצרת לפתע, מופעלת כריזה אוטומטית "זרם החשמל הופסק, אל דאגה, הוא יתחדש תוך זמן קצר, איתכם הסליחה". ובאמת, אחרי דקה או שתיים רעש הגנרטור בבניין נשמע והמעלית חוזרת לפעול.

בשישי בערב ישבתי בלובי לחכות לחברות מעזה, והבנתי שחתונת בני טובים תיערך במלון הזה. בלובי הסתובבו גברים בחליפות ונשים מטופחות ומאופרות בקפדנות בשמלות מנצנצות בכל הצבעים, ממתינים ליציאה החגיגית של הכלה מהמרצדס המקושט שבחוץ. אחרי יום שלם במחנות הפליטים, הסצנה הזו זרקה אותי למציאות אחרת, נסתרת, בעזה, של אליטה חברתית-כלכלית שחיה חיי פאר, שרוב מוחלט של העזתים לא מסוגל אפילו לדמיין.

יש בעזה עשירים שחיים טוב, זה לא סוד, הסבירו לי, אנשי עסקים, סוחרי נדל"ן, קבלנים שבונים את מה שישראל הורסת, פוליטיקאים קרובים לצלחת. זוהי שכבה קטנה מאוד, אבל קיימת וחיה בצל עזה הענייה וההרוסה. משפחות האלפיון העליון בעזה מתעשרות משנה לשנה, בין אם מעסקים בתוך ישראל או מעסקים במצרים, בקטר, בסעודיה, בטורקיה ועוד. הכי חשוב להיות מקושרים לאנשים הנכונים, זה חוק שבעזה יש לו משמעות הרת גורל.

לשכבה הזאת יש בתי ספר פרטיים, שבהם מלמדים שפות והייטק, בתי חולים פרטיים, שנראים כמו בתי אבות מפוארים לעשירי ארצות הברית בקליפורניה, ואפילו חופים פרטיים.

למכור כמה שיותר מהר. דייגים בחוף חאן יונס, עזה (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

"רוטס האומללים"

בעזה למדתי שאין דבר בחיים שהוא מובן מאליו או שרירותי, שהכל נשלט ביד מכוונת. ישראל שולטת בגבולות, באוויר ובים, חמאס שולט בחיי היומיום, מצרים וקטר שולטות בתעשיית הבנייה מחדש שישראל הורסת מדי שנתיים, והרשות אמנם מושתקת, אך הפקידים שלה קיימים.

לאורך כל הביקור הקצר לא הפסקתי לדבר עם אנשים ונשים. דיברתי עם נהגי המוניות, שלוקחים שקל אחד לכל נסיעה ביום ושקל וחצי בתעריף לילה, עם אחד צחקתי עד דמעות ועם השני בכיתי בכי מר ועל אחר כעסתי ועוד אחד פשוט הערצתי. יידרשו הרבה מילים כדי לספר את הסיפור של כל אחד מהם. למשל אחמד, שלקח אותי למרינה באחת בלילה כדי לחפש את קפה "רוטס האומללים" המפורסם, מיזם של צעיר עני שבמחאה נגד בית המלון רוטס עזה שנפתח בפני העשירים בלבד, עם ספא ובתי קפה ומסעדת יוקרה שהעניים לא יכולים להכניס אליו, הציב עגלת תה וקפה ותירס חם וקרא לה "רוטס האומללים". העסק הפך להיות פופולרי והתרחב על החוף, הבחור הביא שולחות וכסאות וסוכות להשכרה והרחיב את התפריט במחירים זולים מאוד. שתיתי אצלו תה צמחים ועוגה ואכלנו תירס חם, הכל בעשרה שקלים, לא כולל השכרת סוכה פרטית בחמישה שקלים.

לאורך הטיילת יושבים משפחות וזוגות צעירים. צעיר נמרץ שמוכר תירס חם כעס עלי כאשר צילמתי מרחוק את הדוכן המואר שלו. התנצלתי שלא קיבלתי רשות, ואז הוא אמר "כוכב טיקטוק כמוני לא יכול להרשות לעצמו צילום לא מקצועי, בואי מהצד הזה של התאורה". הוא צדק, כמובן. השיחה התגלגלה לשאלה מה עושים הירושלמים בימים חמים אלו. "אף פעם לא הייתי שם", אמר.

