ישראל כבריון אזורי: מיקור החוץ של ארה"ב במזרח התיכון

התביעה הישראלית מארה"ב היא לשמר את מעמדה כבריון הגרעיני היחיד באזור. דונלנד טראמפ ובנימין נתניהו בכנסת, 13 באוקטובר 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

בראיון שהעניק ל"ניו לפט ריוויו" יום לפני המתקפה הישראלית הנוכחית על איראן, טען ההיסטוריון האיראני ארוונד אברהמיאן כי האמריקאים עשו "מיקור חוץ" של מדיניותם כלפי איראן לאחר המהפכה ב-1979 והקמת הרפובליקה האסלאמית. לדבריו, מאז המהפכה אין למחלקת המדינה האמריקאית כל נוכחות בטהראן, והיא נשענת בעיקר על מידע המגיע מישראל. בתקופת אובמה, כך אמר, האמריקאים חרגו ממגמה זו, והדבר בא לידי ביטוי בחתימה על הסכם הגרעין. עלייתו של טראמפ ב-2018 אפשרה את המשך מגמת מיקור החוץ, מה שהעניק לישראל עמדת כוח ביחס למדיניות האמריקאית כלפי איראן.

>> ב-1956 המלחמה הקולוניאלית של ישראל נגמרה רע. מה יהיה הפעם?

דבריו של אברהמיאן נראים לי חשובים משום שהם משקפים את הדינמיקה ביחסים שבין ישראל לארה"ב. אי אפשר למצותם בתפיסת "הזנב (ישראל) מכשכש בכלב (ארה"ב)", אבל גם לא בתפיסה שלפיה ישראל עושה את העבודה המלוכלכת עבור המערב. אלה אינם יחסים חד-צדדיים. ישראל היא אומנם הצד החלש בברית הפוליטית הזו, אך יש לה יכולת מיקוח מתוקף מעמדה, ולכן גם אפשרות להיות שותפה בקביעת המדיניות האמריקאית, לעיתים אף במחיר שאיננו תואם לחלוטין את האינטרסים האמריקאיים.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

התחזקותה של ישראל והעצמת כוח המיקוח שלה כבעלת ברית באזור, לצד כוחות אזוריים נוספים המאמצים את מדיניותה, הן אלה שבמובן מסוים מאפשרות את אסונם של הפלסטינים, את אסוננו שלנו ואת אסונו של האזור כולו. לא משום שיש חלילה משהו חיובי באימפריאליזם האמריקאי, אלא משום שהתחזקות זו מובילה לכך שהכוח האימפריאלי האמריקאי איננו נדרש להביא בחשבון אינטרסים פוליטיים סותרים ולפשר ביניהם לשם השגת תכליותיו.

במילים אחרות, ארה"ב כבר אינה חותרת לבסס מצב של תלות הדדית וריסון בין כוחות באזור. השמירה על עליונות צבאית מוחלטת של ישראל על שכנותיה הפכה רכיב מרכזי בביסוס התפשטותה של ההגמוניה הכלכלית האמריקאית הניאו-ליברלית ומערכת הבריתות שלה במזרח התיכון.

משמעות שינוי זה ניכרת אם נציב אותו מול המדיניות האימפריאלית האמריקאית בשנות ה-50 של המאה שעברה ומיקומה של ישראל בתוכה. יש שיאמרו, ובצדק, כי הברית בין ישראל לארה"ב בשנות ה-50 עוד לא קיבלה את הפנים המבוססות שיהיו לה לאחר 1967. ובכל זאת, גם לפני שישראל יצאה למלחמה קולוניאלית ב-1956 יחד עם צרפת ובריטניה, האמריקאים נתנו גיבוי מוחלט כמעט לגישה הישראלית.

אחד האנשים שנאבקו נגד המדיניות הפרו-ישראלית המובהקת שאפיינה – לדבריו – את מחלקת המדינה בתקופת הנשיא הארי טרומן היה הנרי ביירוד, שהתמנה ב-1952 לתפקיד עוזר מזכיר המדינה לענייני המזרח התיכון, דרום אסיה ואפריקה. בראיון שנערך עימו ב-1988 סיפר ביירוד כי לאחר ששב ממסעו הראשון למזרח התיכון בתפקידו החדש, הופעל לחץ על טרומן להדירו מעניינים פוליטיים הקשורים ישירות לישראל. בישראל הוא נתפס כמי שמחזיק בעמדות אנטי-ישראליות ואף הואשם באנטישמיות, והיסטוריונים ישראלים הרחיקו עוד וטענו כי מדובר באדם שעמדותיו אנטי-קולוניאליות.

בעניין איראן, ארה"ב הסתמכה על מודיעין ישראלי. השער של כלא אווין בטהראן (מאתר majzooban.org)

אלא שביירוד כלל לא ראוי לכתרים שנקשרו לו. אף שבהרצאות שהעניק לפקידי מחלקת המדינה הוא הצביע על הצורך של ארה"ב שלא להיתפס כמי שמובילה פעולות קולוניאליות, עמדה זו נגעה רק לשאלת מראית העין של השליטה האמריקאית. ביירוד היה מעורב במישרין בארגון ההפיכה נגד ראש ממשלת איראן מוחמד מוצדק ב-1953, לאחר שזה פעל להלאמת תעשיית הנפט האיראנית והשבת המשאבים הטבעיים לידי אזרחי איראן. כל שעולה מהתזכירים שכתב אז הוא הרצון להיזהר מפני קשירת בריטניה וארה"ב להפיכה.

פאניקה ישראלית

אם כך, ביירוד לא יצא נגד המגמות האימפריאליסטיות, אלא הוביל אותן. התנגדותו למדיניות הפרו-ישראלית המובהקת נבעה במישרין מאותה עמדה אימפריאליסטית. ביירוד הבין כי כדי להבטיח את מערכת הבריתות האמריקאיות באזור, ארה"ב מוכרחה ליצור שיווי משקל בין ישראל למדינות ערב. ארה"ב ניסתה אז לכונן בריתות פוליטיות וצבאיות עם מי שכינתה "מדינות הציר הצפוני", בגבולה הדרומי של בריה"מ, מה שהוביל ב-1955 לייסודה של "ברית בגדאד", שכללה את פקיסטן, איראן, עיראק וטורקיה. נכונותה של ארה"ב למכור נשק לעיראק באותה תקופה עוררה פאניקה בישראל.

מהלך זה נתפס כניסיון להעמיד בסכנה את עליונותה הצבאית המוחלטת של ישראל (שנרכשה בעקבות הצלחת ישראל לעקוף את האמברגו הדו-צדדי שהטילו האמריקאים עליה ועל המדינות הערביות ב-1948, הודות לקשריה עם הגוש המזרחי מחד גיסא והסיוע של יהודי ארה"ב מאידך גיסא), והוצג בשיח הישראלי כאיום בהשמדה טוטלית.

מה שהעלה עוד יותר את קצפם של ישראלים וציונים אמריקאים היו שני נאומים שנשא ביירוד ב-1954 בכנס המועצה האמריקאית ליהדות (American Council for Judaism – ACJ). "לישראלים אני אומר", מסר ביירוד, "כי עליכם להתחיל להסתכל על עצמכם בכנות כמדינה מזרח תיכונית ולראות את עתידכם בהקשר זה, ולא כמפקדה או כגרעין של קבוצות שונות ברחבי העולם המשתייכות לאמונה דתית פרטיקולרית, שלהן זכויות ייחודיות במדינה וחובות ייחודיות כלפיה".

ההיגיון האימפריאליסטי האמריקאי של ביירוד הוא שעמד בבסיס תביעתו מישראלים לאמץ היגיון אזורי, שממנו משתמעת השתלבות במסגרת האזורית המזרח-תיכונית (מבלי להתייחס לשימוש הבעייתי שלו במושג ה"דת"), תוך ויתור על השאיפה להשגת עליונות צבאית מוחלטת. בשיח הישראלי, שסימן את ביירוד כאנטישמי, הושכחה העובדה כי, כפי שכתב אז הסופר והפובליציסט ר' בנימין ב"נר", ביטאונה של תנועת "איחוד", ארה"ב "נותנת לעיראק נשק לא מאהבת עיראק כי אם מאהבת אמריקה […] היא נותנת נשק ונוטלת מהם אי-התלות".

חיפש עימות עם מצרים. דוד בן-גוריון סוקר משמר צבאי, ספטמבר 1955 (צילום: לע"מ)

בהמשך דבריו הצביע ר' בנימין על הניסיון הישראלי המעוות לשמור על העליונות הצבאית המלאכותית, ולדרוש ממדינות גדולות ממדים להיוותר בנחיתותן בעוד ישראל מתחמשת ללא הגבלה. "האם רשאים אנו לדרוש שמדינות ערב תשארנה לעולם-ועד קפואות באותו המצב השפל שהיו בו בימי מלחמת יהודה-וערב, ורק מדינת ישראל תגדל ותתפתח, כדי להחזיק באופן מלאכותי את יתרונה הזמני והמקרי של מדינת-ישראל על מדינות-ערב?".

כנגד התפיסה הישראלית שסימנה את כל סביבתה כאיום בהשמדה ואת שימור עליונותה כהתגוננות מפני "השמדה", הראה ר' בנימין כיצד שימור עמדת הבריון השכונתי יהיה בעוכריה. "הסיבה של הרעת מצבנו היא פרדוכסלית מאד", כתב. "אוי לנו כי ניצחנו מאד, כי ניצחנו יותר מדאי… האמת היא שאילו ניצחנו פחות היינו מנצחים יותר […] מדינת ישראל זו היא בשביל עמי-ערב שכן רע ומסוכן, שאי-אפשר להשלים אתו בשום ענין ואופן […] ואנו רוצים להקפיא את העולם שישאר בדיוק באותו מצב נאלח שהיה בשעת לידת מדינת ישראל. היתכן כדבר הזה? האפשר כדבר הזה? […] מדינאים משעור-קומה של הנרי ביירוד הם שליחי ההשגחה לטובתנו […]"

במקביל ליצירת ברית בגדאד ובניגוד לה, התפתחה אוריינטציה אחרת במזרח התיכון, שהובילה מצרים תחת הנהגתו של גמאל עבד אל-נאצר. נאצר קרא לאימוץ מדיניות של נייטרליות פוזיטיבית או אקטיבית, מדיניות הפוכה מהמדיניות הפרו-מערבית שנקט שליט עיראק דאז, נורי סעיד. ועידת בנדונג, שנערכה באינדונזיה ב-1955 ובה השתתפו מי שכונו אז "המדינות הבלתי מזדהות", סימנה את מערך הבריתות שהתלווה לגישה זו. הלאומיות הערבית שקידם נאצר והמהלכים שיזם להוצאת הכוחות הקולוניאליים ממצרים, ששיאם בהלאמת תעלת סואץ ביולי 1956, נבעו מגישת "הנייטרליות הפוזיטיבית" הזו וביטאו אותה.

לתאר את מצרים כ"נאצים"

בישראל ניסו להכשיל את המהלכים האלה, שעיקרם היה השבת המשאבים המצריים לידי האזרחים. שר הביטחון פנחס לבון אף ראה בחוזה שנחתם בין מצרים לבריטניה, והוביל לפינוי הנוכחות הצבאית הבריטית מתעלת סואץ ב-1954, הפרה של הסכמי שביתת הנשק ובסיס לביטולם על ידי ישראל באופן חד-צדדי. זו היתה מטרתה של הפעלת רשת הריגול והחבלה במצרים במסגרת "מבצע סוזאנה", שנודעה בישראל בשם "עסק הביש".

אחרי שחברי הרשת נעצרו, בישראל החלו לתאר את המצרים כ"נאצים", תוך התעלמות מהקשר הישראלי לפעילותה של הרשת. התואר "נאצים" זכה לחיזוק לאחר הלאמת התעלה, כאשר ראשי ממשלות צרפת ובריטניה – גי מולה ואנתוני אידן – תיארו את נאצר כהיטלר והשוו את הסכנה בהלאמת התעלה לחתימה על הסכם מינכן.

המנצח הגדול של מלחמת סיני. המונים באלכסנדריה מריעים לגמאל עבד אל-נאצר (צילום: ויקימדיה)

ישראל בהנהגתם של דוד בן-גוריון ומשה דיין, הרמטכ"ל דאז, נקטה באותם ימים מדיניות דרדור שנועדה להסלים את המאבק בגבולות הדרומיים, בייחוד ברצועת עזה. זאת על אף שהיה ידוע לכול כי פניו של נאצר אינן למלחמה. בוועידת בנדונג אף התקבלה החלטה שהביעה נכונות מצד המדינות הערביות להגיע להסכם עם ישראל, בהתבסס על חזרתה לגבולות תוכנית החלוקה ומימוש אחריותה להשבת הפליטים הפלסטינים – הצעה שישראל התעלמה ממנה לחלוטין.

שותפות האינטרסים בין רצונה של ישראל בשימור עליונותה הצבאית המוחלטת ועצירת מהלכיו של נאצר, בין רצונה של בריטניה להכשיל את הלאמת התעלה ובין עניינה של צרפת בהחלשת נאצר בשל השלכות מעמדו על המצב באלג'יריה, הובילה לפלישה המשולשת של צבאות ישראל, בריטניה וצרפת ולכיבוש רצועת עזה וחצי האי סיני. הפלישה הוגדרה, איך לא, "מתקפת מנע".

אלא שעל אף ההצלחה הצבאית המזהירה, שנחגגה בישראל כ"שחרור" רצועת עזה וחצי האי סיני והקמת "מלכות ישראל השלישית", כדברי בן-גוריון, הכיבוש לא זכה ללגיטימציה בינלאומית. בריה"מ שללה אותו, ולא פחות מכך גם ההנהגה האמריקאית. התנגדות זו הביאה לנסיגת ישראל מהשטחים שכבשה, ארבעה חודשים לאחר כיבושם.

ההחלטה האמריקאית לתמוך בנסיגה ישראלית נבעה מהבנה כי האינטרסים האמריקאיים מחייבים שמירה על שיווי משקל מסוים מול ישראל ומדינות ערב, ואף לוותה באיומים ברורים בסנקציות. הנסיקה במעמדו של נאצר לאחר 1956 והתבססותו כאחד המנהיגים הבולטים של גוש המדינות הבלתי מזדהות קשורות בין השאר לניצחונו בזירה הדיפלומטית. עם זאת, לא ניתן להפריז בהשלכות הפלישה הישראלית ב-1956 על האופן שבו נתפסה בעיני שכנותיה, שכן בעקבותיה נעשה להן ברור כי ישראל היא איום מתמיד על ריבונותן. הפיכתה של ישראל למעצמה גרעינית הגבירה את האיום פי כמה.

המפנה של 1967

לאחר שכבשה את הגדה המערבית ואת רצועת עזה ב-1967, ישראל הפכה לבעלת הברית הבולטת מבחינתה של ארה"ב במזרח התיכון. המציאות הזו הובילה לשינוי בדפוסי הפעולה האמריקאיים ולערעור שיווי המשקל. מעתה ביצור האינטרסים הכלכליים של ארה"ב במרחב השתלב בשימור העליונות הצבאית של ישראל, ולא היה מתח בינו ובין האינטרסים האמריקאיים. המהפכה ב-1979 באיראן, שסימנה את אובדנו של בעל ברית מרכזי נוסף במרחב, אף היא חיזקה את המעמד הזה, כפי שעולה מדבריו של אברהמיאן שפתחתי בהם.

הסכם ששם קץ לעמדה הערבית המאוחדת. סאדאת עם בגין וקרטר בקמפ דיוויד (צילום: ויקימדיה)

לא פחות מכך, חשוב להציב אירוע נוסף שהתרחש במקביל ומשלים את התמונה – חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים, שביטא את השתלבותה של מצרים במערך הבריתות האמריקאי, אך גם את התבססות העיקרון הבילטרלי, הדו-צדדי, ביחסים בין ישראל למדינות ערב. בבנדונג הוצגה הצעה משותפת של המדינות הערביות, שראתה בסוגיה הפלסטינית סוגיה כלל-אזורית. הסכם השלום עם מצרים שיקף לעומת זאת את ראשית תהליך הותרתם של הפלסטינים לאובדנם תחת מגפי הכיבוש הישראלי.

אומנם הסכם השלום עם מצרים כלל הסכם מסגרת לשלום במזרח התיכון, שבו התחייבה ישראל להסיג את כוחותיה הצבאיים (מבלי לציין לאן) ולאפשר בחירות חופשיות ל"תושבים" בשטחים הפלסטיניים תוך חמש שנים, אך כפי שהראה סת' אנזיסקה בספרו Preventing Palestine, הניסוח המעומעם היה מכוון כדי להפיס מצד אחד את דעתם של מנחם בגין ואריאל שרון, שהבהירו כי הגדה המערבית ורצועת עזה ייוותרו בשליטת ישראל, ומצד שני להציג את אנואר סאדאת כמי שלא זנח את הסוגיה הפלסטינית.

מיותר לציין שישראל לא מילאה את חלקה בהסכם, והתבססות העיקרון הבילטרלי אפשרה לה להמשיך לכרות בריתות נפרדות עם מדינות ערביות נוספות, מבלי להזדקק לשאלת גורלם של הפלסטינים, לכל הפחות לא באופן ממשי. אחד ההיבטים שיאפיינו יותר ויותר את מדיניותה של ישראל ביחס לפלסטינים – הפרגמנטציה של החברה הפלסטינית, שראשיתה ביצירת "הערבי הישראלי" כמובחן מן המרחב הערבי בכלל והפלסטיני בפרט – הוא שאיפה לפרגמנטציה אזורית. הצטרפותה של מצרים למערך הבריתות האמריקאי התרחשה אף היא מתוך אימוץ התנאים הישראליים. היה זה ההפך הגמור מהאופציה שהוצגה בבנדונג.

התעלמותה המופגנת של ישראל מהיוזמה הסעודית מ-2002 אף היא תולדה של אותו עיקרון. התבססות הסדר הכלכלי הניאו-ליברלי במזרח התיכון, לצד הפלישה האמריקאית לעיראק והקרסת המדינה העיראקית, תרמו להתפרקות המארג האזורי. תהליכים אלו השתלבו ברצון הישראלי ליצור בריתות שמחד גיסא מקדמות את האחיזה האמריקאית במרחב, ומאידך גיסא אינן מסכנות את מגמות ההתפשטות שלה. הסכמי אברהם וקידום תהליכי הנורמליזציה עם ערב הסעודית ביטאו את שיא מהלכי הפרגמנטציה האזורית. ההקשר הזה חיוני כמובן להבנת המוטיבציות של חמאס במתקפת 7 באוקטובר.

לשמור על העליונות הישראלית. מטוס ישראלי מעל שמי ישראל בזמן המלחמה עם איראן, 18 במרץ 2026 (צילום: נתי שוחט / פלאש90)

מיקור החוץ של המדיניות האמריקאית ביחס לאיראן והתבססות העיקרון הישראלי של בילטרליות הם שני היבטים המלמדים כי התעצמותה של ישראל – הן כמעצמה צבאית אזורית והן כבעלת ברית עם יכולת מיקוח לא מבוטלת מול ארה"ב – היא למעשה האיום הגדול ביותר על אזרחיה. ישראל הוכיחה בשנתיים האחרונות, מעבר לכל ספק, כי היא האיום הקיומי המרכזי באזור וכי לא תבחל גם בביצוע רצח עם בדרכה לממש את תשוקתה ל"ביטחון קבע".

האם יישמע קול היום במחלקת המדינה האמריקאית שיקרא לישראלים להתחיל לראות בעצמם מדינה מזרח-תיכונית מתוך האינטרסים האימפריאליים האמריקאיים, כפי שהציע ביירוד לפני 70 שנה? נראה ש"מיקור החוץ" עובד, והקולות האלה נאלצו להתפטר במחאה על שותפותה הפעילה של ארה"ב ברצח העם. את המתקפה על איראן יש להבין בהקשר זה: התביעה של ישראל לשמר את מעמדה כבריון הגרעיני היחיד באזור, כפי שתיארה זאת לילך בן דוד.

הבריון איננו נדרש לתת דין וחשבון על מעשיו ועל המוני קורבנותיו הפלסטינים. ביכולתו להצית את האזור כולו, ואולי אף מעבר לכך. ישראל כמעצמה גרעינית, ישראל בעלת עוצמה צבאית חסרת גבולות, היא ישות מסוכנת – מסוכנת לעולם, מסוכנת לשכנותיה, מסוכנת לנתינים שבהם היא שולטת ומשמידה אותם, ומסוכנת גם לאזרחיה שלה. כוחה של ישראל הוא אסונה. ישראל חלשה יותר היא מקום בטוח יותר.