גופות, שקרים וילד דמיוני בנאום נתניהו בעצרת האו"ם

1. גונב שורות מהנשיא

"אחמד דוואבשה היה קורבן של מעשה טרור נורא שבוצע על ידי יהודים. אין מילים להביע נחמה למשפחתו, אבל כשעמדתי לצד מיטתו אמרתי לדודו – 'זה לא העם שלנו, זו לא דרכנו'". כך נאם אתמול (חמישי) בנימין נתניהו בעצרת האו"ם. אבל במקרה, לגמרי במקרה, הייתי שם כשנתניהו הגיע לאותו ביקור מתוקשר, והדוד של אחמד בכלל לא היה שם. הדוד בכלל היה בסורוקה בזמן הביקור של ראש הממשלה, ליד אביו של אחמד, שמת מפצעיו כמה ימים מאוחר יותר.

מי שעמד לצידו של אחמד, היחיד שניצל מבני משפחת דוואבשה, היה הרופא מהכפר דומא, שעלה על המסוק והגיע לצידו של הילד לבית החולים. במהלך הביקור סרב הרופא בכל תוקף לעמוד לצד ראש הממשלה בחדר הטיפול הנמרץ, וביקש לא לצלם את נתניהו עם אחמד הפצוע בכל גופו. השיחה בינו לבין נתניהו התנהלה בחדר הסמוך, ומאחר והייתי שם אני אומרת כי המילים "'זה לא העם שלנו, זו לא דרכנו" לא נאמרו. אז מה הוא כן אמר נתניהו? נתפוס את מי שעשה זאת, נעניש אותם, ונפצה אתכם. הוא הבטיח: נבנה מחדש את הבית ונטפל במשפחה. אני זוכרת שלרופא היה חשוב להעביר לנתניהו את המסר שחשוב לתפוס את מי שעשה את המעשה, וחשוב מכך – שלא יגידו מאוחר יותר שמי שעשה את זה הוא משוגע.

אגב, מי שחתום על האמירה "זו לא דרכו של העם היהודי ולא הערכים שלנו" היה דווקא הנשיא רובי ריבלין שהגיע כמה דקות מאוחר יותר. אבל למה להיות נודניקים ולהתעקש לדייק מי אמר מה? האמת קצת פחות חשובה כשצריך לגרום כרגע לעולם לדמיין את החמלה בעיניו של נתניהו הרוכן ליד מיטתו של אחמד השרוף, כשלצידו הדוד הבוכה השומע את דברי המנהיג הגדול והבטחותיו.

> עומד אב שכול בחדר, ולידו שני האנשים שהרגו את בנו

נתניהו נואם בפני עצרת האו"ם. 22 בספטמבר 2016 (קובי גדעון/לע"מ)

2. משחק בגופות

נתניהו הזכיר בנאומו גם את חמאס שלא נותן למשפחות גולדין ושאול לקבור בכבוד את בניהן וטען כי מדובר ב"אכזריות בלתי נתפסת". אולי שמישהו יזכיר לו כמה גופות של פלסטינים מחזיקה ישראל, היום ברגע זה? כי גם לפלסטינים מגיע להיקבר בכבוד, ולא אחרי חודשים של הקפאה, במסע לוויה שנערך בחשאי לפנות בוקר בנוכחות של כמה בודדים ותחת שלל תנאים שמוכתבים בידי הצבא והמשטרה. וכמובן שהמשפחות הפלסטיניות האלו, שהמדינה אוסרת עליהן אפילו להתקהל, לא מופיעות בשום עצרת של האו"ם.

אז אם נסכם: לחייל שנכנס לעזה בתוך טנק כדי להילחם מגיעה קבורה בכבוד, והוריו זכאים לטוס עם ראש הממשלה, ואילו פלסטיני שספק אם היתה בידו סכין ונורה למוות על ידי חיילים נזרק להקפאה למשך חודשים במקררים.

3. ביבי-תרזה

נתניהו סיפר על נער פלסטיני דמיוני שהוא המציא לצורך ההצגה באו"ם, ואף נתן לו שם: עלי. נתניהו מודאג מאוד ממה שעובר על עלי הצעיר. הוא טען שעלי עובר התעללות של ממש, הוא עובר הזנה בכפיה של הסתה, גזענות ושנאה נטולת כל הקשר בתוך בית הספר שלו ומחוצה לו.

