גירוש, נישול וסחר בנשק: ישראל ויום השואה הבינלאומי

הכותרות על הליכודיאדה שנקבעה ביום השואה הבינלאומי הסעירו את ישראל, אך מספיק שנבחן את השבוע האחרון לבד כדי להבין עד כמה יום השואה הבינלאומי הוא יום מוזר. במיוחד בישראל

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: רז סגל

יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה השנה הוא יום מוזר. 27 בינואר, יום שחרור אושוויץ בידי הצבא הסובייטי ב-1945, חותם השנה את השבוע הראשון לכהונתו של דונלד טראמפ כנשיא ארצות הברית, איש שניהל מסע בחירות שבו הוא קרא מעל כל במה וללא בושה לגירוש של מיליוני אנשים מארצות-הברית.

גירושים המוניים אינם, כמובן, עניין חדש. בשנת 2016 נרשם מספר שיא של פליטים בתקופה המודרנית: 65 מיליון אנשים, כמעט חצי מהם ילדים ונוער. אבל זו הפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה שבה מועמד זכה בבחירות לנשיאות בארצות-הברית לאחר מסע בחירות שכלל קריאות מפורשות לאלימות המונית בתוך המדינה.

> אחרי עשרות שנים: לחשוב אחרת על השואה

כישלונו של השיח נגד הג'נוסייד והפרת זכויות האדם (אושייץ. צילום: פלאש 90)

כישלונו של השיח נגד הג'נוסייד והפרת זכויות האדם (אושוויץ. צילום: פלאש 90)

2016 גם הייתה השנה שבה אונג סן סי צ'י, זוכת פרס נובל לשלום בשנת 1991 על פעילותה כנגד החונטה הצבאית בבורמה (היום מינאמר), תפקדה כנשיאת מינמאר בזמן שהצבא שלה ניהל (ועדיין מנהל) מתקפה אלימה במיוחד, בעלת מאפיינים ג'נוסידיים, כנגד מיליון בנות ובני הרוהינגיה המוסלמים במדינה. כפרים שלמים נשרפו עד היסוד, המונים נרצחו, עינויים ואונס מתרחשים תדיר ועשרות אלפים נמלטו לבנגלדש הסמוכה. אלימות ג'נוסידית אף היא אינה דבר חדש, אבל זוכת פרס נובל לשלום שעומדת בראש מדינה שמבצעת ג'נוסייד – את זה טרם ראינו.

לא רק הכיבוש והנישול: הדגל השחור של הסחר בנשק שמנהלת ישראל

לאחר השואה, צמח שיח בין-לאומי שקיבל ביטוי באמנת האו"ם למניעה והענשה של פשע הג'נוסייד ובהצהרה האונברסלית של האו"ם על זכויות אדם, שתיהן בדצמבר 1948. השיח הזה שימש במגוון צורות כיסוי נוח למערכת בין-לאומית שכללה לא מעט ג'נוסייד והפרות של זכויות אדם מסוף מלחמת העולם השנייה ועד ימינו. עתה מתברר שהשיח הזה אפילו לא מסוגל לכסות יותר. מספר רב של תכניות לימוד בחקר השואה וג'נוסייד באוניברסיטאות בארצות הברית ועשרות מוזיאונים על השואה לא הצליחו ליצור את הבסיס החברתי והפוליטי שאמור היה למנוע מדונלד טראמפ להפוך לנשיא ארצות-הברית. ובעולם של עשרות מיליוני פליטים, אנשים משוללי זכויות אדם בהגדרתם, שיח זכויות האדם מצטייר כעניין גרוטסקי להחריד.

אולם מוושינגטון ועד נייפידאו, בירת מינאמר, אין מקום שבו השיח הזה כשל יותר מאשר בישראל. אני לא מדבר רק על הברור מאליו: מהגירושים של מאות אלפי פלסטינים בימי הקמתה של ישראל, הרס של מאות כפרים פלסטינים ושוד רחב-היקף ועד כמעט חמישים שנות כיבוש צבאי אלים על מיליוני פלסטינים בגדה המערבית, רצועת עזה ומזרח ירושלים. דיכוי ורדיפות והשפלה של פלסטינים אזרחי ישראל, וחיילים ושוטרים שמגיעים באישון ליל, כמו באום אל-חיראן בשבוע שעבר, כדי להרוס לבדואים את הבתים והחיים, כדי לגרש ולבנות במקום יישוב יהודי. קוראים לזה, בקצרה, "טיהור אתני".

אך לא על זה אני רוצה לכתוב, אלא על כך שלא די לישראל באלימות ההמונית שהיא מפעילה כלפי פנים; ישראל מייצאת אלימות המונית לכל העולם, כבר עשרות שנים. לא מפליא, אם כן, שישראל מתייצבת כספקית נשק ותחמושת מרכזית למשטר האלים במינמאר. הפרטים החמורים מפורטים, על בסיס מידע זמין לציבור, בעתירה דחופה שהוגשה לבג"ץ ב-19 בינואר בדרישה לעצור את ייצוא הנשק הישראלי למינאמר. בספטמבר 2015 אנשי החונטה הגיעו לביקור קניות בישראל שבמהלכו נפגשו, בין השאר, עם הנשיא ראובן רבלין והרמטכ"ל גדי אייזנקוט.

ביוני 2016, ראש מערך הייצוא הבטחוני במשרד הביטחון, תא"ל (מיל') מישל בן ברוך, פגש את ראשי החונטה במינאמר. תמונות שמתעדות את המפגשים האלה מופיעות, כפי שהעותרים מציינים, באתר הפייסבוק האישי של ראש החונטה, הגנרל מין הונג הליינג. ולמה בעצם שלא תופענה בפייסבוק? אין כבר הרי צורך להעמיד פנים בימינו: מגרשים והורסים כאן, ומסעיים לגרש, להרוס ולרצוח שם. עסקים כרגיל. כבר לא לעולם לא עוד, אלא לעולם עוד ועוד. לא עוד ראה ושתק, כי אם ראה ושתק ולחץ ידיים מגואלות בדם וחייך וחתם ומכר. והכל בלי בושה.

אכן, יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה השנה הוא יום מוזר.

ד"ר רז סגל הוא מרצה בכיר ללימודי שואה וג'נוסייד באוניברסיטת סטוקטון. ספרו, Genocide in the Carpathians: War, Social Breakdown, and Mass Violence, 1914-1945,ראה אור במאי 2016 בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד.

> עתירה לעליון: לעצור את הייצוא הבטחוני לבורמה בשל פשעים נגד האנושות

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מארק צוקרברג (צילום: Friesehamburg, ויקימדיה CC BY-SA 4.0)

מארק צוקרברג (צילום: Friesehamburg, ויקימדיה CC BY-SA 4.0)

הגברים בוכים בפייסבוק, וצוקרברג מתגייס להגנתם

בעוד נשים נלחמות על זכותן לחיים ולהגנה מאלימות מינית, גברים נאלצים להילחם על זכותם לא להיעלב. זהו מאבק עיקש, שכולל שעות של לחיצה על "דווח על תגובה זאת". מרגש לראות שבהנהלת הרשת החברתית השכילו לזהות את האוכלוסייה שהכי זקוקה להגנה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf