"חלום שהתגשם": הישוב הערבי בגליל שהקים חדר מיון קדמי

"המיון הזה נועד לכולם ללא הבדל דת, גזע ומין". חדר המיון הקדמי במעיליא (צילום: אנדרו מונטי)

מעיליא היא מועצה מקומית קטנה בגליל העליון, בסמוך למעלות-תרשיחא. רובם המוחלט של תושביה, כ-3,000 איש, הם נוצרים קתולים. הגעתי אליה עם פרופ' דורית ניצן, בכירה בארגון הבריאות העולמי וכיום ראש מחלקת רפואת חירום באוניברסיטת בן-גוריון, כדי לראות את חדר המיון הקדמי שבנתה המועצה.

החזון להקמת חדר המיון הקדמי הוא של קצין הבטחון של המועצה, ויליאם כחלי. הוא התחיל לשרטט אותו בעקבות מלחמת לבנון השנייה. "ב-2006 מנעו מאיתנו לטפל באנשים מבוגרים במוקדי טיפת חלב", הוא אומר. "כדי לא לחוות את הסיוט הזה עוד פעם, בנינו מיון קדמי".

חדר המיון נמצא במתקן ששימש במקור כמשחקייה לילדים. הנדנדות והמגלשות העומדות בחוץ בין עצי הזית מזכירות את הייעוד המקורי של המתחם. הוא נבנה בתקציב של כ-147 אלף שקל, שגויסו מהסוכנות היהודית, משרד הביטחון ומשרד הפנים. ניצן, שעבדה באיזורי מלחמה כגון אוקראינה וסרביה מטעם ארגון הבריאות העולמי, משבחת את כחלי על העבודה. "זה חלום שהתגשם", כחלי אומר על המיטות, מתקני העירוי וספת חדר הקבלה הנמצאים במקום.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

"המטרה של המיון הקדמי היא להוריד עומס מבתי החולים", הוא אומר. ג'וזפין שופאני, מזכירה רפואית לשעבר שמהווה חלק מהצוות הרפואי של מעיליא לשעת חירום, מסבירה שחדר המיון הקדמי ישמש במקרה שהדרכים לבתי החולים הסמוכים בחיפה ובנהריה, או למרפאה האחודה במעלות, המשמשת מבוטחים מהקופות השונות, ייסגרו. המצב הנוכחי, עם התקפות מצד חזבאללה וללא השפעה ממתנת של גורם מתווך, ממחיש לכחלי כי הפרויקט שיזם נחוץ יותר מאי פעם. "ב-2006 היו חלונות זמן, הפוגות שאפשרו לאנשים להתנייד ולקנות מוצרי יסוד. עכשיו אין חלונות זמן. איך אני יכול להעלות מישהו מהישוב למעלות, אם אין לי חלון זמן?".

"אנחנו לא נשתמש בחדר המיון הזה ביום-יום", מבהירה שופאני, "אלא רק אם יהיו נפילות או פגיעות בכפר או באנשים". הכפר מחולק לארבע שכונות ויש בו מערך פעיל של אחיות ואחים מתנדבים. שופאני מסבירה כי לכל שכונה יש אחות אחראית, ובכפר יש גם חובשים מוסמכים. "כולם מכירים אחד את השני", היא אומרת. אם יש נפילה בשכונה אל"ף, אז יש אחות אחראית שיודעת אם צריך להביא נפגעים לחדר המיון הקדמי, או לחילופין לקחת ממנו ציוד. "הכל תלוי במה שיהיה בשטח, באותה שעה".

כחלי: "מפקד אוגדה 146 שאל אותי אם אוכל לעזור במיון הקדמי במקרה שחייל ייפצע. אמרתי לו בכיף, המיון הזה נועד לכולם ללא הבדל דת, גזע ומין, זה הצלת חיים". הציפייה הצבאית מרשות מקומית קטנה לעזרה רפואית אולי נשמעת משונה, אך כחלי מדגיש שמבחינתו, משרד הביטחון ואגף החירום במשרד הפנים הם השותפים הכי אמינים שלו בעת הזו.

"איך אני יכול להעלות מישהו מהישוב למעלות, אם אין לי חלון זמן?" ויליאם כחלי (צילום: אנדרו מונטי)

התפקוד של רשויות ממשלתיות אחרות הוא נושא שיחה ששב ועולה. כחלי היה רוצה שיגיע נציג ממשרד הבריאות כדי להתרשם מהמיון הקדמי, ולבצע מיפוי של יוזמות דומות באזור כדי להגביר את המוכנות בעת מלחמה. המחיר שתובעת ממנו המלחמה והתפקוד של רשויות ממשלתיות אחרות משפיעים על יכולתו לאבטח את מוסדות החינוך של ילדי הכפר. "יש לי אשכול גנים, בנייה חדשה מבטון, כשבכל כיתת גן יש מרחב מוגן תקני. אבל יש משולשי זכוכית בתקרה". משולשי הזכוכית אובחנו כסכנה בטיחותית בגלל נפילות דל רקטות או טילים מלבנון. "משרד החינוך אומר שפיקוד העורף אמור לטפל בזה. פיקוד העורף אומר שהוא לא מתעסק עם בנייה קלה. כמעט שנה שתינוקות וילדים לומדים במקלטים. מדובר בכמה עשרות אלפי שקלים שיוכלו להחזיר את הילדים למבנה נורמלי", כחלי אומר. "כולם מתנערים מהאחריות", מוסיפה שופאני.

ניצן, שהגיעה בהתנדבות לבחון את המיון הקדמי, שואלת מה תוכנית הפינוי של הכפר. "אנחנו לא נסכים להתפנות", אומר כחלי. "אני לא רואה מישהו ממעיליא שיהיה מוכן לישון במתנ"ס". "מה הטעם לברוח?", שואלת שופאני, "הרי אם איראן תתקוף, התקיפות יגיעו עד תל אביב". כחלי מסכים. "נסראללה כבר מיצה את הדין עם הצפון, הרוב פה מפונה. אם תהיה אסקלציה, יכוונו למרכז".

ניצן מציעה שהישוב שלה, עתלית, יקלוט את תושבי מעיליא ליחידות הדיור שלו. כחלי מציע שייזמו מפגש בין ראשי שתי הרשויות. "זה צעד מבורך", הוא אומר. גם כשנה מאז תחילת המלחמה, נראה שהצלת חיים עדיין נשענת על התארגנויות מקומיות.