כאמא פלסטינית אני דורשת: נתניהו, תתנצל!
איך הייתן מסבירות לילד בן שש מדוע יורים גז מדמיע במחסום, למה בכלל יש מחסום, ולמה נהרגים ילדים בעזה? לא האמהות הפלסטיניות הן אלו שמלמדות את ילדיהן לשנוא כפי שטוען נתניהו
כותבת אורחת: דלאל עריקאת, רמאללה
בנאומו בחודש שעבר בפני העצרת הכללית של האו"ם היתה לראש הממשלה הישראלי, בנימין נתניהו, החוצפה לרמוז כי אמהות פלסטיניות מלמדות את ילדיהן לשנוא. כאמא פלסטינית גאה, אני חשה חובה להזכיר לו כיצד נראים החיים בארץ הזאת דרך עיניהם של ילדים, שחיים כבר חצי מאה תחת כיבוש או בגלות. כאמא פלסטינית, אני דורשת ממר נתניהו התנצלות וקוראת לאמהות ישראליות להצטרף אלי.
בני הבכור סרי נולד וגדל בקנדה עד גיל שש. בגיל זה חשבנו, בעלי ואני, שיש לו את הזכות לגדול בארצו ובקרב בני משפחתו, אז החלטנו לחזור למולדתנו. ציפיתי שנים רבות לרגע בו אוכל לראות את הורי בסופי שבוע ואת ילדי משחקים בהפסקות עם בני הדודים שלהם. עם זאת, החזרה שלנו לפלסטין לא הייתה כפי שציפיתי, ועד מהרה מצאתי את עצמי מחפשת דרכים להסביר לבני סרי מה קורה מסביב.
תזמון ההגעה שלנו, ביוני 2014, לא היה מוצלח במיוחד. נתניהו בדיוק השיק עוד מבצע צבאי תוקפני נגד בני העם שלנו בעזה. המראות של ההרג הרב וההרס ברצועת עזה היו מחרידים. סרי היה בטראומה.
מעולם לא ניסיתי לכפות את אמונותי הפוליטיות על משפחתי. תמיד תמכתי בחילופי תרבות ובפתיחות. מעולם לא מנעתי מילדי לראות את מה שקורה סביבם. כשגרנו במונטריאול הבן שלי חגג את חנוכה עם חבריו היהודים, והוא אף פעם לא חשב שהחגיגה הזאת שייכת לדת אחרת ואינה קשורה אליו. הוא היה אהוב על חבריו היהודים. הם היו חברים. אז מדוע שאני, או כל אמא אחרת, נהרוס את חווית הילדות של הילדים שלנו עם משהו שהם לא בחרו בו בעצמם?
> גופות, שקרים וילד דמיוני בנאום נתניהו בעצרת האו"ם
עם זאת, לחשיפה של סרי למראות ההתנפלות הישראלית השערורייתית על עזה, רק כ-100 קילומטרים מהמקום שבו אנחנו גרים, היתה השפעה כמעט אוטומטית. מראה ההפגזות, מאות הילדים שנטבחו, מראה הפליטים חסרי הבית – כל אלו הובילו את בן השש שלי לספר לי שהוא שונא ישראלים. הוא שונא אותם כי הישראלים הורסים את החיים של ילדים בגילו בעזה, מותירים אותם ללא הורים, ללא בתי ספר, ללא גני משחקים או כל תקווה. באותו רגע הבנתי שהפוליטיקה נכנסה לביתי ושאאלץ להתמודד איתה.
הבן שלי שאל אם הצבא הישראלי יפציץ גם את הבית שלנו. אמרתי לו שאנחנו נהיה בטוחים, אבל הוא טען שמה שקרה בעזה יכול לקרות גם כאן. כך נזכרתי בהפצצות הישראליות ובפלישות הצבאיות כאן ברמאללה, רק לפני שנים לא רבות במהלך, האינתיפאדה השניה. בבית הספר הוא שמע מילדים אחרים שהצבא הישראלי יכול לפגוע בנו בכל זמן שירצה, אך סרי שלי ניסה לשכנע אותם שהם טועים, כי אמו המהימנה אמרה לו שאנחנו בטוחים. באותו היום הוא הציג לי שאלה: האם חברי לכיתה צודקים? האם החיילים הישראלים יכולים להיכנס לעיר שלנו ולפגוע בנו מתי שהם רוצים?
החלטתי להתייעץ עם עובדת סוציאלית, שיש לה הסמכה ישראלית, וזו המליצה לי לומר את האמת. אנחנו כבר לא חיים במונטריאול וזו המציאות לה סרי עד כרגע. הבנתי שאני לא יכולה להסתיר יותר את המציאות מהבן שלי, שחוסר כנות תהיה לא הוגנת ותפגע ביחסים שלנו. בסופו של יום התשובות לשאלות שסרי שאל בעקבות דברי חבריו לכיתה הן: כן, הילדים צודקים, וכן, החיילים יכולים וגם עושים. כאמא אני לא מוכנה שבני יאבד את האמון שלו בי, אבל בעת ובעונה אחת אני לא יכולה להפסיק לחשוב על כך שהוא רק ילד, שמגיעה לו ילדות טובה הרחק מכל הסכסוך המתמשך הזה.
> קיצור תולדות הזמן על פי משרד החוץ
באותו סופשבוע סרי נסע עם אביו לבקר את דודתו שמתגוררת בירושלים. בדרכם חזרה הם עברו במחסום קלנדיה הידוע לשמצה, המפריד בין רמאללה וירושלים, ושם נאלץ בני בן השש להתמודד עם עימותים בין הצעירים לכוחות הכיבוש. סרי, מוגן על ידי אביו, היה עד לכוחות ישראלים שיורים כדורים וגז מדמיע נגד אזרחים. הוא היה נתון בעצמו בסכנה. מר נתניהו, איך אתה רוצה שאסביר זאת לבני? האם תוכל לספק תשובה משכנעת?
שבועות ספורים אחרי שהחל ללמוד בבית הספר החדש שלו ברמאללה הוזמן בני למסיבת יום ההולדת של חברו לספסל הלימודים. ביום שבו היתה אמורה להתקיים המסיבה קיבלתי הודעת טקסט מהוריו של חתן השמחה. הם התנצלו על כך שלא יוכלו לקיים את האירוע כמתוכנן לאחר שדודו של ילד יום ההולדת נחנק למוות משאיפת גז מדמיע שירו חיילים בזמן מחאה נגד הפקעת אדמות בכפר ליד רמאללה. מה אומר לבני? איך אסביר לו מדוע בוטלה החגיגה?
אני הדוגמא לאמא פלסטינית אמיתית, שדואגת לילדיה ולרווחתם הנפשית. אני הדוגמא האמיתית למאות אלפי אמהות פלסטיניות מסורות שרוצות לגדל ילדם פלסטינים שמחים ובטוחים בעצמם. אני מציעה לכל אחד לשאול את אשתו או אמו האהובה מה הן היו עושות. אני בטוחה שהן היו אומרות שאימהות היא אוניברסלית. שלא משנה הדת, המוצא או הזהות. אמהות פלסטיניות, כמו כל אמא בעולם, רק רוצות לוודא שהילדים שלהם בטוחים. גם בגיל 20, 40 ו-60. הילד שלי יהיה הילד שלי גם כשיהיה בן 90.
הרופא שיילד את סרי בבית החולים במונטריאול הוא יהודי מכפר סבא. גם הרופא שמל את סרי הוא יהודי. אין לנו דבר נגד יהודים. הבעיה שלנו היא עם הכיבוש שמבצעים יהודים בתואנות שווא של מדינה יהודית בלתי מוגדרת. אל תתבלבלו בבקשה, הסכסוך הוא לא דתי אלא אך ורק פוליטי. מר נתניהו, אתה חייב לי ולכל האמהות הפלסטיניות התנצלות על המאמצים הבלתי פוסקים שלך להפוך אותנו ללא אנושיות.
> למה אני כותב על אסירים פלסטינים?
דלאל עריקאת היא מרצה לדיפלומטיה ופתרון סכסוכים באוניברסיטה הערבית-אמריקאית ובאוניברסיטת ביר זית. היא בעלת תואר דוקטור במנהל ציבורי מסורבון, בעלת תואר שני בלימודי דיפלומטיה מאוניברסיטת ווסטמיניסטר בלונדון ותואר ראשון במדע המדינה מאוניברסיטת ירדן. דלאל מפרסמת טורים שבועיים בעיתון היומי אל-קודס. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן