newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כך חגגנו בשבת את חג השלום הראשון שלנו

ילדי בית הספר יזמו והצביעו, וכך נוסד חג חדש בכפר נווה שלום וואחת אל-סלאם. ציירנו, בישלנו, בנינו בובות וחגגנו. רק רעש המטוסים בדרך לעזה החזיר אותנו קצת למציאות

מאת:
השאירו תגובה
א א א

תרשמו בפניכם בבקשה: השביעי למאי 2016 הוא היום בו נחגג "חג השלום" הראשון. מדובר בחג חדש שמצאנו לו מקום בלוח השנה הדחוס של בית הספר הדו לאומי-דו לשוני ב"וואחת אלסלאם-נווה שלום" (واحة السلام). לא רחוק מיום השואה, הנכבה, העצמאות, יום האדמה, פסח, פסחא, המימונה ואל אסראיא ולמיערג׳, בין טקסי האבל והשכול מצד אחד, והחגיגות והחגים הדתיים מכל עבר היינו צריכים למצוא יום אחד משוחרר מכל המטענים של השסע העדתי-דתי והקונפליקט הלאומי רב השנים.

"חג השלום" הוא חג שעליו החליטו ילדים קטנים – פלסטינים ויהודים – במועצת התלמידים של בית הספר, אחרי שהצביעו על הרעיון באופן דמוקרטי. החג מיועד לקהילת ההורים והמשפחות של בית הספר בכפר "וואחת אל סלאם-נווה שלום" ולקהל הרחב. לכל אדם באשר הוא שפשוט נמאס לו ממלחמה.

> כשהמציאות מערערת לך את הציונות

תהלוכת ברחובות נווה שלום וואחת אל-סלאם (דפנה לובל לדרר)

תהלוכת ברחובות נווה שלום וואחת אל-סלאם (דפנה לובל לדרר)

התהליך וההכנות לאירוע נמשכו כמה חודשים. היינו צריכים לקבל יחד החלטות הרות גורל שיקבעו את עתיד הקשר בין העמים הערבי והיהודי, הישראלי והפלסטיני, שישפיעו על המצב במזרח התיכון וכמובן על השלום העולמי. כמו למשל: האם להזמין את הנשיא האמריקאי אובמה? את האפיפיור? מה עם הדאלי לאמה? האם לשלוח הזמנה לבית הנשיא ריבלין? ואולי כדאי לשלוח איגרת למנהיגי העולם ולבקש מהם שיעשו שלום? ולא פחות חשוב מזה: התבקשנו לענות על השאלות מה לשיר ואיזה סוג של אוכל תביא כל כיתה.

אדם שלי (כיתה ג') ואני החלטנו שנכין עוגת שוקולד עם קשת צבעונית מסוכריות, למרות שהיא לא הופיעה ברשימה הכיתתית ולא נמנית על רשימת המאכלים הבריאים במיוחד. אבל בחג, כידוע, אפשר לאכול ממתקים קצת יותר מבכל יום רגיל, אז חרגנו מההוראות.

כל כיתה קיבלה צבע אחר מצבעי הקשת והיתה אמורה להכין שלטים, דגלים ואת "איש השלום" שלה באותו הצבע. הכתום של כיתה ג' נראה היה מאוד יפה, אבל בתהליך ההכנה של הדמות שלנו לא הצלחנו להחליט זה בן או בת, לכן ציירנו שיער של בן וצירפנו צמה ארוכה לשביעות רצונן של בנות הכיתה. "הבנים לא יאהבו את זה!", הזהרתי את הבנות המתלהבות. אנחנו לא רוצים מלחמה מגדרית ביום השלום. והגר החמודה, ששקדה על הכנת הצמה, ענתה בשיא הרצינות "הבנים יתמודדו". היא עברה את מבחן ההעצמה הפמיניסטי הראשון שלי. "איזה כיף" אמרתי לעצמי, זה מוכיח שהמאבק הפמיניסטי והמאבק לשלום שלובים זה בזה, כמו הצמה הכתומה הזאת.

אין דרך להפריד בין דיכוי לדיכוי חשבתי לעצמי, ולפני שהמחשבות על מאבקים, דיכוי מיעוטים, אלימות והסתה יתפתחו לי בראש, אדם שלי כנראה הרגיש את הקרבה והצחוקים המיותרים שלי עם בנות כיתתו ומשך אותי חזק כדי לזכות בי חזרה. "אמא, חיברתי שיר למצעד: עם אחד או שני עמים – רק שלום כולם רוצים. شعب واحد او شعبين بدنا نكون بس سالمين". "איזה יופי אדם", התפעלתי, ובכך אימא חזרה לבסיס שלה לידו והוא נרגע.

> מחבואים עם משרד החינוך: שלושים שנה לבית הספר הדו-לאומי הראשון

תהלוכת חג השלום עם הבובה הכתומה (סמאח סלאימה)

שיער של בן, צמה של בת. תהלוכת חג השלום עם הבובה הכתומה (סמאח סלאימה)

המצעד הצבעוני יצא לרחובות הכפר הרגועים של יום שבת. האמת, בכל ימי השבוע רגוע פה. חוץ מהנביחות של כלבי השכנים לא שומעים הרבה קולות ודווקא היה נחמד הרעש הזה. אל שלל הצבעים המהלכים, העגלות, הדגלים והחיוכים הבלתי מוסברים שעפו להם לכל עבר הצטרפו אורחים מחו״ל ששהו במלון, ונציגים של ארגוני הידידים מארצות שונות בעולם שתומכים במפעל החינוכי האדיר הזה בכפר כבר שנים רבות. כולם מבסוטים, וכולם צועדים קדימה במצעד האחווה.

בין התקפה של אוהדי בית"ר להפצצה בעזה

בתהלוכה פגשתי את המורה נדווא, מחנכת בכיתה א׳ בבית הספר. נדווא הותקפה על ידי המון של אוהדי בית"ר ירושלים כשיצאה מקניון מלחה אחרי ההפסד של בית"ר מול סכנין. ירקו עליה והכו את הרכב שלה באלות, שברו את המראות שלה וצעקו לעברה "ערבייה מחבלת". אמא, שתי פעוטות קטנות וילדה קטנה בכיתה א' חוו רבע שעה של אימה בתוך אוטו עטוף המון מתלהם וצמא לדם. נדווא סיפרה לי שאחד מהאוהדים איים עליה: "נגיד שאת נוהגת כמו מטורפת". היא סיפרה שאחרי שחסמו אותה למשך דקות ארוכות, צעקו וניסו לשלוף אותה מהרכב ועלו על האוטו – היא נסעה ברוורס ופגעה ברכב שחסם אותה כדי לברוח משם על נפשה.

"את יודעת שאם למישהו היה אקדח הוא היה יורה בי בלי שום בעיה. היו אומרים שרציתי לדרוס יהודים. תאמיני לי, זה היה עובר בתקשורת הישראלית. אני מודה לאל שאני בחיים, ממש טראומה". חיבקתי אותה ואמרתי לה שאני ממש שמחה שהיא בסדר ושהחזרה לבית הספר הזה היא התשובה הכי בריאה שיש לגזענות ולאלימות של אוהדי בית"ר. "אין מה לעשות, צריך להמשיך הלאה", נדווא הנהנה בראש.

ואני חשבתי לעצמי: "באמת אין מה לעשות?" הסתכלתי מסביב ומצאתי עשרות משפחות חייכניות וצבעונית בכל מקום. כולם עזבו את הספות בסלון הממוזג, את הטיולים בטבע, הביקורים המשפחתיים ואת יום החופש שלהם והם מבלים כאן, עם משפחות מעם שכן. אנחנו מדברים עברית או ערבית, הלבוש שלנו שונה, אולי, לא הכנו את אותו אוכל – זה בטוח. אבל האזניים של כולנו שמעו את רעש המטוסים בשמיים שעוד מעט יתקפו בעזה. יחד בדקנו עדכונים בסמארטפונים ודיברנו ב"חג השלום" הנאיבי שלנו על עתיד המקום הזה, על הממשלה הזו שחייבת מלחמה בקרוב כדי לשרוד עוד קיץ מדמם.

חג השלום לא עצר את ההפגזות בעזה. גם לא את אזעקת הצבע האדום, את אוהדי בית"ר המתלהמים ולא את שרי הימין המטורפים. הוא לא עצר את מדיניות הכיבוש ולא את נטרול הפלסטינים מהחיים. מצעד הצבעים שלנו לא צבע מחדש את השחור והשנאה שמשתוללים בחוץ בחברה הישראלית. אבל לשבת אחת מלאת אור ושמש, ביום אביבי זה קיבלנו כמה שעות של שפיות ושמחה. באמת, תאמינו או לא, אלו היו גם שעות של שלום.

חג שלום שמח לכולן/ם.

> בראיונות החג גם הגנרלים שוברים שתיקה, רק בלי לקרוא לעצמם בשם המפורש

סמאח סלאימה ובנה אדם חוגגים את חג השלום (דפנה לובל לדרר)

סמאח סלאימה ובנה אדם חוגגים את חג השלום (דפנה לובל לדרר)

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מנסה להזיז את הדברים קדימה משום שהיא מכירה בכך שהסכסוך הולך ומידרדר. פאטו בנסודה, התובעה הראשית בבית הדין הבינלאומי בהאג (Wikimedia Commons)

מנסה להזיז את הדברים קדימה משום שהיא מכירה בכך שהסכסוך הולך ומידרדר. פאטו בנסודה, התובעה הראשית בבית הדין הבינלאומי בהאג (Wikimedia Commons)

האם בית הדין בהאג יכול להביא צדק לפלסטינים?

בעוד החלטת התובעת הראשית בהאג נבחנת, שלוש מומחיות פלסטיניות בוחנות את השלכותיה האפשריות: ציפיות לא ריאליות, הרחבת הפיצול הפנים-פלסטיני והתעלמות בינלאומית מחד, ומאידך איתות ברור לעולם: הפלסטינים לא נרדמו על המשמר

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf