newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יום כיפור ירושלמי

שיחות בין האדם, חברו והמקום בעיר מדממת ערב כיפור

מאת:

ביום כיפור בשנת תשכ”ח לבשתי

בגדי חג כהים והלכתי לעיר העתיקה בירושלים,

עמדתי זמן רב לפני כוך חנותו של ערבי,

לא רחוק משער שכם, חנות

כפתורים ורוכסנים וסלילי חוטים

בכל בצע ולחצניות ואבזמים.

אור יקר וצבעים רבים, כמו ארון-קודש פתוח.

אמרתי לו בלבי שגם לאבי

הייתה חנות כזאת של חוטים וכפתורים.

הסברתי לו בלבי על כל עשרות השנים

והגורמים והמקרים, שאני עכשיו פה

וחנות אבי שרופה שם והוא קבור פה.

כשסיימתי הייתה שעה נעילה.

גם הוא הוריד את התריס ונעל את השער

ואני חזרתי עם כל המתפללים הביתה

(יהודה עמיחי, מתוך "ירושלים 1967")

**
אם היינו מציבים את החגים והמועדים היהודיים על פני איזה רצף שבין אדם לחברו, בעלי אופי סוציאלי-סביבתי יותר, לבין אלה שבין אדם למקום, יום כיפור נמצא כנראה בקצה השני של הסקאלה. זה היום המובהק ביותר להתכנסות ודיבור של אדם עם עצמו ועם אלוהיו.

מכאן נובע הכוח של השיר הזה של עמיחי, והסיבה שאני אוהבת אותו כל כך – שגם ביום הזה, אולי במיוחד ביום הזה, הוא לא מפסיק לראות את בני האדם שסביבו, את האחר, שבמקרה הזה הוא אותו בעל חנות ערבי בעיר העתיקה. והוא עומד ומדבר איתו, גם אם בלבו, גם אם שיחה קשה, במקום ללכת לתפילה, ומדמה את חנותו לארון הקודש, לא פחות. הדיבור עם האחר, האפשרות לראות אותו בכלל, מחליפה את התפילה ביום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי. זה מדהים בעיניי.

ישראל כבר הטילה סגר על השטחים לקראת כיפור שיחול בעוד מספר שעות. ירושלים המזרחית תיחסם כליל. מילוני בני אדם ייכלאו בביתם כדי שאנחנו נוכל לדבר עם אלוהינו. איזה ערך יש לתפילה הזו אם היא נזקקת לעיוורון אלים כל כך שמוחק משדה הראייה שלנו את האחר?

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> כאמא פלסטינית אני דורשת: נתניהו, תתנצל!

חרדי עובר על פני חנות פלסטינית, העיר העתיקה, ירושלים (אילוסטרציה: גיל יערי / פלאש90)

חרדי עובר על פני חנות פלסטינית, העיר העתיקה, ירושלים (אילוסטרציה: גיל יערי / פלאש90)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf