כדי לפורר את הימין, השמאל הציוני צריך ברית עם החרדים
בניסיון למשוך כוחות מהימין, השמאל הציוני בחר בעשור האחרון במיליטריזם של חוק הגיוס ובדה-לגיטימציה של הפוליטיקה הערבית. הניסיון לפורר את הימין הוא נכון, רק את בעלי הברית צריך לחפש במקומות אחרים
יצא נגד הציונות הדתית בעניין העסקה להחזרת החטופים. משה ארבל מש"ס באזכרה לשמעון פרס, בספטמבר 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
ההודעה בשבוע שעבר על הצטרפות כמה ממובילי המחאה למפלגת הדמוקרטים והעובדה שאנחנו בפתחה של שנת הבחירות (אלא אם הממשלה תצליח לדחות אותן בגלל מצב חירום כזה או אחר), הציתה שוב דיון על מידת המוכנות לשיתוף פעולה עם מפלגות ואישים המתנגדים לנתניהו אבל מייצגים בעצמם מגמות ימניות מובהקות, כמו נפתלי בנט, אביגדור ליברמן, יאיר לפיד ובמידה מסוימת גם יאיר גולן עצמו. הכול מתוך מטרה למנוע מבנימין נתניהו, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר להמשיך לשלוט או להרכיב ממשלה חדשה, שכן ההנחה היא שכל ממשלה בלי שלושת האישים האלה תהיה טובה מזו הנוכחית.
>> בחזרה לעבר: הכמיהה המסוכנת ל-6 באוקטובר
המצב כעת נורא. על אף התקופה שנתפסת כ"הפסקת אש", ישראל מוסיפה למנוע את הכנסת הסיוע הנדרש להקמת מגורים סבירים לתושבי רצועת עזה הנתונים באוהלים ומופקרים לגשמים ולהצפות, ואף מוסיפה לתקוף. מספר ההרוגים מאז נכנסה לתוקפה הפסקת האש עולה על 400. נוסף על כך, פרויקט הטיהור האתני בגדה המערבית מוסיף להתרחב בעוז עם גירושם של עוד ועוד פלסטינים האורזים את מטלטליהם ועוקרים בשל אימת הפריצים; המשטרה מכריזה מלחמה על האזרחים הפלסטינים בנגב בכפרים המוכרים והלא מוכרים; ובינתיים הפשיעה המאורגנת ממשיכה לגבות את קורבנותיה; ותפוצתם הנרחבת של כלי הנשק, המיטלטלים מאחורי גבם או תחובים במכנסיהם של ישראלים וישראליות במרחב הציבורי, מתחנות רכבת ועד נדנדות בגני שעשועים, מובילה גם היא להרג.
ובכל זאת, הדיון על שיתוף הפעולה עם המפלגות האלה, שיש מי שיקראו לו דיון על "פרגמטיות" מול "טהרנות", חשוב. זאת, מפני שהוא מגדיר את אפשרויות הפעולה הפוליטית הפרלמנטרית בכנסת הנוכחית, ואת הפרויקט הפוליטי לקראת הבחירות הקרובות. במילים אחרות, הדיון הזה, שעוסק לכאורה בבריתות פוליטיות אד-הוק, הוא למעשה ניסיון לברר מה נמצא כעת על המוקד, מאיזה כדור אסור להסיר את העיניים.
גם מנקודת מבט שמאלית רדיקלית, ומתוך ההבנה שדינמיקה פוליטית נשענת על אפשרות לייצר תזוזה שמאלה, יש חשיבות לסימון הבריתות הפוליטיות שעשויות לתרום ליצירת תזוזה כזו. בריתות כאלה צריכות להישען על חפיפה חלקית בין תוכניות פוליטיות, ולא על בסיס התפשרות על עמדות.
השאלה שעומדת במוקד אינה מהי מידת הלגיטימציה לפעולה משותפת עם כוחות מתוך הימין הישראלי, אלא מהם הכוחות בתוך הימין הישראלי שהברית איתם יכולה לקדם תזוזה שמאלה, ומיהם הכוחות שעשוי להיות להם אינטרס בתזוזה כזו. בתמצית אומר שהמפלגות החרדיות עדיפות בהקשר הזה על הציונות הדתית.
לשיקומו היחסי של השמאל הציוני יש ערך גם מבחינת השמאל הרדיקלי, במובן זה שהשדה הפוליטי קשור בדינמיקות. מסיבה זו פעילות ופעילים מהשמאל הרדיקלי התייצבו בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית, גם כשמפגינים שם קראו "בג"ץ-שכפ"ץ" (שכפ"ץ מפני העמדת חיילים לדין על פשעים נגד פלסטינים); וגם בהפגנות למען שחרור החטופים, כשהם נושאים שלטים עם קריאות לעצירת רצח העם, גם כשרוב המפגינים לצידם שללו קריאות אלה לחלוטין. זהו חלק מהמחויבות להמשיך ולשאת את הסלע במעלה ההר.
הבנה שצריך לחדש את היריבות מול הימין. יו"ר הדמוקרטים יאיר גולן, בינואר 2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
בשבועות האחרונים אנחנו רואים ניסיון לשקם את מפלגות השמאל הציוני. הוא מתבטא בתובנה המתחדדת במחנה הזה באשר לצורך לייצר מחדש תחרות מול הימין. עדות לכך אפשר היה לראות בראיונות עם פרופ' אסף שרון, שהדגיש שאויב המחנה הוא הציונות הדתית; ועם מנכ"ל הקרן החדשה מיקי גיצין, שדיבר על חשיבות יצירת כוח פוליטי.
התפיסה הלעומתית הזו מול הימין תופסת במידת מה את מקומה של האסטרטגיה הפוליטית, שאפיינה את מה שנקרא גוש או מחנה המרכז-שמאל מאז בחירות 2009: ניסיון למקסם את כוחו האלקטורלי על ידי איחודים שונים בתוך האליטה הבורגנית בישראל, תוך הימנעות מהזדהות כ"שמאל", הצנעת התביעה לסיום הכיבוש ויצירת דה-לגיטימציה מתמשכת להנהגה הפוליטית הפלסטינית בישראל.
בניגוד לליברליזם שצמח בעקבות הסכמי אוסלו, על מגבלותיו הברורות, הליברליזם שיצרה האסטרטגיה הזו התאפיין בעיוורון מוחלט לכיבוש ובנרמול שלו. כתוצאה מהכפפת השמאל הציוני למרכז ולימין, התזוזה ימינה הפכה למגמה שמאפיינת את הפוליטיקה הישראלית בכללותה.
תוצאה לא פחות משמעותית של אסטרטגיה זו היתה סימון הציונות הדתית, המתכנה ליברלית, כשותפה לגיטימית לקואליציות פוליטיות עם כוחות בימין, תוך דה-לגיטימציה לשותפות עם ש"ס ויהדות התורה. מרגע שהיעד הפוליטי המרכזי היה מקסום ייצוגו של המעמד הבינוני החילוני, המפלגות החרדיות הפכו לאויבות המחנה המובהקות.
הדיבור על חשיבות התחרות הפוליטית, ובמיוחד סימונה המפורש של הציונות הדתית כמי שהמאבק הפוליטי צריך לצאת נגדה, כפי שעולה מהראיונות עם שרון וגיצין, משקף התפתחות חשובה שאין להקל בה ראש. אבל לסימון הזה צריכות להיות משמעויות – פרגמטיות למדי וכלל וכלל לא "טהרניות" – הקשורות לפרויקט הפוליטי שיועמד במוקד האלטרנטיבה הזו לימין ולבריתות שייגזרו ממנו.
הניסיון למקסם את הייצוג הפרלמנטרי של הבורגנות היהודית התמקד במידה רבה בשאלת ה"שוויון בנטל". מהדיון הזה נגזרו גם היבטים אחרים של שפה ליברלית של זכויות אינדיבידואליות, שהשירות הצבאי הפך להיות המדיום המרכזי למימושן. זה מה שעמד בבסיס "ברית האחים" בנט-לפיד אחרי הבחירות ב-2013; זה מה שעמד בבסיס הסיסמה המיליטריסטית "בג"ץ-שכפ"ץ" במחאת קפלן. תפיסה זו השתקפה גם באמירה של שירה אטינג, טייסת מסוקי קרב וממובילות אחים ואחיות לנשק, בראיון לתוכנית 60 דקות בספטמבר 2023 ולפיה "כאשר את מפציצה בית ויודעת שאת עלולה להרוג ילדים, את צריכה שיהיה לך אמון מוחלט באנשים שנתנו את הפקודה הזו".
ניסיון לפתות את הציונות הדתית. יאיר לפיד ונפתלי בנט, בספטמבר 2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)
מאז 7 באוקטובר מגמה זו הגבילה גם את יכולת המחנה ה"ליברלי" לנסח תביעה פוליטית ברורה, במונחיו שלו, המבכרת עסקת שבויים על פני "מלחמה". לפחות בשנתן הראשונה של מחאות אלה, התביעה לגיוס חרדים תפסה מקום מרכזי. זאת אף על פי שדמויות בכירות בש"ס וביהדות התורה הביעו תמיכה בעסקה משלב מוקדם, וחלקם, כמו משה גפני ומשה ארבל, אף יצאו במפורש כנגד המגמות שהובילו אנשי הציונות הדתית.
אין כאן כוונה להפריז בחשיבות האמירות האלה, וגם לא להסיר אחריות מהמפלגות החרדיות, שלא השתמשו בכוחן על מנת לקדם את המטרות שעליהן הכריזו. כמו כן, אין להקל ראש בעובדה שמגמות כהניסטיות ותמיכה בבן גביר קנו שביתה ברחוב החרדי. לאחר פטירתו ב-2013 של הרב עובדיה יוסף, שהיה סכר חשוב כנגד המגמות הכהניסטיות הללו, עליית חשיבותן של דמויות כמו הרב מאיר מאזוז (שנפטר בשנה החולפת) ייצרו תשתית לברית הכהניסטית-חרדית (שר התקשורת מהליכוד, שלמה קרעי, הוא תלמידו של מאזוז).
עם זאת, דווקא משום שאנחנו דנים בשאלות של "פרגמטיות" ובצורך להבחין בגוונים בתוך הימין, יש צורך להזכיר שש"ס ויהדות התורה היוו גורם ממתן יחסית בתוך הממשלה. אולם במקום להבחין משלב מוקדם בסדק שנפער בין האינטרסים של החרדים ובין אלה של הציונות הדתית, ולנצל אותו לצורך הפרד ומשול בימין, המחנה ה"ליברלי" התמקד במאבק כנגד חוק הגיוס, שנתפס כאילו ביכולתו להרחיק דמויות המשתייכות לבורגנות החילונית, כמו יואב גלנט, משורות הליכוד.
כעת, מאז חתימת הסכם הפסקת האש, דומה שההתמקדות בגיוס החרדים חזרה לעמוד במוקד ההפגנות, לצד הדרישה לוועדת חקירה ממלכתית. גיוס חרדים הוא אחד הפרויקטים שמגדירים כרגע את ההתמודדות הפוליטית. במילים אחרות, "ברית האחים" ממשיכה מתוך שאיפה אוטופית לקלוע לטעמה של אותה קבוצה המזוהה כ"ימין רך", שהוא, כביטוי הפואטי של אסף שרון, "החד-קרן של הפוליטיקה הישראלית".
חשיבה פרגמטית דווקא עשויה לקדם מהלך הפוך: לנטוש את הציר המיליטריסטי, ולפנות דווקא לסובייקטים הפוליטיים שעשוי להיות להם עניין של ממש בקידום הסכם ישראלי-פלסטיני. אלה המכריזים במפורש "נמות ולא נתגייס" – ואין כאן חשיבות לשאלה מאיזה טעם ולשם מה, כפי שהסביר זאת לאחרונה אלי ביתאן – עשויים להיות שותפים כאלה. היכולת לפרק את הימין כדי לייצר בסיס למגמה הפוכה, הנאבקת בפרויקט המתנחלי ובצרכיו, עוברת דרך אלה שיש להם אינטרס – כל אינטרס – להימנע מגיוס לטובת התחזוקה המיליטריסטית של המצב הקיים.
בסיס להסכמות אפשריות. הפגנה של חרדים נגד חוק הגיוס, בינואר 2026 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
צידו השני של המטבע הפרגמטי קשור כמובן באזרחים הפלסטינים ובהנהגתם הפוליטית. המחנה הליברלי היה שותף בכיר ביצירת הדה-לגיטימציה של ההנהגה הפוליטית הפלסטינית. במהלך העשור האחרון השתתפו נציגים בכירים במפלגות המרכז, ולעיתים אף מהשמאל הציוני, ברדיפה האקטיבית של נציגים ונציגות מקרב ההנהגה הפוליטית הפלסטינית, בין היתר בכינויים "תומכי טרור" ובחבירה לניסיונות למנוע את השתתפותם בבחירות.
במערכות הבחירות ב-2020 וב-2021 קיימו אומנם מפלגות הגוש הזה שיחות עם המפלגות המייצגות את הציבור הפלסטיני לצורך הקמת ממשלה, ואף ישבו עם רע"ם בקואליציה של ממשלת השינוי, אבל הלגיטימציה לנציגות הפלסטינית מותנית – כפי שתיאר זאת לאחרונה ח"כ רם בן ברק מיש עתיד (שהיה מן הראשונים להציע טרנספר לפלסטינים ברצועת עזה כבר בנובמבר 2023), בהכפפת הפלסטינים לציונות.
הפוליטיקה שמוביל מנסור עבאס, שאפשר לתארה כהתנהלות של הפלסטינים בתוך האזרחות הישראלית כקבוצה מובחנת מן האומה הפלסטינית בכללותה, היא זו שהמחנה הליברלי מעוניין לקדם. השקפה פוליטית זו מתמקדת בסוגיות אזרחיות יומיומיות ורואה את הפשיעה המאורגנת ואת היעדר מעורבות המשטרה כבעיות אזרחיות המנותקות מן המבנה הפוליטי הישראלי הכולל של זריעת פרגמנטציה בקרב הפלסטינים.
גם קצותיו השמאליים של המחנה אינם חורגים מגבולות אלה. בהתייחסו לשותפות עם מפלגות פלסטיניות בראיון להאני טנוס, הקפיד איש מרצ מוסי רז לדייק כי "לא צריך את כולן". הלגיטימציה הבלעדית שמעניק המחנה הזה לעבאס מובילה גם לערעור הניסיון לייצר רשימה משותפת כלל-פלסטינית, וממשיכה את מדיניות הפרד ומשול.
איחוד הרשימות של המיעוט הפלסטיני הוא אינטרס של השמאל הציוני. חברי הרשימה המשותפת בדרכם לבית הנשיא, להמליץ על מועמד להרכבת הממשלה, אחרי הבחירות ב-2019 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
גם כאן, חשיבה פרגמטית, לא כזו המוכוונת לדיבורים על אלקטורט מדומיין, אלא כזו המיטיבה להבין את ההשלכות של בריתות פוליטיות, צריכה להוביל להבנה שאחדות פוליטית של כלל הפלסטינים בתוך האזרחות הישראלית היא אינטרס של המחנה. כמובן, אם הפרויקט המרכזי שלו יהיה קידום הסכם עם הפלסטינים, אפילו לפי מונחיו של המחנה ה"ליברלי".
חשיבה פרגמטית כזו תוביל להחלפת הנוסחה "לא צריך את כולם", כלומר לא צריך את מי שאינו רוקד על פי החליל הציוני, בנוסחה אחרת, המכירה במפורש בכל הרכב של ההנהגה הפוליטית של פלסטינים בישראל, על כלל המפלגות המרכיבות אותה, ובחשיבות הלכידות הפוליטית הפלסטינית.
במקום להמשיך בחיפוש הקדחתני אחר הימין הרך, תוך כדי כפיפות לציונות הדתית בעניין הגיוס וההפרד ומשול מול הפלסטינים, כדאי לשמאל הציוני להרהר באופציה הפרגמטית לא פחות, ואולי יותר, של קידום הפרד ומשול בימין והענקת לגיטימציה לפרויקט של שותפות פוליטית פלסטינית בישראל. אין בכך "טהרנות" או היצמדות לעמדה רדיקלית, אלא הכרעה בין שני פרויקטים שונים – גיוס חרדים ומיליטריזציה מואצת, או פסיעות ראשונות לקידום שוויון ודה-מיליטריזציה.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