רק שלשום, בשעה שתיים לפנות בוקר, פלשו מעל לעשרה ג'יפים צבאיים לכפר בלעין הממוקם ליד רמאללה, החרימו מחשבים וטלפונים והפכו עשרות בתים. כפר שלם ולא דמיוני לא התעורר בבוקר לבית הספר. ילדי הכפר לא הלכו באותו היום ללמוד שנאה מספרי הלימוד שלהם, אלא היו עסוקים בחיפוש אחריהם בבית בין הבגדים המפוזרים שהחיילים השליכו מהארונות לכל עבר והשולחן שנשבר על ידי כוחות צה"ל המוסרי.

ואם יורשה לי רק להבין מאיפה התעוזה של נתניהו לטעון שישראל שונה? הרי רק אתמול בזמן שביבי נתן הופעה באו"ם פורסם דו"ח של מבקר המדינה שהוכיח שמשרד החינוך הישראלי הוא לא בדיוק יונת שלום שמפזרת אחווה בין שני העמים ומלמדת איך חיים ביחד. איפה בדיוק בישראל לומדים יהודים לאהוב פלסטינים? ממה ניזונים ילדי ישראל כדי שיוכלו בסוף לירות באדם גוסס בחברון או כדי לכתוב בפייסבוק "לשנוא ערבים זו מצווה"? אז בחייאת ביבי-תרזה, תשאיר את ההטפה לאהבה ולשלום לאחרים.

> איך אתם אוהבים את הפלסטיני שלכם, כפות או ירוי?

נערים שנתניהו לא דואג להם. התמונה האחרונה של מחמוד בדראן (ראשון מימין) וחבריו. נערים שיצאו לשחייה לילית בבריכה וסיימו את הערב מנוקבים מכדורים שירו בהם חיילים.

4. סוף עונת התפוזים

איך בא לי תפוז עכשיו אחרי הנאום הזה רק כדי להירגע. תפוזי יאפא הגיעו לניו יורק עם המדבקה הירוקה, הישר אל תוך הנאום של ראש הממשלה כאות להצלחה של מדינה קטנה וחסרת סיכוי שהצליחה להפוך את התפוזים למותג ישראלי בידי יהודים אירופאים שרקדו במעגלים עם מכנסיים קצרים בשיא החום אחרי יום עבודה. הבעיה שגם התפוז הזה גנוב משדות הפלסטינים שגידלו אותו כאן לפני המלחמה, הפכו לפליטים והשאירו את העצים מאחוריהם.

בנאום הבא: ביבי ימרח את כולם עם חומוס אסלי וטחינה בלי סלמונלה, יוציא תמונה של מנת פלאפל עם כדור לוהט שמבצבץ מתוך הפיתה. שם הוא ימתח את הקו האדום של פלפל חריף, ויוכיח כך את הצלחתה של הפלאפל-אפ ניישן.

5. המופתי אאוט, האו"ם אין

חיפשתי את המופתי בנאום. לא היה. השואה הפכה שקופה, איראן בקושי נכחה, ונעדרו גם תימן וציר הרשע וכל הדברים העסיסיים האלו שהתרגלנו אליהם. לאן בדיוק נעלם האויב התורן?

אחרי שבכל שנה ביבי בוחר במישהו ספציפי להאשים אותו בשנאת חינם, אנטישמיות ורצון להשמיד את ישראל, הפעם הוא הלך בגדול: על כל האומות המאוחדות. המקום הזה, האולם, הכיסאות, מועצת זכויות האדם, העצרת, נציגי העולם – כולם רודפים את ישראל. אין חף מפשע – חוץ מארצות הברית. היא החברה האמיתית של העם היהודי. כולם אנטשימים, קנאים, צבועים ומחפשים אותנו ורק ארצות הברית מוכיחה כל פעם מחדש את נאמנותה. וכל כלי הנשק, המטוסים והטילים שאנחנו מקבלים ממנה מוכחים עד כמה האהבה הזו עמוקה ולא ניתן לפוצץ אותה. כלומר מלבד בעזה שם אפשר להפגיז חופשי.

ולבסוף אם לא התרגשתם מספיק מנאום "בואו לחלום עם ישראל הקטנה על שלום ואהבה", באה התפילה לשלומו של איש השלום פרס. "תמיד הערצתי את האופטימיות שלו", אמר נתניהו, וכולנו, בישראל ובעולם, הבנו את הרמז: תיכף גם פרס ילך, וכל מה שיישאר לכם זה רק אותי. רק אותי, ואני בלבד.

> רוצים לנבא סיכויי הצלחה של מאבק? חפשו את הנשים