טראמפ או לא טראמפ, אל-קודס נכבשת בכל יום מחדש
בעוד היהודים זקוקים להצהרה של הנשיא האמריקני והרבה כסף והתגייסות ממשלתית משיחית ויום ירושלים כדי לחבר את הילדים לעיר, הקשר הפלסטיני לירושלים לא זקוק לטראמפ, הוא חקוק באבני העיר עצמן
תגידו, אתם היהודים הכמהים מאד להכרה של מישהו, במשהו – אתם לא מתביישים? לא נבוכים מהשפל אליו הגעתם?
נניח לגיחוך בסצנה שהמנהיג היהודי ששולט כבר עשרים שנה ומפחיד את בוחריו מכל דבר כמעט, מאושר מהצהרה של מטורף אחד שהעולם מתפלל שפשוט יסתום את הפה. שבעים שנה מאז תקומתה של ״מדינת הלאום של העם היהודי״, אם המדינה ריבונית באמת, דמוקרטית באמת, למה נחוצה לה כל כך ההצהרה מהדוד סם שמתנהג בינתיים כאיש מסומם?
אם זה ירושלים היא באמת בירתה הטבעית והלגיטימית של ישראל, למה צריך לסחוט מהעולם את ההכרה בכך ולהזכיר שוב ושוב שהיא מאוחדת, ואז להתבכיין שנמאס מהיהדות המתנצלת? טראמפ, שמנהיגי ציון הכתירו אותו כחבר הכי טוב של היהודים, מאמין שזריקת העצם לראש הממשלה תעסיק אותו קצת, תסיח את הדעת בבית הלבן וגם בלהב 443 מהחקירות המסתעפות להן ללא שליטה, ופה מימין ומשמאל חוגגים הפוגה מביטן ומעלליו.
מבין כל העמים והקבוצות האתניות הנרדפות בעולם, דוקא היהודים צריכים לחשוש במיוחד מדיקטטור יהיר ובלתי צפוי. הרי רק לפני כמה שבועות אמר טראמפ שהוא לא יהסס למחוק את צפון קוראיה, לא יהסס לתקוף את איראן. אז עליו אתם בונים? כמה זמן הוא יישאר בשלטון, תגידו? שמונה שנים לכל היותר? ואז מה תעשו?
> מופע האימים של הטרול דונלד טראמפ
דגלי ישראל וארצות הברית שהוקרנו על חומות העיר שבנו בכלל העותמאנים לא יישארו לעד. (אורן זיו / אקטיבסטילס)
הכיתה הטיפולית
שאלתי את עצמי למה הממשלה ביקשה להצניע את "ההישג" הזה. למה הפוליטיקאים התבקשו להנמיך פרופיל, והפקידים נדרשו להתחבא במשרדים. למה ״השמחה״ מאופקת כל כך, שאלתם את עצמכם? אולי כי יש משהו שמקלקל את השמחה. נכון, זה נקרא הכיבוש, רבותי. הכיבוש לא נעלם עם חתימתו של טראמפ על שום מסמך ולא עובר עם שום נאום. ישראל גונבת את מה שהוא לא שלה, לעולם לא יהיה שלה וגם אלף הצהרות לא ישנו את המצב.
כל ילד קטן מבין שארצות הברית היא כיפת הברזל של ישראל. מה שלא נלקח בחשבון עד הסוף הוא העמים בכל העולם שיצאו ועוד יצאו לרחובות להפגין, והפלסטינים שאין להם מה להפסיד, שכל העולם בגד בהם וכעת יש להם רק את עצמם. עבורנו הפלסטינים זה עידן ה"אם אין אני לי מי לי". האמונה הנחושה בצדקת הדרך היא הכלי האחרון שיש בידי הפלסטינים אל מול כובש אלים ומפוחד. זה עימות מסוכן ממש, בעיקר לפלסטינים הלא חמושים שיזכו לכינוי טרוריסטים שתוקפים חיילים צעירים בסמטאות הערים בגדה המערבית.
בכיתה של המזרח התיכון, אין מורה הוגנת ומוכשרת שתחזיק את הכיתה. יש פה אמא שמפנקת צד אחד ומקפחת צד אחר, והיא שכנעה את כל בית הספר העולמי שזה למען החינוך, למען מטרה נעלה, למען השלום, ריבונו של עולם! באמתלה של מלחמה בטרור מזרימים כספים, נשק, תחמושת, מכירים בהתנחלויות, וסותמים את הפה ואת האף מול הטינופת שיוצרים מעשי הכיבוש של ישראל. בכל פעם שפורץ באזור אינתיפאדה או פעולות התנגדות או שהפלסטינים מאיימים שהמצב בלתי נסבל ואו-טוטו יתחילו פה עימותים, מאמא אמריקה משתיקה את הילד הבעייתי: לפעמים על-ידי פרס קטן ולפעמים על-ידי מכה קשה, מבצע צבאי, סגר, או הכרזה חלבית שמאשימה את ההתנחלויות בעיכוב תהליך השלום.
הפלסטינים המיואשים נכנסו לתהליך השלום לפני 26 שנה, בתקווה שתקומתה של פלסטין – שקיבלה בינתיים את המציאות המרה של שכנתה ישראל כעובדה – תביא לשלום ולשגשוג המיוחל. היה שלב שבו אנשים האמינו בזה ממש, והחלו לעבוד ולהתארגן לקראת היום הגדול של העצמאות, האוטונומיה או מה שזה לא יהיה.
על האדמה הפלסטינית צמח דור ישראלי שלם שלא חווה מה היה לפני אוסלו ולא יודע למה מסוגל עם שמתנגד לכיבוש בידי צבא אלים, דור שלא ממש משוכנע במטרה לשמה נשלח לערוך חיפוש באמצע הלילה בבית מגורים צפוף בגדה. הפלסטינים הצעירים שמעו על סמטאות העיר העתיקה משירי פירוז וג׳וליה בוטרוס וסרטים דוקומנטריים ושיריהם של תמים ברגותי, ניזאר קבאני, והמשורר העיראקי הדגול מוזפאר אל נוואב. האמנים האלו עדיין בחיים, הם לא נקברו לפני שלושת אלפים שנה.
> סופו של התהליך המדיני בחסות ארה"ב
מטרד החיילים ומשמר הגבול והמצלמות השזורות בכל פינה לא יפריעו לאף אחד להתהלך בביטחון עצמי שמעניקות לו האבנים העתיקות. שוטרים משקיפים על אל-אקצא (אורן זיו / אקטיבסטילס)
קוראים לזה כיבוש
בניגוד ליהודים, לא צריך הרבה כסף והתגייסות ממשלתית משיחית ויום ירושלים כדי לחבר את הילדים הפלסטינים לעיר. די בשחזור שיחות משפחתיות נוסטלגיות על הימים בהם הוכשרו המורים באל קודס, בית החולים אל מקאסד שירת את האזור, ומי שהיה יוצא לסידורים במשרדי העיר הקדושה היה יורד לשוק העיר לאחר מכן ומסיים בתפילה באל אקצא או בכנסיית הקבר. בכל בית פלסטיני כמעט מתנהל הוויכוח הסוער מה יותר טעים, חומס אבו שוקרי או חומס לינא, וכל סטודנט ערבי זוכר איך כל פעם מחדש עוצרים מול הראווה בחנות הצילומים בעיר העתיקה ומתבוננים שוב בצילומים בשחור ולבן מהרובע הנוצרי והארמני והמוסלמי. התמונות והסיפורים האלו מאל קודס לא צריכים את התקציב של מירי רגב כדי להיטמע בזיכרון פיקטיבי אנוס במוחם של ילדים.
אל קודס/ירושלים נכבשת בידי הצבא הישראלי כל יום מחדש כי המחסומים מגבילים את התנועה של הפלסטינים מהעיר ואליה. שום הצהרה של טראמפ לא תשנה את זה. העיר כבושה כבר חמישים שנה, דגלי ישראל וארצות הברית שהוקרנו על חומות העיר שבנו בכלל העותמאנים לא יישארו לעד. אחרי שהחשמל ינותק, האורות ייכבו והתמונה תיעלם, החומות יישארו. אהל אל קודס, בני העיר, הילדים הערבים האלו עם המבטא הערבי המיוחד שלהם, ימשיכו להתפלל, לקנות חבילות נענע ופטרוזיליה מהנשים בשוק. הם יחזרו הביתה לבשל. מטרד החיילים ומשמר הגבול והמצלמות השזורות בכל פינה לא יפריעו לאף אחד להתהלך בביטחון עצמי מלא שמעניקות להם האבנים העתיקות. החלונות הקטנים, העציצים והאנשים שמבצבצים מתוכם כלום פלסטינים. פעילי הימין, לעומת זאת, צריכים אלף מאבטחים כדי לעבור את אותו השוק בריקודים ודגלים ולחגוג את הטראמבירה החדשה שקיבלו בעל פה ובאנגלית מנשיא אחד בודד אי שם.
> פעילים מירושלים המזרחית בתגובה לטראמפ: "אין לנו נשק, יש לנו את הרחוב"
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, "שיחה מקומית" גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים.
התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות "שיחה מקומית", על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
