כבר מזמן לא "חגיגה לדמוקרטיה"

פעם נהגו לקרוא ליום הבחירות "חגיגה לדמוקרטיה". היום אף אחד לא חוגג. היעדר ההתלהבות נובע גם מהעובדה שהליכה לקלפי הפכה מאירוע נדיר יחסית שמתרחש פעם בשלוש-ארבע שנים לעוד משימה על סדר היום. אבל הוא בעיקר נובע מהעובדה שאין שום דבר מעורר תקווה על סדר היום הפוליטי, ומהתחושה שההצבעה לא באמת משפיעה.

זו לא רק העובדה שאין אף מפלגת שמאל או אפילו מרכז שיש לה סיכוי להקים ממשלה בלי שותפים מהימין הקיצוני. זו התחושה שהמערכת הפוליטית כל כך צינית, שזה פשוט לא משנה. משאת הנפש של רבים – כנראה של רוב הבוחרים במערכת הבחירות הזו – היא סיום שלטונו של בנימין נתניהו ותו לא.

אכן מדיניות הזילות במערכות השלטון, הערעור על כל מושכלות היסוד, וההתבססות על פוליטיקה של שנאה, גזענות, פחד ושיסוי של נתניהו, מעוררת דחף לאו-בר-כיבוש לראות אותו מושלך אל פח האשפה של ההיסטוריה. אך אף שנתניהו פועל מטעמים אישיים, הסרתו מהשררה היא פרט אחד בתוך מערכת שלמה.

תחושת המיאוס מהמערכת הפוליטית אינה מקרית, ואינה רק תוצאה של גחמות אישיות של מנהיג מושחת המבקש להימלט מן הכלא. המיאוס מהמערכת הפוליטית הוא אינטרס של המשטר הקפיטליסטי. אין כוח גודל יותר לשימור השיטה מהתחושה שאין דרך לשנות אותה.

המודל של המדינות הדמוקרטיות המודרניות הוא מודל דמוקרטי חלקי, המבוסס על ויתור בלתי נסבל – החלת המנגנונים הדמוקרטיים על המערכת הפוליטית בלבד, ולא על המערכת הכלכלית. דייויד גרייבר, האנתרופולוג שניסח חלק ניכר מהמצע של תנועת "אנחנו ה-99%" תיאר בספרו "הפרויקט הדמוקרטי" את הדיונים שהתקיימו בעת כתיבת החוקה האמריקאית, אשר המילה "דמוקרטיה" אינה מופיעה בה ולו פעם אחת. הם התנגדו לדמוקרטיה, כותב גרייבר, כותבי החוקה היו בעלי הון, שחששו שאם יוגדר משטר דמוקרטי, יחליט הרוב על חלוקה מחדש של הרכוש וההון שנצבר בידי המעטים.

הפשרה בסופו של דבר, הפרידה בין הזירה הפוליטית לכלכלית, כלומר החילה מנגנוני בחירה שוויוניים (או שוויוניים לכאורה) על בחירת הנציגות הפוליטית, תוך שימור קפדני של הכוח הכלכלי באמצעות מנגנונים שונים. חלק מהמנגנונים האלה אף הוגדרו כזכויות יסוד – הזכות לקניין למשל, ואחרים פותחו עם השנים והפכו למסובכים יותר ויותר, כדי להרחיקם מהאפשרות לביקורת ציבורית.

גם מנגנונים שמטרתם המוצהרת היא פירוק של כוחות כלכליים גדולים, כמו הגבלים עסקיים, עניינם העיקרי הוא שימור הכוח תוך יצירת מראית עין של איזונים. כך, הפכה הדמוקרטיה למשהו שאינו רלוונטי לחיי היום-יום, ונשמר רק לאירועים מבודדים, שמתמצים בבחירות של נציגים שמידת השפעתם יכולה להיות רבה – אך רק בתוך הסדר הקיים וכל עוד לא ינסו לערער עליו.

בישראל אין כלל מסורת דמוקרטית. ההנהגה הסוציאליסטית ראתה עצמה כמייצגת של העם, מבלי שיהיה לה צורך או רצון לשמוע אותו. היא הוחלפה במפלגות ימין שהציגו את שירות בעלי ההון כמטרה, כחלופה למה שהוגדר כשירות מעמד העובדים.

בישראל, כמו בהרבה מדינות אחרות, שתוארו בספרו של דייויד הארווי, "קיצור תולדות הניאו-ליברליזם", מפלגות השמאל שחזרו לשלטון אחרי שלטון ניאו-ליברלי אימצו את התפיסות של קודמיהם והמשיכו לשרת את בעלי ההון, בלא שיעשה ניסיון להציג חלופה רעיונית של ממש. ההבדלים נותרו בשוליים – בהיקף החמלה, ולא בשינוי השיטה או האינטרסים שלפיהם פועלים. כשסוף סוף עוגנו בחוקי יסוד בישראל זכויות אדם, העמידו בראשן את זכות הקניין ואת חופש העיסוק. עקרון השוויון עדיין מחכה לעיגון רשמי. שיחכה.

הבחירות האלה קיצוניות בהיעדר האלטרנטיבה הטבוע בהם לא רק בזירה הכלכלית. גם בזירה המדינית, שהיא המרכזית בתודעה הישראלית, נראה כי הפעם החלופה היא בין ימין קיצוני לימין קיצוני מאוד. לכאורה, בנסיבות כאלה אין סיבה לקחת חלק בבחירות כלל.

זו כמובן גישה תבוסתנית. אין לנו פריבילגיה לא לנסות להיאבק על רסיסי הדמוקרטיה בכל מחיר. אבל הגיע הזמן להציע הרבה יותר מזה: לקדם פתרונות של דמוקרטיה-כלכלית, של מערכת שמציעה עקרונות יסוד חדשים.

בבחירות האלה אנחנו נאבקים על פירורים – וזה חשוב – אבל הגיע הזמן לצאת מהשבלונות הידועות ולנתץ את האתוס הכלכלי השליט. דמוקרטיה צריכה להיבנות מלמטה. בלי כוח, נמשיך לשחק פעם בכמה שנים או כמה חודשים בבחירות שיש בהן פוטנציאל קטן מאוד לשינוי.