יום כיפור ירושלמי

ביום כיפור בשנת תשכ”ח לבשתי

בגדי חג כהים והלכתי לעיר העתיקה בירושלים,

עמדתי זמן רב לפני כוך חנותו של ערבי,

לא רחוק משער שכם, חנות

כפתורים ורוכסנים וסלילי חוטים

בכל בצע ולחצניות ואבזמים.

אור יקר וצבעים רבים, כמו ארון-קודש פתוח.

אמרתי לו בלבי שגם לאבי

הייתה חנות כזאת של חוטים וכפתורים.

הסברתי לו בלבי על כל עשרות השנים

והגורמים והמקרים, שאני עכשיו פה

וחנות אבי שרופה שם והוא קבור פה.

כשסיימתי הייתה שעה נעילה.

גם הוא הוריד את התריס ונעל את השער

ואני חזרתי עם כל המתפללים הביתה

(יהודה עמיחי, מתוך "ירושלים 1967")

**
אם היינו מציבים את החגים והמועדים היהודיים על פני איזה רצף שבין אדם לחברו, בעלי אופי סוציאלי-סביבתי יותר, לבין אלה שבין אדם למקום, יום כיפור נמצא כנראה בקצה השני של הסקאלה. זה היום המובהק ביותר להתכנסות ודיבור של אדם עם עצמו ועם אלוהיו.

מכאן נובע הכוח של השיר הזה של עמיחי, והסיבה שאני אוהבת אותו כל כך – שגם ביום הזה, אולי במיוחד ביום הזה, הוא לא מפסיק לראות את בני האדם שסביבו, את האחר, שבמקרה הזה הוא אותו בעל חנות ערבי בעיר העתיקה. והוא עומד ומדבר איתו, גם אם בלבו, גם אם שיחה קשה, במקום ללכת לתפילה, ומדמה את חנותו לארון הקודש, לא פחות. הדיבור עם האחר, האפשרות לראות אותו בכלל, מחליפה את התפילה ביום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי. זה מדהים בעיניי.

ישראל כבר הטילה סגר על השטחים לקראת כיפור שיחול בעוד מספר שעות. ירושלים המזרחית תיחסם כליל. מילוני בני אדם ייכלאו בביתם כדי שאנחנו נוכל לדבר עם אלוהינו. איזה ערך יש לתפילה הזו אם היא נזקקת לעיוורון אלים כל כך שמוחק משדה הראייה שלנו את האחר?

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> כאמא פלסטינית אני דורשת: נתניהו, תתנצל!

חרדי עובר על פני חנות פלסטינית, העיר העתיקה, ירושלים (אילוסטרציה: גיל יערי / פלאש90)