"יש לכם שם ים באל-קודס?"

אמרתי: האמת שלא.

"יש לכם חוף ארוך ויפה ומואר כזה בחינם?"

"לא".

"יש לכם מדי פעם טילים מעל הראש, ומטוסים שזורקים עליכם פצצות שמאירים את כל השמים? את האקשן הזה יש לכם?"

"לא".

"את מכירה את התחושה של פצצה שמרעידה את כל המחנה, ואחרי הנפילה את מגלה שלא נהרגת, או שהאחים שלך לא נפצעו?"

"לא".

"ויש לכם מישהו שעדיין מתנגד לצבא? מסרב להיכנע ועושה בלגן לכובשים?"

אמרתי: לא.

"גברתי, אנחנו בחיים ואתם מזמן כבר לא".

ואני בכיתי.

הנהג שהסיע אותי לחוף ריגש אותי במיוחד, ונראה לי שהוא נסע הלוך וחזור לאורך החוף כדי להמשיך לספר את הסיפור שלו. הוא איש משכיל, בעל תעודה ברוקחות, כמו חמישים אחוז מהמובטלים האקדמאים בעזה. בקרב הצעירים, האבטלה מגיעה ל-63%, לפי נתוני הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה משנת 2022. הנהג שלי הוא אבא לארבעה ילדים, ונמנה על בני המזל המעטים שקיבלו אישור עבודה בישראל, החלום של כל אזרח בעזה המובטלת.

"עבדתי ללא הפסקה בניקיון בירושלים, לפעמים שתי משמרות, וגם שעות נוספות בשחור, כדי לחסוך כסף לילדים. לא ישנתי כמעט, אבל הייתי מרוצה שאני מתפרנס ועובד קשה ובסוף משפחתי תחיה קצת, יש לי ילדים שנולדו לתוך הסגר, לא יודעים שאבא נורמלי הולך לעבודה כל יום ומביא כסף ואוכל ובגדים, זה חדש להם, הסיפור הזה. אספתי שקל לשקל, עבדתי בפסח ובחגים של היהודים, כי אז משלמים יותר, ואז הגיע חג הקורבן שלנו. הקבלן שהעסיק אותי אמר שמגיעים לי ארבעה ימי חופש והחלטתי לשמח את משפחתי ולהפתיע אותם לקראת החג.

"עשיתי את טעות חיי וחזרתי לעזה עם הכסף, ואז באו מהרשויות, ביקשו ממני לשלם, כמו מס הכנסה, על כל הכסף שאני מביא איתי. הם רצו לקחת לי חצי מהעבודה והזיעה שלי, כעסתי מאוד וצעקתי על הפקידים, ממש בכיתי, ואז אמרו, 'לא תשלם – לא תעבוד', ולקחו לי את האישור עבודה. הם אמרו שאחרי החג יחזירו לי אותו כדי שאוכל לחזור לעבודה, אבל מאז אין לי אישור, נתנו למישהו אחר, מחקו אותי. התייצבתי כל יום בלשכת העבודה עד שהתייאשתי וחזרתי לאוטו העלוב הזה, לוקח אנשים תמורת שקל לנסיעה. לא הייתי צריך לחזור לעזה, הייתי טיפש שחשבתי שאני בן אדם שמגיע לו חופש בחג עם הילדים, שם הייתי סתם פועל שמנסה להתפרנס ופה אני סתם כלב עם רכב".

הבילוי המרכזי של העזתים הוא שפת הים, החוף המואר, המדרחוב הטבעי הזה הוא המפלט היחיד שיש לשני מיליון וחצי בני אדם.

"מהים אנחנו אוכלים, על שפתו אנחנו מבלים, ואליו אנחנו בורחים". חוף הים בעזה (צילום: סמאח סלאימה)

"מהים אנחנו אוכלים, על שפתו אנחנו מבלים, ואליו אנחנו בורחים. אם ישראל רק תיתן לנו להכניס אליו קצת יותר, כמו פעם, החופים האלו יכולים להזין כל פלסטין, לא יהיו אנשים רעבים בעזה", אמר לי דייג קשיש, שסידר את הדגים שלו בבסטה צנועה בנמל, לשם נסעתי בבוקר מוקדם כדי לראות את הספינות הקטנות חוזרות עם תפוקת היום הטרייה, שם גם הציעו לי סיבוב בים בחמישה שקלים, אך לא העזתי, כמובן, ודמיינתי חיסול ממוקד של פעילות חמאס מסוכנת בידי חיל הים.

בדרך למחנה הפליטים דיר אלבלח, שם הייתי אמורה להעביר סדנה על בריאות נפשית של נשים, המלווה שלי – רואה חשבון במקצועו שעובד בשתי חברות ובשתי משמרות ומשתכר 2,000 שקל לחודש – מזהיר אותי מקטע בכביש החוף שבו צריך לסתום את האף, כי אנחנו עוברים מעל "תעלת הביוב של ישראל", נחל הביוב של ההתנחלויות מחברון דרומה המכיל את כל מי השפכים של היהודים שזורם לחוף הים בעזה. החוף ריק מאדם כמובן, בחורף נחל השפכים עולה על גדותיו ומציף את האזור, הוא הסביר עם אף סתום.

לשחרר את הנשים וגם את החוף

במרכז הנשים, במקום 20 חיכו לי כ-150 נשים, בחום בלתי נסבל עם מאוורר תקרה מקולקל. בסככת פח הזאת התביישתי לשאול איפה אני מקרינה את המצגת, ולא הוצאתי את המחשב בכלל, אבל כן ביקשתי להוציא את כל הגברים מהאולם. זאת שיחה של נשים בלבד על דברים נשיים "שלא נעים לנהל מולכם", צעקתי. הנשים היו בהלם ועם יציאת הגבר האחרון מהאולם, מחאו לי כפיים. בלי מיקרופון ובלי מצגת, דיברתי על מצבן הנפשי של הנשים שחיות בעולם הזה ובמיוחד בעזה. סיפורים צפו מכל עבר, ונשים שיתפו בעיקר במצוקה הכלכלית שגורמת להן לחץ נפשי מאוד גדול, על חרדות מהמלחמות, על האחריות הכבדה לטפל במשפחות, בילדים ובבעלים חסרי המעש. לפי ארגון הבריאות העולמי, 67% מהפלסטינים סובלים ממצוקה נפשית בצל הכיבוש. דמיינו רק מה קורה לנשים במקום הזה.

יצאתי מהיום הזה מרוסקת נפשית, אחרי שאחת הנשים קראה, "למה אנחנו לא מספרות לה על הנשים שהתאבדו אצלנו, שלא יכלו יותר לחיות?", ואז חזרתי לחיים עם סיפור של אישה אמיצה מהקהל, ששיתפה שהיא מדריכת אומנות לחימה שעושה הכשרה לנשים בהגנה עצמית. בעלה הוא אלוף פלסטין בטאקוונדו והשתתף באולימפיאדה ביפן במשלחת פלסטין. היום הוא מאמן ילדים והיא מאמנת נשים. את אחת מהסדנאות היא ערכה על שפת הים, באוויר הפתוח. גבר אחד צילם ופרסם בפייסבוק ש"זאת שממרידה את הנשים עלינו". הפוסט, שרץ ברשת, שם קץ  לפעילות שלה בחוץ. אבל היא לא מוותרת ורוצה לחזור יום אחד לחוף הים, עם יותר ויותר נשים, כדי לשחרר את עצמה, את הנשים וגם את החוף.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

הביקור המוזר במאהל המחאה באוקספורד שאמור לייצג אותי

הזדמן לי לבקר בזירת מלחמת החורמה הסימבולית שמתנהלת באוניברסיטה הבריטית, ולנהל שיחה עם סטודנטים שהחליטו לדבר בשמי כפלסטיני – ונחרדתי לגלות גישה שטחית, שאינה מנסה אפילו להתמודד עם המציאות היומיומית שבה אני חי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf