יום אחד הם יספרו על מה שהיה שם בעזה

דיברו על עזה, אבל לא על הדברים האלה. חיילים בבית לאהיא, בנובמבר 2024 (צילום: אורן כהן / פלאש90)

יום אחד הם יספרו על מה שהיה שם. יחידים תחילה, בהמשך קצת יותר. מעוצמת הלחץ בחזה יילחשו המילים, כמו אוושת קיטור, יחידות תחילה, מהוססות. בהמשך קצת יותר. יהיו שיצליחו לכבוש אותן בפנים וידברו רק בעוד עשורים, כשיתקררו קצת ולא ישרפו בשפתיים. יהיו שלא ידברו אף פעם. רק בשנתם יחזרו אליהם מראות, ביעותים, והם יתעוררו מזיעים. לאלה הישנים לידם, שיתעוררו גם הם בבהלה, הם יאמרו שזה שום דבר. זה היה רק חלום רע.

יום אחד הם יספרו על מה שהיה שם. אולי יהיה זה מפעיל כטב"ם שיספר על ה"בלתי מעורבים" שהרג. "זה היה אחרת אז", הוא יסביר. "זה היה אחרי הזוועות של 7 באוקטובר וכולם אמרו שאין שם חפים מפשע, ונשיא המדינה חתם על פגז. אחר כך אמרו שאי אפשר לוותר על ציר פילדלפי ושלחץ צבאי ישחרר את החטופים, ואני הייתי רק בן עשרים והאמנתי. ובעיקר רציתי להיות חייל טוב. אני זוכר שהמפקד טפח לי על השכם כשהורדתי בניין והרגשתי גאווה, אבל גם קצת מבוכה. אולי המבוכה הגיעה מאוחר יותר, אני כבר לא בטוח".

אולי יהיה זה מפקד גדוד שריון. "ירינו על בית החולים כי אמרו שהוא 'הופלל'. ככה היו אומרים אז. בדיעבד אני חושב שזה בדיוק מה שעשינו: הפללנו. האשמנו וגם אם לא תמיד היו הוכחות, גזרנו דין, לעיתים קרובות מוות. אבל אז חשבנו פשוט שאלה הפקודות. וגם, לא נעים להגיד, פחדנו. על זה לא דיברנו עם הכתבים הצבאיים שנכנסו פנימה והפוליטיקאים ששלחו אותנו לא התעניינו בזה יותר מדי. אבל הפחד הזה כל הזמן, הפחד והעצבים, הם הופכים אותך לקהה. ראיתי אותם, במשקפת, משתרכים בשיירות, חסרי כל, אבודים, וחשבתי על התמונות האלה שגדלנו עליהן. אסור להשוות, אבל עם יד על הלב, זה מה שעלה לי בראש. אתה לא שולט בדברים האלה. אבל מה כבר יכולתי לעשות? במבט לאחור נדמה לי שהכי פחדתי שהקצינים שלי, אפילו שהחיילים שלי יחשבו שאני יפה נפש, שיגידו ש… לא יודע. קשה להסביר היום".

ואולי זו תהיה דווקא מישהי מדובר צה"ל שתגלה בפוסט ברשתות החברתיות, אם עוד יהיו כאלה, שניסחה הודעה לעיתונות שבבית החולים היתה מפקדה של חמאס. "אחר כך שמעתי באחד מערוצי הטלוויזיה איך ההודעה שניסחתי קיבלה חיים משלה. אחד הכתבים אמר שבבית החולים היה 'קן צרעות'. אני עברתי הלאה. ובכל הטורים שכתבתי בעיתון מאז, מעולם לא כתבתי על זה. מוזר, לא?"

>> חרפת הרפואה בישראל

אולי יהיה זה אחד מאותם פרשנים שייזכר בימים האלה. "אתם צריכים להבין", הוא יגיד, "זו היתה האווירה. זה ירד מהעורכים ובסופו של דבר מבעלי הערוץ. וחוץ מזה, אם דובר צה"ל העביר לנו מידע בטוח שהם בדקו אותו קודם. הרי לא סתם מחריבים בית חולים. מה אנחנו, חיות? ובכל זאת, אולי הייתי צריך להגיד יותר. חשדתי שאנחנו עושים שם דברים, איך לומר, הרי יצאו כל כך הרבה סרטונים, מאות, אבל לא… בדיעבד אולי הייתי צריך להגיד משהו על מה שעשו, שעשינו לאנשים שם, הרי רובם…"

ואדם מבוגר יספר לנכדה שלו שלאורך כל הזמן הזה הלך לעבודה כרגיל. "זה לא שהכל עצר או משהו. בכל יום נהרגו שם עשרות אנשים, בעזה, לפעמים יותר ממאה, אבל בטלוויזיה לא דיברו. זאת אומרת, דיברו על עזה, אבל לא על הדברים האלה. דיברו בעיקר על 'תמרונים עצימים' וכמה חמאסניקים הרגנו. לא אמרו שאנחנו מוחקים – שהחריבו הכל. לא אמרו שאנחנו מרעיבים את האנשים, רק שאנחנו לא נותנים לסיוע להיכנס. את מבינה? אולי בגלל זה לא מחינו. ואחר כך באה המלחמה עם איראן וכבר לא דיברו על זה בכלל. גם על החטופים כבר הפסיקו לדבר, אפילו על חיילים שנהרגו שם. את מבינה? בשביל אלה שלמעלה, החיים נהיו זולים, ואנחנו? אני חושב שהתרגלנו".

יום אחד הם יספרו על מה שהיה שם. יחידים תחילה, בהמשך קצת יותר. רבים יותר ישתקו, מחשש שיסבכו את עצמם או את חבריהם ליחידה. מעטים יקשיבו בעניין, רבים יותר ינועו באי נוחות. אחרים ימשיכו להצדיק את ההרג והחורבן, הגירוש וההרעבה, כל ימי חייהם. אם יש לכם חשש קל שבקלים שאינכם מאלה, שיום יבוא ותצטערו; אם אתם חשים, ולו באופן עמום, כזה שאינו מוצא מילים, שכל יום שעובר אוטם עוד עורק בליבכם, משחית עוד חלק מנשמתכם – אל תתעלמו, אל תשתקו, אל תעמדו מנגד. שאלו על עזה, דברו על עזה, התנגדו להרג. בחרו בחיים.

אבנר וישניצר הוא פעיל בתנועת לוחמים לשלום