newsletter icon
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כדורגל הרחוב עוד לא מת, אבל הנשמה שלו הולכת לאיבוד

ארבע נבחרות אירופיות הגיעו לחצי גמר מונדיאל 2018. אבל זה לא רק ניצחון אירופי. זה גם ניצחון של האקדמיות לכדורגל, שלאט-לאט תופסות את מקומו של כדורגל הרחוב כמקום שבו גדלים כוכבים

מאת:

יהיו שיראו ברוסיה 2018 את ה"מונדיאל של אירופה". ברזיל, הפייבוריטית לזכייה, הודחה כבר ברבע הגמר על ידי בלגיה; אורוגוואי, באותו שלב, לא היוותה יריבה לצרפת; ארגנטינה הודחה בידי אותה צרפת כבר בשמינית גמר; יפן, הנבחרת האסיאתית היחידה מבין ארבע שהעפילה לשמינית הגמר, הפסידה לבלגיה; קולומביה הפסידה באותו שלב לאנגליה; אף לא אחת מבין חמש נבחרות אפריקאיות שרדה את שלב הבתים; גם אף לא אחת מבין חמש הנבחרות הערביות/מוסלמיות; הישגי הנבחרות ממרכז אמריקה לא היו מרשימים; ומצפון אמריקה לא העפילה אף נבחרת לטורניר; גם אוסטרליה, היחידה שהגיעה מאוקיאניה הרחוקה, לא שרדה את שלב הבתים.

הדומיננטיות של נבחרות היבשת הישנה באליפות היוקרתית ביותר בענף הספורט הפופולארי ביותר היא עדות בעבור רבים כי אין תחליף לשילוב בין הכסף, המסורת והתרבות האירופיות בכדורגל. ואולם, גם אם מסקנה זו נכונה בחלקה, אין להכחיש כי כמה מהנבחרות האירופיות המצליחות ביותר נסמכות על שחקנים שמוצאם אינו מאירופה. בבלגיה ובצרפת, שיתמודדו הערב בחצי הגמר, מחצית משחקני הסגל (23 מ-46 בשתי הנבחרות יחד) הם בנים להורים שהיגרו לאירופה, בעיקר מאפריקה; באנגליה כמה מהשחקנים הבולטים ביותר הם שחומי עור ובנים למהגרים מהקריביים ומאפריקה; רק קרואטיה, שתמודד מחר מול אנגליה, מורכבת כמעט אך ורק משחקנים סלאבים "טהורים".

השילוב הבין-גזעי – והבין-לאומי והבין-תרבותי – מוכיח את עצמו בעולם הכדורגל מזה זמן רב. אלופת העולם הקודמת, גרמניה, גם מורכבת מבני מהגרים רבים, חלקם טורקים, חלקם שחומי עור אפריקאים; וכמובן שכל קבוצות הצמרת בעולם מורכבות לא רק ממיטב היבול האירופי, אלא גם מכוכבים רבים ממדינות דרום אמריקה, אפריקה ואפילו אסיה. במובן זה, ברורה ואף מוצדקת בכירותו של הכדורגל כענף הספורט האהוב בעולם. אין עוד משחק שמעניק ייצוג כה מגוון ומרובד. לא בכדי, מזוהה הכדורגל כמעט בכל מדינה בעולם עם מעמד הביניים והמעמד הנמוך.

כריסטיאנו רונאלדו וליאו מסי - תומרים מובהקים של אקדמיות לספורט (תמונות מתוך ויקימדיה, Анна Нэсси, Екатерина Лаут, רשיון CC BY-SA 3.0)

כריסטיאנו רונאלדו וליאו מסי – תוצרים מובהקים של אקדמיות לספורט (תמונות מתוך ויקימדיה, Анна Нэсси, Екатерина Лаут, רשיון CC BY-SA 3.0)

מתאמנים, משחקים, גרים, לומדים ואוכלים כדורגל

אך הכדורגל עובר שינוי, כזה שבאופן יחסי ממעטים לדבר עליו.

אם במשך עשורים רבים, למעשה מאז תחילת ימי המשחק במאה ה-19, כמעט כל הכוכבים הגדולים גדלו כילדים ששיחקו כדורגל ברחוב ובשכונה, אז היום המסלול של רבים מהכדורגלנים המקצוענים הוא שונה. מגיל צעיר ביותר הם מצטרפים לקבוצה, המשחקת ומאומנת באופן מוסדר. המצטיינים מבין הילדים בגיל נערוּת מוקדם מצטרפים למסגרת מקצועית עוד יותר המכונה "אקדמיה". באקדמיות הללו הם מקבלים מסגרת טוטאלית: הם מתאמנים ומשחקים, אבל גם גרים, לומדים ואוכלים. האקדמיה אמורה ליצור כדורגלנים מקצוענים, כאלה שכבר בגיל 18-20 יכולים לשחק במדי המועדון שגידל אותם או להימכר למועדונים אחרים, לעתים ממדינות עשירות יותר, בעבור ממון רב.

שני הכדורגלנים הטובים ביותר בעולם בעשור וחצי האחרונים הם תוצרי אקדמיות, ליאו מסי (ברצלונה) וכריסטיאנו רונאלדו (ספורטינג ליסבון).

"פעם כל השחקנים גדלו ברחוב". אלון חזן עם אורי מלמיליאן. (משה שי / פלאש 90)

"פעם כל השחקנים גדלו ברחוב". אלון חזן עם אורי מלמיליאן. (משה שי / פלאש 90)

נכון, עדיין יש כדורגלנים מצטיינים רבים שלא גדלו באקדמיה בתנאי פנימייה. מוחמד סלאח, הכדורגלן המצטיין בליגה העשירה בעולם (הפרמייר ליג) וכדורגלן השנה באפריקה, גדל במועדון נוער בקהיר כאשר מדי יום הוא נוסע מכפרו הקטן ארבע שעות באוטובוס. כמוהו גם חברו לקבוצת ליברפול סדיו מאנה הסנגלי, שגדל על מגרשי החול של מערב אפריקה.

אפילו צרפת, מהראשונות בעולם שאימצו את מודל האקדמיה, מציגה בהרכב הנבחרת המצוינת שלה שני שחקנים בולטים – הקשר נגולו קאנטה והחלוץ אוליבייה ז'ירו, שלא גדלו באקדמיות והתגלו בליגות הנמוכות. אך מהפכת האקדמיות כה משמעותית, שאפילו ביבשת דרום אמריקה כוכבים רבים כבר גדלים במערכת מקצועית והיקפית שייצרה סופרסטארים כמו ניימאר (ברזיל), חאמס רודריגז (קולומביה), לואיס סוארס (אורוגוואי), אלכסיס סאנשז (צ'ילה) וסרחיו אגווארו (ארגנטינה)

כל השחקנים הגדולים גדלו ברחוב

"הרחוב הוא המקום שבו אתה רוכש את הידע ואת התשוקה למשחק", מסביר אלון חזן, מאמנה הזמני של נבחרת ישראל ומי שבעברו אימן את נבחרות ישראל הצעירות לאחר שסיים קריירה מוצלחת ככדורגלן, שגם הוא, כמו רבים בתקופתו, גדלו ברחובות (של אשדוד).

"פעם כל השחקנים גדלו ברחוב", מוסיף חזן, "אלה שהיו טובים, ובעיקר אלה שהיו רציניים והתמידו, גם הגיעו למחלקות הנוער. אבל זה רק אחרי שנים רבות של משחק ברחוב. שם אתה רוכש את הטכניקה וגם את המנטאליות והקשיחות והרוע. בלי הכלים האלה, אין לך מה להגיע למחלקת הנערים והנוער. לכן גם במדינה כמו ישראל היו בעבר הרבה מאוד כדורגלנים מוכשרים. היום עדיין יש כדורגלנים מוכשרים. אבל זה שונה".

רפעת טורק: "פתאום בליגת העל יש הרבה יותר שחקנים ערבים. הילדים האלה עדיין גדלו על מגרשי חול וחצץ או אספלט. הם ילדים שיש להם פחות כסף. הם פחות על המחשב או הפלייסטיישן. הם עדיין יוצאים לשחק כדורגל. זה בונה אצלם קשיחות ואהבה למשחק".

חזן, אולי בשל תפקידו הממלכתי והבכיר, נמנע מאמירה ביקורתית ונוקבת מדי, אך היא עדיין ככל הנראה נכונה: מדינת ישראל מצמיחה כיום הרבה פחות כדורגלנים מעולים מאשר בעבר. מבט בכדורגל הבינלאומי חושף כי בעיה זו אינה קיימת רק בישראל. גם במדינות רבות כמו איטליה, דנמרק, שוודיה, סקוטלנד, הולנד, רומניה, בולגריה, צ'כיה משחקים כיום הרבה פחות כדורגלנים מעולים מאשר בעבר. ניתן לטעון כי אפילו בברזיל הגדולה יש פחות כישרונות-על מאשר בעבר. לא בטוח שניתן למצוא מכנה משותף משמעותי לכל המדינות הללו. אך כן ניתן לטעון די בביטחון, כי באופן כללי כדורגל הרחוב פחות משמעותי מאשר היה בעבר. לעתים אף נדמה כי הוא כמעט לגמרי נעלם.

אפילו ביבשת דרום אמריקה כוכבים רבים כבר גדלים במערכת מקצועית לייצור סופרסטארים. ניימאר הברזילאי מול גמבואה מקוסטה ריקה (צילום: ויקימדיה, Кирилл Венедиктов, CC BY-SA 3.0)

אפילו ביבשת דרום אמריקה כוכבים רבים כבר גדלים במערכת מקצועית לייצור סופרסטארים. ניימאר הברזילאי מול גמבואה מקוסטה ריקה (צילום: ויקימדיה, Кирилл Венедиктов, CC BY-SA 3.0)

"כשהייתי ילד, הרחובות היו מלאים בילדים ששיחקו כדורגל", מציין רפעת (ג'ימי) טורק, שהגיע מרחובות שכונת עג'מי ביפו עד לנבחרת ישראל. "פעם כולם שיחקו כדורגל. גם בשכונות העוני וגם בשכונות הטובות יותר. לילדים הייתה תשוקה חזקה לכדורגל", מוסיף טורק, "אבל נדמה שהיום הילדים עסוקים בדברים אחרים. יש להם פלייסטיישן וסמארטפון וחוגים ואלף דברים אחרים. וגם אם הם רוצים לשחק כדורגל, אז לפעמים הם לא יכולים. כך זה למשל ביפו. יש שם מגרש אחד מסודר שבו ניתן לשחק, אבל גם הוא סגור בפני הילדים כי צריך לשלם בו. אז הילדים של היום הרבה פחות משחקים ברחוב".

לחזור מבית ספר ולרדת לרחוב לשחק

המקומות שמשחקים בהם כדורגל ברחוב, מצמיחים יותר שחקנים. רפעת טורק (משה שי / פלאש 90)

המקומות שמשחקים בהם כדורגל ברחוב, מצמיחים יותר שחקנים. רפעת טורק (משה שי / פלאש 90)

אלון חזן מוסיף: "אם כשאני ילד מייד אחרי בית ספר, הייתי מגיע הביתה, זורק את התיק ויורד לרחוב לשחק שעות על גבי שעות של כדורגל והיה צריך ממש למשוך אותי בסוף היום הביתה, אז היום אני צריך למשוך את הילדים שלי כדי לרדת לשחק כדורגל. וזה פשוט לא קורה. קח למשל את הילדים המוכשרים או את הילדים שמגיעים למחלקות הילדים והנוער. כמה שעות כדורגל הם משחקים בשבוע? נגיד שהם מתאמנים חמש-שש פעמים בשבוע, בכל פעם שעה וחצי. ואז יש להם משחק בשבת. אז בסך הכל הם משחקים מקסימום עשר שעות בשבוע. כשאני הייתי ילד, עשר שעות של כדורגל זה מה שהיית עושה ביומיים בשכונה. ואין אפס, אתה הופך להיות שחקן בשכונה. אתה משחק כל היום לא רק נגד החברים שלך, אלא גם לעתים נגד ילדים גדולים וחזקים יותר, ונגד מבוגרים. אתה מקבל את כל הכלים. אני כבר בגיל 16 שיחקתי בליגת העל (במדי הפועל פתח תקווה) כי רכשתי את המיומנויות שלי בשכונה. היום אתה לא רואה גם נערים בגיל 18-19 מקבלים הזדמנות בליגת העל. וזה לא בגלל שהרמה גבוהה יותר. אבל יש כיום מנטאליות של פחות להאמין בנוער וגם יש נוער שפחות שיחק כדורגל, כי הוא לא רכש אותו ברחוב".

טורק מחרה מחזיק אחרי חזן וטוען כי המקומות שמשחקים בהם כדורגל ברחוב, מצמיחים יותר שחקנים. "קח את היישובים הערביים, בעיקר בפריפריה. הכפרים הקטנים. דווקא משם אתה רואה הרבה יותר שחקנים. פתאום בליגת העל יש הרבה יותר שחקנים ערבים. הילדים האלה עדיין גדלו על מגרשי חול וחצץ או אספלט. הם ילדים שיש להם פחות כסף. הם פחות על המחשב או הפלייסטיישן. הם עדיין יוצאים לשחק כדורגל. זה בונה אצלם קשיחות ואהבה למשחק. אז כשהם מגיעים למחלקות הנוער, הם גם לרוב מוכנים להשקיע יותר מהילדים היהודים כי הם יודעים שהכדורגל הוא מבחינתם כרטיס לחיים הרבה יותר טובים ונוחים. הם גם מתחילים לראות מודלים לחיקוי מצליחים. שחקנים ערבים כמו טאלב טוואטחה, בירם כיאל או מואנס דאבור, שעושים כסף גדול בגרמניה, אנגליה ואוסטריה. הילדים האלה מבינים שיש לאן לשאוף אם הם עובדים קשה. אבל שוב, הם רוכשים את הבסיס של הכדורגל ליד הבית בשכונה או בכפר. הם פשוט יוצאים לשחק".

באר שבע מצמיחה אליפויות, לא כדורגלנים

חזן בוחר להשתמש בדוגמא של הפועל באר שבע כדי להמחיש מה קרה לכדורגל השכונות ובכלל לכדורגל הישראלי דרך הסיפור של הקבוצה, שזכתה באליפות בשלוש השנים האחרונות. "בשנות השבעים גם הייתה לבאר שבע קבוצה גדולה שזכתה בשתי אליפויות רצופות. אלא שאז כל כוכבי הקבוצה היו ילדים שגדלו ברחובות באר שבע. שמות כמו מאיר ברד, רפי אליהו, שלום אביטן ואברהם נומה. היום באר שבע, לאחר ארבעים שנה, שוב עם אליפויות רצופות. שלוש אליפויות! אבל תסתכל על הסגל של באר שבע. נסה לראות מי שם הוא ילד באר שבעי שגדל ברחובות או אפילו בקבוצת הנוער של באר שבע. לא תמצא. כולם שחקנים מבחוץ. אז אפילו עיר כמו באר שבע, שהיא עיר שנעשים בה דברים נפלאים אבל היא עדיין עיר בפריפריה שיש בה גם עוני משמעותי, אפילו עיר כזו לא מצמיחה יותר כוכבי כדורגל".

וברור שהסיפור הוא לא רק באר שבע, או אשדוד של חזן או יפו של טורק, שבעבר הצמיחה כוכבי ענק כמו מוצי ליאון, שייע פייגנבוים, משה סיני, אלי (קוקוס) כהן ושבתאי לוי, וכיום לא מצמיחה כמעט דבר. הסיפור הזה משותף כמעט לכל ערי ישראל. ילדי וכדורגלני הרחוב והשכונה של פעם נעלמו ואיתם נעלם גם הכדורגל המקומי הטוב.

טורניר כדורגל רחוב בעזה בזמן הרמדאן, עזה, מאי 2018 (עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

טורניר כדורגל רחוב בעזה בזמן הרמדאן, עזה, מאי 2018 (עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

הולנד, מדינה שבעבר לא רק יצרה סגנית אלופת עולם (שלוש פעמים) ואלופת אירופה, אלא גם אינספור כדורגלנים כבירים כמו יוהן קרויף, רוד חוליט, מרקו ואן באסטן ופרנק רייקארד, לא הצליחה להעפיל למונדיאל האחרון וגם לא ליורו 2016 בצרפת, שנערך לראשונה במתכונת מורחבת של 24 נבחרות. ג'ורדי קרויף, המנהל המקצועי של מכבי תל אביב בשש השנים האחרונות שגם אימן את הקבוצה בעונה האחרונה, הסביר לי לפני כמה שנים, עוד לפני ההתדרדרות החדה בהישגי הולנד, מדוע אביו יוהן, גדול שחקני הולנד בכל הזמנים, פחות אוהב את הכדורגל המודרני. "יש פחות שחקנים טכניים מפעם", טען קרויף, "הילדים של היום כבר לא יוצאים לרחוב ומשחקים שעות מדי יום. וגם האקדמיות לא מצליחות להוות תתליף לדבר הזה".

מכניסים את כדורגל הרחוב לאקדמיה

ולכן אולי בכדורגל של היום אנחנו רואים הרבה יותר כדורגלנים ממושמעים טקטית ואתלטים כבירים, אבל אנחנו רואים פחות עילויים טכניים והרבה פחות שחקנים ממזרים וערמומיים שמשלבים בין טכניקה לקשיחות שנרכשת ברחוב הקשוח. "דווקא בגלל הדברים האלה, ובגלל שהבינו כמה כדורגל הרחוב הוא חשוב, אז יש היום מחלקות נוער ואפילו אקדמיות שמנסות להעתיק את תנאי הרחוב לתנאים המסודרים שקיימים כיום", מסביר חזן, "יצא לי ממש בזמן האחרון לראות אימונים שבהם דורשים מהילדים לשחק בתנאי מגרש קשים, עם גבשושיות וחול, כדי לנסות ליצור אצלו את הטכניקה הבאמת גבוהה. אבל פעם לא היה צריך לדרוש את זה. כי זה מה שהיה. וכך כל הילדים שנהיו כדורגלנים גדלו".

כיום הם גדלים אחרת, בישראל ובעולם הגדול. ולכן אולי כדאי לקחת את הדוגמא של בלגיה, מדינה שהולכת נגד הטרנד העולמי של ייצור פחות כשרונות על. ב-15 השנים האחרונות ייצרה בלגיה כמות אדירה של כדורגלנים עילויים, הרבה יותר מאשר בעבר. ג'ונתן ווילסון, עיתונאי הגרדיאן וסופר המתמחה בהיסטוריה הטקטית של הכדורגל, טוען כי "הבלגים עושים זאת דווקא באמצעות פחות טקטיקה. ויותר טכניקה. הם לוקחים את הילדים, רבים מהם עניים ובני מהגרים משכונות קשות בערים הגדולות, ומביאים את הדברים שהילדים האלה רכשו ברחובות למגרש הגדול. לכן אתה רואה כל כך הרבה כשרונות טכניים כמו עדן הזאר, קווין דה בריינה, דריס מרטנס ואפילו רומלו לוקאקו, שהוא חלוץ ענק וחזק (בן למהגרים מקונגו – י"ב) ועדיין יש לו יכולות טכניות די מרשימות. בקצב הזה של ייצור כשרונות אין להתפלא אם בלגיה תזכה בתארים היוקרתיים ביותר".

ווילסון אמר את הדברים כבר לפני שנתיים-שלוש, וכיום בלגיה כבר בין ארבע הנבחרות הבכירות בעולם. השילוב בין ריבוי בני מהגרים והכדורגל שנרכש ברחובות יצר נבחרת כדורגל שמאות מיליונים ברחבי העולם מתרשמים ממנה. זה גם בדיוק השילוב שקיים בנבחרת צרפת. לכן אחת מהשתיים הללו נחשבת פייבוריטית לזכיה בגביע העולם.

יואב בורוביץ' הוא עורך חדשות ופרשן ספורט ב-i24NEWS.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
חגיגות לרגל נפילת אסד, מג׳דל שמס, 9 בדצמבר 2024 (צילום: אורן זיו)

חגיגות לרגל נפילת אסד, מג׳דל שמס, 9 בדצמבר 2024 (צילום: אורן זיו)

במג'דל שמס חגגו את נפילת אסד: "חיכיתי לרגע הזה כל חיי"

במשך עשרות שנים, מתנגדי המשטר הסורי בגולן חששו להביע את עמדותיהם מחשש לנקמה בקרוביהם בסוריה. כעת נפרץ הסכר, אך כמו שכניהם תומכי המשטר הם מבינים כי הדרך לשחרור העם הסורי עדיין ארוכה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf