newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

השד בארון: מה כל כך מפחיד אותנו ביגאל עמיר?

עשרים ואחת שנים לאחר רצח רבין, הציבור הישראלי יודע מעט מאוד על הסיבות בגללן הוא נרצח. מאז שנכלא, התקשורת מעדיפה להציג את יגאל עמיר כמפלצת וכמשוגע ואת רעייתו כנימפומנית הזויה. העיקר שלא לשמוע מה באמת יש לו לומר

מאת:

כותב אורח: נתן אודנהיימר

לאחר שימוע בבית המשפט בפברואר 2009 בעניין המשך החזקתו בהפרדה טען אחד העיתונאים בפני יגאל עמיר שדעותיו מהוות סכנה לציבור. עמיר, שנראה על סף בכי ומתוסכל, ענה בנחרצות מפתיעה "על אילו דעות אתה מדבר? מישהו בכלל מכיר את הדעות שלי?" התשובה, גם עשרים ואחת שנים לאחר הרצח, היא לא. הציבור הישראלי יודע מעט מאוד על הסיבות בגללן נרצח יצחק רבין. מאז שנכלא, יגאל עמיר כונה חולה נפש, פנאט, מטומטם וקיצוני, והושתק פעם אחר פעם בטענה כי אין לתת במה לרוצח ראש הממשלה. האמת היא שיגאל עמיר שפוי ואינטליגנטי. השאלה היא מדוע אנחנו כל כך מפחדים ממנו עד כי אנחנו צריכים להפוך אותו למפלצת?

בספרה האוטוביוגרפי שמעולם לא הופץ מסחרית, אשתו על עמיר, לריסה טרימבובלר, כותבת כך: "כידוע אפילו לרופאים מתחילים, לצורך ההרתעה, צריך ללמוד את המחלה, ללמוד את מקורה וטבעה. כדי להבין את הסיבות להתנקשות ולמנוע מקרים כאלה בעתיד צריך היה ללמוד את המניעים של המתנקש, ואת זה אי אפשר לעשות בלי לתת לו לדבר". כשעמיר ניסה להסביר את עצמו בבית המשפט, הושתק בתואנה שהוא מנסה להשתמש בהזדמנות כשופר להטפות הפוליטיות שלו. ראיון של כתבת ערוץ עשר אתו צונזר בברוטליות, והסרט הדוקומנטרי שיצא בקיץ שעבר על לריסה צונזר על ידי שרת התרבות – אמנם לא באופן רשמי, אך מאוד באפקטיביות.

בעשרים ואחת השנים האחרונות נוצר באופן ממסדי מפעל הנצחה לרבין, אבל גם אובססיה ביזארית ביחס ליגאל עמיר. החוקרת אריאלה אזולאי היא מהבודדות שהבחינו בכך, והיא ציינה שעמיר כמעט ולא צוטט במדיה, ואם כבר דבריו הובאו הם לוו בפרשנות של עיתונאים, "המציגות את דבריו כדברים שאין להקשיב להם, אלא לסווגם כדברי מטורף, חריג, אחר, מי שעצם ניסינו לדבר בגוף ראשון הוא מעשה של חוצפה, צדקנות, יוהרה וכדומה".

> הצלם שהפך את אלאור אזריה לאיש השנה

עשרים ואחת שנים של אובססיה ביזארית. יגאל עמיר (פלאש90)

עשרים ואחת שנים של אובססיה ביזארית. יגאל עמיר (פלאש90)

אם כן, מדוע? התשובה מתחילה בכך שהרבה מאוד אנשים היו רוצים לחיות במציאות בה יגאל עמיר היה מנוטרל למוות בידי המאבטחים של רבין. אלא שהוא אפילו לא נשרט, ומערכת המשפט לא גזרה עליו דין מוות אלא מאסר עולם. לחוסר שביעות הרצון של רבים בממשלה, בתקשורות ובשירות בתי הסוהר, יגאל עמיר חי, התחתן, ואפילו נולד לו ילד. אשתו טוענת שמתנכלים אליה ואליו באופן עקבי במשך שנים. גם בנוגע לכך היא צודקת. הגסות המבחילה והמציצנית בה פוליטיקאים ואנשי תקשורת מרשים לעצמם להתעסק בזוג עמיר מספרת יותר על החברה הישראלית מאשר על מתנקש ראש הממשלה. עשרים ואחת שנים אחרי הרצח, גם על זה כדאי שנעשה חושבים.

בספרו "יצחק", דביר קריב, סוכן שב"כ לשעבר, מתאר את השעות הראשונות במתקן החקירות מיד לאחר הרצח. הדיווח שלו מרשים: יש בקריב משהו מהאופן בו התקשורות הישראלית הגיבה לרצח ככלל. ראשית, הוא מתעקש שלא לקרוא ליגאל עמיר בשמו אלא רק "רוצח", "בן מוות", וכדומה, כמו היה מדובר ב"זה שאין לנקוב בשמו" מהארי פוטר. אך אולי סימבולי אפילו הוא יותר הוא שקריב מתאר כיצד במשך שלושת הימים בהם בילה במחיצת יגאל עמיר במתקן החקירות, איש השב"כ הקשוח תכנן להרוג את עמיר. הוא מתאר בפרוטרוט את פנטזיית הרצח האלימה שלו והרצון שלו לירוק בקפה שהגיש לעמיר.

מציצנות מבעד לסורגים

הרצון הילדותי של קריב לירוק בשתייה החמה של עמיר בליל הרצח מחוויר לעומת העיסוק האובססיבי במיניות של יגאל עמיר ואשתו. לריסה טרימבובלר כתבה שעלתה לארץ עם בעלה וילדיהם ממוסקבה מעט לפני נפילת ברית המועצות. היא לא הייתה מעורבת בפוליטיקה והאמינה בדיו קיום, אלא שבמהלך השנים הבאות הפכה לפעילה מינורית בקבוצת המתנגדים להסכמי אוסלו ולאחר ההתנקשות יצרה קשר עם יגאל עמיר ומשפחתו. ברבות השנים, הקשר שהחל כחליפת מכתבים התפתח לחברות עמוקה, ולאחר שהתגרשה מבעלה התקרבו אפילו יותר, ולימים נשאו.

הרצון שלהם להתחתן לא התקבל בלבביות אצל שירות בתי הסוהר וגרר תגובות נזעמות מצד חברי כנסת ואנשי תקשורת. פעם אחר פעם עתירתם לבית המשפט בדבר דרישתם להתחתן נדחתה. טכנית, לה וליגאל יש זכות להתחתן. משתי סיבות. ראשית, בבית המשפט טענו כנגדו – כדי לא להתמודד עם ההשלכות הפוליטיות של הרצח – שהמעשה שעשה פלילי בלבד. עמיר ניסה לטעון שהמניע למעשיו לא היה פלילי אלא פוליטי וכי זו הייתה תוצאה של השקפת עולם מפורטת ומנומקת. ניחא, אבל כאסיר פלילי יש להתייחס אליו כאסיר פלילי, ולאסירים פליליים יש זכות להתחתן. יש לכך תקדימים הרבה. סיגלית חיימוביץ' ושחר כהן הם שני פסיכופטים; זו רוצצה ראש של עמית לכיתתה בגיל שבע עשרה ללא סיבה וזה ירה בחייל ששירת איתו בסתמיות דומה. הם נפגשו בערב כישרונות צעירים בכלא, התאהבו והתחתנו בין כתלי המוסד. שנית, אפילו לפושעים פוליטיים מתייחסים יותר בקלות – הרוצח המבחיל סאמיר קונטר התחתן בכלא עם אסירה פלסטינית.

> פרס גאמפ: האיש שהיה שותף לכל החלטה אסונית שקיבלה ישראל

הביקור הופסק בשל "התנהגות בעלת אופי אירוטי". לריסה טרימבובלר (פלאש90)

הביקור הופסק בשל "התנהגות בעלת אופי אירוטי". לריסה טרימבובלר (פלאש90)

תמונות מחדר הייחוד

אחרי מספר ניסיונות כושלים לזכות באישור בית המשפט להתחתן, עמיר וטרימבובלר החליטו להוציא אל הפועל מנהג יהודי עתיק של קידושין דרך שליח. כאשר אביו של יגאל הגיע לכלא עם טבעת, עמיר קידש את הטבעת, ובחזרה בביתם בהרצליה האב קידש את לריסה עם הטבעת, בשם בנו. הדבר גרר זעם רב, ומנהל בית הסוהר אף הכריז כי לא יאשר להם להתייחד והוסיף בגסות כי, "הם מוזמנים להתייחד כפי שהתחתנו — דרך שליח". כמה שבועות אחר כך, בעודם מנהלים מאבק משפטי כדי לממש את זכותו של עמיר להתייחד עם לריסה, דוברות שירות בתי הסהר הפיצה ידיעה כוזבת לעיתונות לפיה ביקור של לריסה בבית הכלא הופסק באמצע בשל התנהגות בעלת אופי אירוטי. כדי למנוע מהם להתייחד השב"כ טען במשך תקופה ארוכה כי יש בכך סיכון בטחוני, אלא שלאחר שבית המשפט אישר הפריה מלאכותית, באורח פלא התנגדות השב"כ הוסרה ואושר להם להתייחד.

עוד מבית היוצר של דוברות שירות בתי הסוהר היא הדלפה לעיתונות של התאריך והשעה המיועדים לייחוד. שב"ס אפילו אפשר לכתבים להיכנס ולצלם את חדר הייחוד לפני שהשניים ממשו בו את זכותם. כשהגיעה לבית הסוהר באותו יום, לריסה נתקלה בצבא רב של כתבים שרצו לתעד את הרגעים האחרונים לפני שתפנה לשכב עם בעלה. הסאה הוגדשה מבחינת לריסה כאשר העיתונאי גיא מרוז כתב במעריב כתבה בה בדה תיאור פרטני ומשפיל של יחסי האישות בין השניים. לריסה תבעה את מרוז, וזכתה; בפשרה שהושגה סוכם שאת הקנס תעביר לקרן מורשת רבין.

את הפנטזיה הישראלית בדבר עמיר וטרימבבולר המשיכו לספק בטלויזיה. במערכון מ-2011  גיל ריבה "מראיין" שחקן, גבר גם הוא, המגלם את לריסה ומציג אותה כ"גרוטאה יד שניה מרוצח ראש ממשלה". כלומר, טרימבובלר היא חפץ משומש. השחקן המגלם את לריסה מאמץ מבטא רוסי כבד באופן מבזה, כדי להזכיר לצופה שבתור עולה חדשה מרוסיה מקומה בהיררכיה הישראלית נמוך יותר. אחרי שהמראיין מעיר בתחכום על כך שהשיניים שלה רקובות, השיחה הופכת למינית בלבד. לריסה, על פי המערכון, היא חולת מין שאם הייתה פוגשת את רבין היתה שוכבת איתו ("לא הייתי עם גבר כבר חמש שנים") ואותו דבר גם לגבי מוחמד ברכה ("הייתי אומרת לו שהוא ערבי מלוכלך, ואז מתייחדת איתו. לא הייתי עם גבר כבר חמש שנים"). ואפילו את גיל ריבה מזמינה הביתה, "רוצה לעלות אלי לתת לי בראש?"

מערכון בכיכובם של ארז טל ואסי כהן בתפקיד לריסה יורד אפילו יותר נמוך. אסי כהן בשם לריסה מספר כי היא בהריון. ארז טל מקשה ושואל כיצד היא נכנסה להריון, שכן בעת בה הקליפ נערך עוד נאסר עליהם להתייחד. בהומאג' לראש מתקן הכליאה של יגאל עמיר, שהכריז לאחר שהתחתנו מאחורי גבו דרך שליח, כי הם מוזמנים גם להתייחד דרך שליח, אסי-לריסה עונה "קודם השליח בא והתייחד עם יגאל, ואחר כך הוא בא והתייחד איתי וזהו, עכשיו אנחנו מיוחדים". וגם  "עכשיו אני יוצאת לירח דבש בטורקיה עם השליח", ואפילו שיגאל עמיר מביא ביד על תמונה של מיכאל קליינר (ח"כ לשעבר וכיום נשיא בית הדין של הליכוד).

ממה הם מפחדים? 

מה פשר ההתעסקות הפרוורטית של התקשורת והבידור הישראלים במיניות של יגאל עמיר ולריסה טרימבובלר? ברמה הבסיסית, מדובר בנקמה ילדותית באדם שאנס על אזרחי מדינת ישראל את תפיסת העולם שלו בכך שרצח ראש ממשלה מכהן. הדבר תקף גם לכך שהשב"כ, אשר בחר להתנכל באופן אישי ליגאל עמיר בדרכים שונות כמו לטעון שבעצם ההתייחדות של עמיר ואשתו טמון סיכון בטחוני, אולי מפני שנכשל בהגנה על ראש הממשלה. אופי ההתעסקות בעמיר מבטא גם רצון לפרש לציבור הישראלי את הסיבות לכך שאישה בחרה מרצונה האישי לקשור את גורלה בזה של יגאל עמיר. ההסבר שמשתקף מהסרטונים הוא שלריסה היא חולת נפש, תאוות מין ורודפת פרסום. זהו הסבר פשטני אשר ניתן כדי להתחמק מהתמודדות מהסיבות האמיתיות לרצונה להתחתן עם עמיר. אין שום רמז לכך שהיא חולת מין או משוגעת. מדוע כל כך קשה לקבל את ההסבר הפשוט והמתבקש, שהיא מאמינה בו ואוהבת אותו?

ההתעסקות במיניות של בני הזוג היא חלק מהמגמה שמתארת את עמיר כמפלצת. למעשה זוהי צורה של הכחשה: במקום להתמודד עם הטענות של עמיר והסיבות שהובילו אותו לרצח, התקשורת והממשלה מעדיפות להתייחס אליו כמשוגע. אבל לתאר את יגאל עמיר כמשוגע, מטומטם ומרושע לא יעזור. יגאל עמיר איננו משוגע, לריסה אישתו איננו נימפומנית, וההתעסקות בחיי המין שלהם משפילה את כותבי המערכונים וציבור הצופים יותר מאשר את הזוג. התמודדות אמיתית עם העובדה שיגאל עמיר חי ומעמיד אחריו שושלת של מעריצים דורשת בחינה רצינית של העמדות שלו והשתקפותם במציאות הישראלית, ולא שלילת זכויותיו כאסיר בטחוני או הגחכה סקסיסטית של חייו האישיים.

לריסה שואלת בספר שלה: "ממה הם מפחדים?". התשובה הקצרה היא שהדמות של יגאל עמיר נוגעת ברוב הפצעים הפתוחים של החברה הישראלית. בעבור התשובה הארוכה הרשו לי לקחת אתכם אחורה לרגע שבו עמיר כיוון את האקדח שלו לגבו של רבין ולהתבונן במחזה מחדש: זהו קרב ענקים שמייצג התנגשות שתי תפיסות עולם שונות. מצד אחד אביר התהילה של הממסד הישראלי, גיבור הפלמ"ח, יד ימינו של בן גוריון ב-1948, מנצח מלחמת ששת הימים, שר הביטחון, ראש הממשלה. שני ההורים של רבין היו מעורים בהנהגה הציונית עוד לפני קום המדינה. הוא היה חילוני ברמ"ח אבריו ושס"ע גידיו. ומנגד: גבר צעיר הלומד משפטים ומחשבים באוניברסיטה ולימודי קודש בישיבה. הוריו לא היו מדור נפילי המייסדים – הם עלו מתימן, ולמרות שהוריו והוא עצמו התחנכו עם אשכנזים, בצבא הוא נקרא "ראש המאפייה התימנית". כלומר, הזכירו לו מנין בא ובאיזו מידה הוא (לא) שייך.

אבל מי מבין השניים באמת לא שייך היום? לפני כמה ימים צפיתי במקרה בנאום של רבין. הדבר הראשון שהכה בי הוא שכבר הרבה מאוד זמן לא שמעתי מישהו שנשמע ככה, כמו יהודי-פולני מבוגר. עמיר, לעומת זאת, אם לא היה מתפרסם כרוצח ראש ממשלה, היה יכול להשתלב כמעט בכל מקום בנוף המקומי, עם כיפה ובלי כיפה. רבין הוא סמל לדור שכבר לא קיים ולמדינה שספק אם באמת הייתה קיימת. רבין הוא דור מקימי המדינה ואילו אצל עמיר היו כוונות נגד המדינה שמנהיגי הציונות החילונית והאשכנזית הקימו. איננו יכולים לדעת בדיוק מה עמיר חשב, או מתי הגיע למסקנות כאלו או אחרות, מפני שנאסר עליו לדבר. אך בהתבסס על האוטוביוגרפיה של אשתו, מעט הספרות הרצינית שנכתבה עליו, האידיאולוגיה של אחיו, קריאת הרבנים שהשפיעו עליו וההצהרות המעטות שהוא שחרר, ניתן לומר כמה דברים על תפיסת העולם שלו.

מי באמת כבר איננו רלוונטי היום? עצרת לציון 20 שנה לרצח רבין (מרים אלסטר/פלאש90)

מי באמת כבר איננו רלוונטי היום? עצרת לציון 20 שנה לרצח רבין (מרים אלסטר/פלאש90)

ילדי תימן כקטליזטור פוליטי 

הסיפור שלריסה פורסת בפני הקורא באוטוביוגרפיה שלה, "על סף הפחד", הוא של התפכחות. ברוסיה האמינה כי ישראל היא מדינת היהודים. אך משהגיעה ארצה, הבינה לאיטה שזו אמנם מדינה בה יהודים גרים, אך בדומה לברית המועצות, גם בישראל ישנם מנגנוני כוח ממסדיים שתפקידים לדכא את האוכלוסיה. היא אמנם מציינת כי ישנם הבדלים מהותיים בין המשטר הסובייטי לבין הממשל הישראלי, אבל היא מתארת את התקשורת ומוסדות המשטר הישראלי במונחים של מדינה טוטאליטרית. התעצבות התודעה שלה, היא מסבירה בספר, התפתחה בד בבד יחד עם הקשר שלה עם יגאל עמיר.

למתח המזרחי-אשכנזי יש חלק חשוב בעיצוב תודעתו של אחיו של יגאל עמיר, חגי. חגי עמיר מבטא באופן מאוד ברור את הסלידה שלו ממדינת ישראל ומהציונות וזה קשור למתח העדתי. לפני כשנה הוא שיתף פוסט בפייסבוק לגבי פרשיית ילדי תימן החטופים; הפוסט הסתיים באיחול כי מדינת ישראל אשר "נולדה בדם" תסתיים ב"אבדון". חגי הוסיף כי הוא תקווה שהאשמים בעוולת הללו יגיעו לגיהנום. לאחרונה השווה חגי עמיר את מדינת ישראל והציונות לסדום וקבע כי הגיעה העת שתחלוף מהעולם. כמה שבועות לאחר מכן, חשבון הפייסבוק שלו נחסם.

על פי לריסה טרימבובלר, פרשיית ילדי תימן החטופים הכתה קרוב לבית אצל משפחת עמיר כאשר תינוק מהמשפחה המורחבת נחטף. שלמה עמיר, אביהם של השניים, עלה לארץ מתימן לפני קום המדינה, ואילו האם גאולה עלתה במבצע "מרבד הקסמים" ועברה את מסכת התלאות שבחיי המעברה וניסיון להשתלב כשווה בחברה. שני ההורים התחנכו במוסדות אשכנזיים דתיים – היא בסמינר בנות יעקב והוא בישיבת פונבז' בבני ברק, שם למד לדבר יידיש. הקונטקסט הפוליטי-עדתי הורגש במשפחת עמיר בחיי היום יום בין אם באופן מוצהר או מוכחש.

ייתכן מאוד שליגאל עמיר דעות פחות נחרצות משל אחיו, אבל מהאופן בו לריסה מתארת את החברה, התקשורת והממשל הישראלי משתקפת תמונה דומה. אחת התמות המרכזיות בספר שלה היא שהדמוקרטיה הישראלית היא מסכה למשטר שפועל בדרכים דיקטטוריות – דרך התקשורת, בית המשפט, והממשלה – וכי העם לא מיוצג, לא על ידי המדיה ובטח שלא על ידי הממשלה. אחד הדברים שחוזרים גם בסיפורו האישי של יגאל עמיר, דבריו של אחיו והספר של אשתו, הוא הדיכוי האנטי-דתי ממנו סבלו יהודים מעדות המזרח. לריסה כותבת כי "המפא"יניקים גזרו את פאותיהם של ילדי עולי ארצות המזרח ושלחו אותם לקיבוצים חילוניים". המתח העדתי והיסטוריית הדיכוי האנטי-דתי הם ללא ספק חלק מהגורמים לאנטגוניזם של עמיר ממדינת ישראל, ולהתרחקות מהציונות.

> מורשת רבין: לבסס את הממשלה על רוב אזרחי במקום רוב יהודי

סלידה ממדינת ישראל ומהציונות, חגי עמיר (פלאש90)

סלידה ממדינת ישראל ומהציונות, חגי עמיר (פלאש90)

עקדת יצחק

גם כאשר ניתנת לחגי עמיר או לריסה טרימבובלר הזדמנות להופיע בתקשורת המרכזית, לא נותנים להם להתבטא כרצונם. חגי עמיר מחזיק בעמדות שנתפסת כמאוד קיצוניות אך לא דווקא מה שנקרא בישראל "ימניות". עמיר הוא רדיקלי במובן העמוק של המלה, כלומר שורשי, בסיסי. הוא איננו מזגזג בין עמדות, והטענות שלו כנגד מדינת ישראל לא מפלות בין ערבים ליהודים, למשל. לא מעט פעמים כי הוא מתנגד לאלימות של המדינה כנגד בני אדם, מה שגרם לו לשתף בפייסבוק פוסט של גדעון לוי בעוד צה"ל נלחם בעזה. לא טיפוס קל לתיוג בפרמטרים של השיח הישראלי המוכר.

לפני שנתיים התראיין חגי עמיר לצורך סרט דוקומנטרי. בנובמר 2015 חלק מהראיון שודר ב"יומן" שבערוץ אחד. לפני הקרנת הריאיון אילה חסון כמעט התנצלה בפני הצופים והסבירה שהחליטו לשדר את הריאיון אחרי התלבטות ארוכה, ושחלק מהסיבה לכך שהחליטו לפרסם את הכתבה היא שהיא מפריכה את תאוריות הקונספירציה בעניין הרצח, שכן חגי טוען בשכנוע כי אחיו פעל ללא עזרה או הכוונה מבחוץ. בכתבה עצמה חגי עמיר מדבר רק על פרטי תכנון הרצח של רבין. מי שמכיר את הדעות המורכבות והניתוחים הלא צפויים של חגי עמיר בפייסבוק או בסרטוני יוטיוב, יודע שלחגי יש לא מעט לומר, ואם זה לא מופיע בכתבה זה מפני שמישהו בצוות העריכה החליט שהתבטאות בנוגע לדעותיו איננה פריבילגיה אשר יש לאפשר לחגי עמיר.

עם סיום הראיון מתנגנת מנגינה נוגה ויש שקט של יום הזיכרון. אילה חסון פותחת את פאנל התגובה לכתבה במילה "קפאנו". ח"כ אילת נחמיאס-ורבין מהמחנה הציוני הגיבה "זו פשוט מכונה מדברת. זה באמת מרגיש כמו סוג של תפוז מכאני", והודתה כי "אינני מסוגלת לקרוא להם בשמם". ניתוח החברה הישראלית של אריאלה אזולאי מלפני כחמש עשרה שנים עדיין מרענן: גם למעלה מעשרים שנים לאחר הרצח, התקשורת הישראלית לא מסוגלת להביא את דבריהם של חגי ויגאל עמיר מבלי לפרש אותם, לתאר את הצמד כמשוגעים (או "מכונה") אשר אין להם שליטה על מעשיהם.

לאחר שנתפס, עמיר סיפר שבדרך לעצרת בתל אביב היו לו חששות. הוא האמין בצדקת הדרך שלו, אבל לא בטח שישכיל להוציא אותה לפועל. הוא אמר לעצמו שיגיע למצב בו הוא יכול לירות ברבין ומשם – שייתן לאלוהים להדריך אותו. אי אפשר שלא להיזכר בסיפור עקדת יצחק. אלוהים קורא לאברהם ומצווה עליו להרוג את בנו יצחק. אברהם ויצחק צועדים אל ההר, ועל כיפתו אברהם מניף את המאכלת. גם המקריב וגם הקורבן לא רצו בכך, אך שניהם, על פי הסיפור, משרתים את דבר האלוהים. בשיא הדרמה מלאך אלוהים מונע מאברהם לגעת בנער והרצח נמנע.

האם עמיר חשב על סיפור העקדה בדרכו לתל אביב? סביר להניח שכן. עמיר ולריסה רואים במעשה הרצח הקרבה אצילית של עמיר למען עם ישראל וההקבלה לסיפור העקדה משתקף גם בבחירת השמות שהעניקו לבנם. שניים מהשמות של הבן לקוחים מהפיוט "עת שערי רצון" של רבי יהודה בן שמאול עבאס, אשר מתאר את עקדת יצחק ובו חוזרת המילים, "עוקד והנעקד והמזבח". כל שלושת השמות של הילד – ינון אליה שלום – הם שמות אשר מיוחסים למשיח, כפי שמסבירה לריסה בספרה.

אי אפשר להתמודד עם הגל הגובר של תמיכה בעמיר בהשתקה או בתיוגו כמפלצת ומשוגע (נתי שוחט/פלאש90)

אי אפשר להתמודד עם הגל הגובר של תמיכה בעמיר בהשתקה או בתיוגו כמפלצת ומשוגע (נתי שוחט/פלאש90)

האמנם ירה בדמוקרטיה?

מה שחשוב להבין בנוגע לתפיסת עולם גאולית הוא שהיא מבטלת את הדואליות המודרנית בין הרוחני לגשמי. באוניברסיטה לומדים מחשבת ישראל או פילוסופיה כאתגר אינטלקטואלי ודנים ברעיונות על גבי העיתונים – אך ישנה מחיצה בין עולם הרוח לעולם הגשמי. אך תפיסת עולם גאולית רואה סמלים וסימנים כממשיים, כאמתיים יותר מהמציאות, והנפש כמהה לראות את הרעיונות הנשגבים מתממשים בעולמנו. זה כמובן נוגע למאמצים להבאת המשיח, אבל זה מתבטא גם ביום יום, וגם, במקרים כמו של עמיר, במעשה שבית המשפט בחר לקרוא לו פלילי אך הוא גם מעשה פוליטי ורוחני. בשיעור של הרב גינצבורג בו נכחתי לפני שנה, הוא דיבר על המעבר בין דור של צדיקים לבין דור של מלכים. יוסף היה צדיק, מרדכי היה צדיק, בנימין היה צדיק – והם כולם שירתו מלכים גויים. צדיקות איננה מספקת, אומר גינצבורג, עלינו לחפש מלכות. במילים אחרות, הגיע הדור שידרוש את השליטה על גורלו הרוחני והגשמי, ולא רק בכך שלא יענה רע לאחרים.

אם כן, מדוע אנחנו מפחדים מיגאל עמיר?

ההכחשה הקולקטיבית של זהותו של עמיר משמשת את הציבור הישראלי כדי להתעלם מהמשמעויות העמוקות של הרצח והאירועים שהוא חולל. רבים מסכימים שהציבור הישראלי לא עיכל ולמד את הלקחים הנכונים מהרצח. אלא שבעוד שנקודת המבט הביקורתית באה בטענות לכך שיסודות הדמוקרטיה הופרו כאשר אדם קם והחליט לכפות את חזונו על יתר האנשים באלימות, דיון אמיתי בנוגע לסיבות לרצח הושתק והפך לשטחי.

עוד אמת נוקבת שלריסה טרימבובלר מטיחה בציבור הישראלי בספרה, היא שדמוקרטיה לא ניתן לרצוח ביריות אקדח. אם הדמוקרטיה הישראלית בסכנה מפני שצעיר אחד בחר לירות בראש הממשלה, אזי הדמוקרטיה הישראלית היא מגדל קלפים. ואם מדינת ישראל עדיין מבוהלת לשמוע מה יש לעמיר לומר, אז הדמוקרטיה הישראלית היא מגדל קלפים רעוע במיוחד.

אם ישנה מגמה אנטי-דמוקרטית בישראל זה לא מפני שיגאל עמיר הוא מפלצת. ואם אנחנו ממשיכים להאשים את עמיר בכך שבגללו איננו חיים בשלום עם הפלסטינים אנחנו זקוקים להסתכלות פסיכולוגית. כל כמה שרבין היה מנהיג כריזמטי ואהוד על חלקים גדולים בעם, הוא אדם אחד. בדיוק כמו יגאל עמיר. אם הציבורים והמנהיגים הישראליים והפלסטינים היו מוכנים לעשות שלום כבר היה שלום. ייתכן שהאשמת עמיר ברצח תהליך השלום היא דרך להתמודד עם העובדה שבתור אומה – בין אם באשמת הישראלים ובין אם לא – לא הצלחנו להביא להסכם שלום. זו אמת קשה הרבה יותר מאשר מציאת שעיר לעזאזל והפיכתו למפלצת.

יש לרבים סיבות לחוש מאוימים. מתחת לפני השטח דברים משתנים. ישנה עמותה שגייסה מאות אלפי שקלים ומטרתה לקרוא לחנינה ליגאל עמיר ולה דף פייסבוק עם מעל 2,500 עוקבים. חייל בבה"ד 1 נבעט מהקורס מכיוון שתמך ברצח בגלוי. בגבעתיים נתלתה תמונה של עמיר בגן ילדים. אי אפשר להתמודד עם הגל הגובר של תמיכה בעמיר בהשתקה או בתיוגו כמפלצת ומשוגע. אלפי תומכיו של עמיר אינם משוגעים, הם אזרחים ככל אחד אחר. כדי להתמודד עם המגמות האנטי-דמוקרטיות צריך להפסיק לפחד מיגאל עמיר ולהביט לו טוב טוב בלבן של העיניים.

נתן אודנהיימר הוא סופר ועיתונאי ירושלמי.

> מורשת שקרית: יצחק רבין מעולם לא תמך במדינה פלסטינית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf