זכאיות לדיור ציבורי הקימו מאהל מחאה מול אחוזת גלנט
בזמן שבתקשורת מסכמים חמש שנים למחאה החברתית, יש מי שעבורן המאבק מעולם לא הפסיק. נשים שמחכות כמעט שני עשורים לדיור ציבורי הקימו אוהל מול ביתו של שר הבינוי, פשוט כי אין להן לאן ללכת. והן קוראות לכם לא להתבייש, לקחת אוהל ולהגיע לתמוך בהן
מזה שבוע ימים שתי נשים חד הוריות, אשר ממתינות שנים ארוכות לדיור ציבורי, שוהות יחד עם ילדיהן במאהל מול ביתו-אחוזתו של שר הבינוי יואב גלנט במושב עמיקם. אליהן למאהל המחאה הצטרפו גם שתי משפחות נוספות של פעילות הדיור הציבורי. ארבע נשים ו-12 ילדים, הקטן ביניהם אפילו לא בן שנה. בזמן שילדים רבים במדינה יצאו לחופשות, קייטנות וטיולים ישנם גם כאלה שמעבירים קיץ נוסף במחאה.
קרן ברנס ממתינה בתור לדיור ציבורי כבר 18 שנה, יונית לוי 14 שנה. יונית נזרקה ב-1 ביולי מביתה, קרן תעמוד באוגוסט בפני מצב דומה. שתיהן זכאות לדיור ציבורי על פי הקריטריונים. לשתיהן מציע משרד הבינוי פתרונות זמניים בלי התחייבות לעתיד. בלי ערבויות ובטחונות – מי בדיוק ישכיר להן דירה אם המשרד מתחייב לסייע בשכר דירה רק לשלושה חודשים? ומה אמור לקרות אחרי שלושה חודשים? לאן ילכו? "המדינה מנסה לשים פלסטר, להרגיע אותנו, שנשב בשקט", הן אומרות.
וכך השנים עוברות, הילדים גדלים, עוברים מדירה לדירה, מפתרון זמני לפתרון זמני. קרן ברנס וילדיה כבר עברו 60 פעמים מדירה לדירה. ילד אחד שלה עבר את גיל 21, והשני מתקרב לשם, וכך אחרי כל שנות ההמתנה האלה היא עומדת לאבד את זכאותה לדיור ציבורי ואפילו לסיוע בשכר דירה. זאת השיטה.
"ילד שעובר כל כך הרבה דירות זה דופק לו את כל החיים. לא סתם חצי מהילדים כאן הם עם הפרעות קשב וריכוז", מדגישה מיטל כהן אחת מפעילות הדיור הציבורי שהחליטה לאסוף את משפחתה ולהצטרף לחברותיה כדי לתמוך במאבקן. "אני יודעת מה זה, ככה גם אני גדלתי. עברתי 54 דירות בתור ילדה", היא אומרת.
> פרויקט דימונה: הצעירים שאוספים את ההיסטוריה של ותיקי העיר
משרד הבינוי טוען כי הוא רכש דירות חדשות לדיור ציבורי. "אז איפה הדירה של יונית לוי?", תוהה כהן. "איך ייתכן שאשה שממתינה בתור כבר כל כך הרבה שנים עדיין לא הצליחה לקבל דירה? אין שקיפות. עובדים עלינו".
אתמול בערב הן ערכו – ביחד עם פעילים שהגיעו לתמוך במשפחות – קבלת שבת, מתוך תקווה "שהלבבות האטומים בממסד יפתחו וכל ההבטחות שהובטחו ומגיעות לזכאי הדיור הציבורי על פי חוק – יתממשו".
ביום שלישי האחרון הגיע השר גלנט לביקור קצר במאהל שמול אחוזתו המפוארת. הוא הצטלם עם הילדים על ברכיו, הקשיב, ועזב את המקום. מבחינת הנשים מילים יפות לא יכולות לבוא במקום מעשים ובמקום קורת גג בטוחה.
"אנחנו לא מדברות רק בשביל עצמנו", מדגישה כהן. "אנחנו הקול של אלפי מחוסרות דיור עם ילדים שאין להן את הכוח והאומץ להרים את הקול שלהן. קורת גג היא זכות יסוד. דיור ציבורי זה שלנו. זה בשבילנו. אף אחד לא עושה לנו טובה. מנשלים אותנו משפילים אותנו. אנחנו נשים שעובדות כל החיים שלנו. יותר מכל אחד אחר אנחנו לא הפרזיטיות שהדבקתם לנו. אנחנו לא מצורעות ולא מופקרות. וזה לא רק החד הוריות. לאף אחד לא מגיע לחיות ברחוב. לעבוד מהבוקר עד הלילה כמו עבד ולא להגיע לכלום".
הן מתכוונות להישאר מול האחוזה של גלנט עד שימצא פיתרון אמיתי. "אנחנו נשארות פה כי ליונית אין בית לחזור אליו. זה לא צחוק. יש לה ילד בן 11 חודשים", הן אומרות וקוראות לציבור להגיע, להביע הזדהות ולתמוך בהן. "הציבור צריך להתעורר. תקחו אוהל ותבואו, אל תתביישו, יחד נוכל לטלטל את המדינה. הם גרים להם באחוזות ואנחנו גרים ברחובות – זה לא ייתכן. שלא יספרו לנו שאין תקציבים. יש תקציב לנסיעה של נתניהו לאפריקה. 28 מליון. זה טוב שהוא נסע, אבל 28 מליון זה 28 בתים".
בינתיים, באחוזתו הנאה ישן לו שר הבינוי. כשהוא פותח את החלון הוא רואה את הנשים הללו. כשהוא יוצא בבוקר הוא חולף על פניהן. כשהוא חוזר בלילה – אותו דבר. "הוא לא אומר כלום" הן אומרות. ואני תוהה אם זו בושה גדולה, או לב שהפך לאבן.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית











