כך חגגנו בשבת את חג השלום הראשון שלנו
ילדי בית הספר יזמו והצביעו, וכך נוסד חג חדש בכפר נווה שלום וואחת אל-סלאם. ציירנו, בישלנו, בנינו בובות וחגגנו. רק רעש המטוסים בדרך לעזה החזיר אותנו קצת למציאות
תרשמו בפניכם בבקשה: השביעי למאי 2016 הוא היום בו נחגג "חג השלום" הראשון. מדובר בחג חדש שמצאנו לו מקום בלוח השנה הדחוס של בית הספר הדו לאומי-דו לשוני ב"וואחת אלסלאם-נווה שלום" (واحة السلام). לא רחוק מיום השואה, הנכבה, העצמאות, יום האדמה, פסח, פסחא, המימונה ואל אסראיא ולמיערג׳, בין טקסי האבל והשכול מצד אחד, והחגיגות והחגים הדתיים מכל עבר היינו צריכים למצוא יום אחד משוחרר מכל המטענים של השסע העדתי-דתי והקונפליקט הלאומי רב השנים.
"חג השלום" הוא חג שעליו החליטו ילדים קטנים – פלסטינים ויהודים – במועצת התלמידים של בית הספר, אחרי שהצביעו על הרעיון באופן דמוקרטי. החג מיועד לקהילת ההורים והמשפחות של בית הספר בכפר "וואחת אל סלאם-נווה שלום" ולקהל הרחב. לכל אדם באשר הוא שפשוט נמאס לו ממלחמה.
> כשהמציאות מערערת לך את הציונות
התהליך וההכנות לאירוע נמשכו כמה חודשים. היינו צריכים לקבל יחד החלטות הרות גורל שיקבעו את עתיד הקשר בין העמים הערבי והיהודי, הישראלי והפלסטיני, שישפיעו על המצב במזרח התיכון וכמובן על השלום העולמי. כמו למשל: האם להזמין את הנשיא האמריקאי אובמה? את האפיפיור? מה עם הדאלי לאמה? האם לשלוח הזמנה לבית הנשיא ריבלין? ואולי כדאי לשלוח איגרת למנהיגי העולם ולבקש מהם שיעשו שלום? ולא פחות חשוב מזה: התבקשנו לענות על השאלות מה לשיר ואיזה סוג של אוכל תביא כל כיתה.
אדם שלי (כיתה ג') ואני החלטנו שנכין עוגת שוקולד עם קשת צבעונית מסוכריות, למרות שהיא לא הופיעה ברשימה הכיתתית ולא נמנית על רשימת המאכלים הבריאים במיוחד. אבל בחג, כידוע, אפשר לאכול ממתקים קצת יותר מבכל יום רגיל, אז חרגנו מההוראות.
כל כיתה קיבלה צבע אחר מצבעי הקשת והיתה אמורה להכין שלטים, דגלים ואת "איש השלום" שלה באותו הצבע. הכתום של כיתה ג' נראה היה מאוד יפה, אבל בתהליך ההכנה של הדמות שלנו לא הצלחנו להחליט זה בן או בת, לכן ציירנו שיער של בן וצירפנו צמה ארוכה לשביעות רצונן של בנות הכיתה. "הבנים לא יאהבו את זה!", הזהרתי את הבנות המתלהבות. אנחנו לא רוצים מלחמה מגדרית ביום השלום. והגר החמודה, ששקדה על הכנת הצמה, ענתה בשיא הרצינות "הבנים יתמודדו". היא עברה את מבחן ההעצמה הפמיניסטי הראשון שלי. "איזה כיף" אמרתי לעצמי, זה מוכיח שהמאבק הפמיניסטי והמאבק לשלום שלובים זה בזה, כמו הצמה הכתומה הזאת.
אין דרך להפריד בין דיכוי לדיכוי חשבתי לעצמי, ולפני שהמחשבות על מאבקים, דיכוי מיעוטים, אלימות והסתה יתפתחו לי בראש, אדם שלי כנראה הרגיש את הקרבה והצחוקים המיותרים שלי עם בנות כיתתו ומשך אותי חזק כדי לזכות בי חזרה. "אמא, חיברתי שיר למצעד: עם אחד או שני עמים – רק שלום כולם רוצים. شعب واحد او شعبين بدنا نكون بس سالمين". "איזה יופי אדם", התפעלתי, ובכך אימא חזרה לבסיס שלה לידו והוא נרגע.
> מחבואים עם משרד החינוך: שלושים שנה לבית הספר הדו-לאומי הראשון
המצעד הצבעוני יצא לרחובות הכפר הרגועים של יום שבת. האמת, בכל ימי השבוע רגוע פה. חוץ מהנביחות של כלבי השכנים לא שומעים הרבה קולות ודווקא היה נחמד הרעש הזה. אל שלל הצבעים המהלכים, העגלות, הדגלים והחיוכים הבלתי מוסברים שעפו להם לכל עבר הצטרפו אורחים מחו״ל ששהו במלון, ונציגים של ארגוני הידידים מארצות שונות בעולם שתומכים במפעל החינוכי האדיר הזה בכפר כבר שנים רבות. כולם מבסוטים, וכולם צועדים קדימה במצעד האחווה.
בין התקפה של אוהדי בית"ר להפצצה בעזה
בתהלוכה פגשתי את המורה נדווא, מחנכת בכיתה א׳ בבית הספר. נדווא הותקפה על ידי המון של אוהדי בית"ר ירושלים כשיצאה מקניון מלחה אחרי ההפסד של בית"ר מול סכנין. ירקו עליה והכו את הרכב שלה באלות, שברו את המראות שלה וצעקו לעברה "ערבייה מחבלת". אמא, שתי פעוטות קטנות וילדה קטנה בכיתה א' חוו רבע שעה של אימה בתוך אוטו עטוף המון מתלהם וצמא לדם. נדווא סיפרה לי שאחד מהאוהדים איים עליה: "נגיד שאת נוהגת כמו מטורפת". היא סיפרה שאחרי שחסמו אותה למשך דקות ארוכות, צעקו וניסו לשלוף אותה מהרכב ועלו על האוטו – היא נסעה ברוורס ופגעה ברכב שחסם אותה כדי לברוח משם על נפשה.
"את יודעת שאם למישהו היה אקדח הוא היה יורה בי בלי שום בעיה. היו אומרים שרציתי לדרוס יהודים. תאמיני לי, זה היה עובר בתקשורת הישראלית. אני מודה לאל שאני בחיים, ממש טראומה". חיבקתי אותה ואמרתי לה שאני ממש שמחה שהיא בסדר ושהחזרה לבית הספר הזה היא התשובה הכי בריאה שיש לגזענות ולאלימות של אוהדי בית"ר. "אין מה לעשות, צריך להמשיך הלאה", נדווא הנהנה בראש.
ואני חשבתי לעצמי: "באמת אין מה לעשות?" הסתכלתי מסביב ומצאתי עשרות משפחות חייכניות וצבעונית בכל מקום. כולם עזבו את הספות בסלון הממוזג, את הטיולים בטבע, הביקורים המשפחתיים ואת יום החופש שלהם והם מבלים כאן, עם משפחות מעם שכן. אנחנו מדברים עברית או ערבית, הלבוש שלנו שונה, אולי, לא הכנו את אותו אוכל – זה בטוח. אבל האזניים של כולנו שמעו את רעש המטוסים בשמיים שעוד מעט יתקפו בעזה. יחד בדקנו עדכונים בסמארטפונים ודיברנו ב"חג השלום" הנאיבי שלנו על עתיד המקום הזה, על הממשלה הזו שחייבת מלחמה בקרוב כדי לשרוד עוד קיץ מדמם.
חג השלום לא עצר את ההפגזות בעזה. גם לא את אזעקת הצבע האדום, את אוהדי בית"ר המתלהמים ולא את שרי הימין המטורפים. הוא לא עצר את מדיניות הכיבוש ולא את נטרול הפלסטינים מהחיים. מצעד הצבעים שלנו לא צבע מחדש את השחור והשנאה שמשתוללים בחוץ בחברה הישראלית. אבל לשבת אחת מלאת אור ושמש, ביום אביבי זה קיבלנו כמה שעות של שפיות ושמחה. באמת, תאמינו או לא, אלו היו גם שעות של שלום.
חג שלום שמח לכולן/ם.
> בראיונות החג גם הגנרלים שוברים שתיקה, רק בלי לקרוא לעצמם בשם המפורש
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן