הכיבוש נראה כה נורמאלי בראיונות החג של הגנרלים
בשורת כתבות יח"צ חגיגיות מדברים קציני צבא בכירים על שגרת הכיבוש, ואגב כך חושפים את המציאות אליה מסרבת התקשורת להתייחס כאשר היא מסופרת בעדויות של "שוברים שתיקה"
כותבת אורחת: יולי נובק
יש רגעים בהם מה שמכה בעוצמה זוהי דווקא הכנות בה נאמרים הדברים.
במהלך החג קראתי וצפיתי שוב ושוב בראיונות מהשנה האחרונה עם מפקדים בכירים בצה"ל, כמו הריאיון שפורסם ב"ידיעות אחרונות" של סוף השבוע האחרון עם ששת המח"טים באוגדת איו"ש – שאחראים ביחד על הפעילות של צה"ל בכל הגדה המערבית. אלו אמנם כתבות יח"צ שמוזמנות על ידי דובר צה"ל, אבל זה לא אומר שלא צריך לקרוא אותן בעיון. דווקא בגלל שהן אוהדות ומוזמנות הן מגלות באופן הכי ברור את הפנים שצה"ל בוחר להציג, בשם כולנו – כלפי פנים וכלפי חוץ.
הרוח ששורה על הראיונות האלה – שמתפרסמים בכל חג ובין החגים כשצריך להעלות את המורל – היא רוח הנורמליות. בנון-שלאנט כמעט בלתי מורגש, המילים שיוצאות מפי הגנרלים הופכות את המציאות בשטחים, את המדיניות שמכתיבה הממשלה, למשהו שנדמה שהיה ויהיה כאן תמיד. טריוויאלי ומובן מאליו.
> השינוי של אלון מזרחי: כך הפך הימני שתיעב שמאלנים למתנגד לכיבוש
ה"מיפוי" כמשל
כשאני מקשיבה להם אני שואלת את עצמי איך יכול להיות שהדברים שאנחנו אומרים ב"שוברים שתיקה" כל כך מטריפים אותם? למה? אם הכל כבר כל-כך "בחוץ", מה הסיפור הגדול ב"לדבר על זה"? נדמה לי שהתשובה היא שזה לא התוכן, אלא ההתנגדות שלנו לקבל את המציאות הזו כנורמאליות, כגזירת גורל. זו העובדה שיש פה לא מעט אנשים שלא מוכנים לראות בשליטה כוחנית כפויה ומדכאת על עם אחר משהו להתגאות בו. כי אין גאווה בכיבוש. אפילו לא טיפה.
קחו למשל את ההתייחסות האגבית כמעט של מח"ט עציון לפעולות "מיפויים". שמעתם על "מיפויים"? זו פעולה צבאית שגרתית, לא הרואית במיוחד, שנעשית בשטחים בכל לילה, כמה וכמה פעמים בלילה, כבר שנים: מזהים בתים שאין בהם אף אחד שמעורב בטרור (זה חשוב – אם לא היה מדובר בבתים של פלסטינים חפים מפשע, אלו המכונים בעגה הצה"לית "בלתי מעורבים" – היו עושים מעצר ולא "מיפוי") ושולחים אליהם צוות לוחמים באישון לילה. מעירים את כל בני המשפחה – בהם נשים, ילדים, קשישים – ומרכזים אותם בחדר אחד. חייל אחד מפקח על המשפחה בזמן שאחרים סורקים את הבית. לפעמים מציירים על נייר מפה מאולתרת של החדרים, לעיתים אוספים את הפרטים האישיים של כל בני המשפחה, ופעמים מעמידים את כולם ליד הקיר ומצלמים.
כשנגמר, יוצאים מהבית. ה"מידע" שנאסף לא מגיע לשום מקום. זה לא מעניין אף אחד. הרי זו לא באמת המטרה. אז עוברים לבית הבא. והבא אחריו. הפרטים עשויים להשתנות בין גדודים, מפקדים ותקופות שונות, אבל העיקרון נשמר. כאן, כאן, וכאן לוחמים שלקחו חלק בפעולות כאלה מעידים במילותיהם איך ולמה עושים את כל זה.
ההיגיון פשוט. אם הם יפחדו – הם לא יתנגדו (לא בצורה אלימה ולא בכלל) – זו הרתעה. משיגים אותה, בין היתר, באמצעות "הפגנת נוכחות" של צה"ל בתוך הכפרים והערים הפלסטיניות. למעשה, זו אחת הדרכים העיקריות בה אנחנו, באמצעות צה"ל, מעבירים לפלסטינים מסר ש"אנחנו יכולים להיות בכל מקום, בכל רגע", אפילו הבית שלכם לא מבצרכם והחופש והביטחון האישי שלכם ושל הילדים שלכם בידיים שלנו. בצה"ל אולי טבעו את הביטוי "הפגנת נוכחות", אבל לא המציאו את הרעיון. זה מכניזם אנושי די פשוט, שבטווח ארוך לא עבד לאף כובש בהיסטוריה. אבל למי אכפת.
לפני כמה חודשים שוחחתי עם אחד הפרשנים הצבאיים הלא-זוטרים והזכרתי את המשימה הזו, "מיפוי". הוא התעקש, ממש התעקש, שאין דבר כזה שנכנסים לבתים של חפים מפשע כעניין שבשגרה. לא יכול להיות, אמר. והנה הסיפור כולו בקליפת אגוז. כי ברור שיש דבר כזה, ואפילו די בטוח שהוא אף ראה בעיניו את המשימה הזו מתבצעת שוב ושוב. אבל הוא בוחר שלא להסתכל. או לא להודות.
לא משחק סכום אפס
הבעיה היא במסגור המעוות שעובר לתקשורת ומוצג לציבור. ממש כמו זה שעולה מהדברים של מח"ט עציון בכתבה – כאילו זה הדבר הנורמאלי לעשות. כאילו אין ברירה ואם פלסטיני בגיל 15-25 לא עשה שום דבר שמאפשר לנו לעצור אותו – אנחנו פשוט צריכים, חייבים, להיכנס לו ולמשפחתו לבית ולנשמה ולהטיל אימה ופחד כדי לשלוט, כדי לוודא שהתנגדות לא תעז לעלות על דעתם. ולמי אכפת מהאנושיות. למי אכפת מכבוד האדם וחירותו. למי אכפת מעונש קולקטיבי. למי אכפת ממה שזה עושה להם. ולנו.
עוד המון דברים אפשר לומר על ראיון החג הזה – על הסטת המבט, על ההתעלמות המטרידה מהדרדור המוסרי העמוק שפושה בחברה שלנו, וצה"ל בתוכו; על התפישה הכל-כך פסימית שרק כוח וכוח ועוד ועוד כוח מאפשר לנו לחיות פה; על המשחק סכום אפס – אנחנו או הם – שהפך לבון-טון שאין בלתו; על מחיקת העם הפלסטיני וכל התייחסות הומאנית כלפיו; על ההתנשאות, העליונות, העיוורון.
אבל מי שבאמת רוצה למצוא גאווה ותקווה במקום הזה, ראיונות החג עם הגנרלים הם לא הכתובת. ועדיין – חשוב וצריך להקשיב להם בשביל להיזכר שזה התפקיד שלנו – של כולנו, לא רק שוברים שתיקה – לחזור ולהגיד את מה שאמור להיות הנכון והמובן מאליו, במיוחד בחג החירות: לא לעולם חוסן.
יולי נובק, מנכ"לית ארגון "שוברים שתיקה".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן