זה שיש לנו רגשות אשמה על עזה לא אומר שאנחנו לא אשמים
השיח הפסיכואנליטי נוצל בעבר כדי להסיר עכבות מוסריות או אפילו כדי להצדיק זוועות. רצח העם שישראל ביצעה בעזה הוא ממשי, ודיבור עליו לא נובע מתסביך נוירוטי. על רצח עם, פנטזיה ומציאות
לפני שמתענגים על השימוש באבחנות פסיכיאטריות ובז'רגון פסיכואנליטי, מוטב להביט בתמונות שבאות מעזה, להקשיב לעדויות. ילדה בבית שהופצץ בעזה, 29 באוקטובר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)
לאחרונה פרסם ירון גילת, פסיכיאטר בעל אוריינטציה לקאניאנית (דהיינו הפועל מתוך התיאוריה של הפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז'אק לקאן), שני מאמרים בעיתון "הארץ" על נוירוזת האשמה שסובלים ממנה ישראלים המוחים נגד פעולות ישראל בעזה. בין השאר טען במאמר הראשון:
"כשישראלים דוברי עברית מאמצים מסמנים כמו נכבה, ג'נוסייד או אפרטהייד, הם לא רק מתווכחים פוליטית, ולא רק נוקטים חוסר זהירות דיפלומטי או מוסרי. הבחירה לדבר בשפתו של האחר מייצרת תנועה […] של התענגות על האשמה ועל ההשפלה הכרוכות בכך. מתוך סוג של סיפוק פנימי, האדם מאמץ בהנאה את הסבל והאשמה של האחר כמו היו שלו […] הוא תופס את עצמו כחלק ממנגנון פושע, כאילו הוא מדבר בשמו של התובע בהאג".
ובמאמר השני הוא הסביר:
"האשמה הנוירוטית אינה נובעת ממה שהסובייקט עשה, אלא מכך שהוא נהנה במקום שבו כביכול לא היה אמור ליהנות. האשמה, במובן הזה, היא עיכוב של התענגות אסורה […] אם ניישם זאת בהקשר הקולקטיבי של החברה היהודית והישראלית, או של חלקים ממנה, הרי שהיא יכולה לחוש אשמה לא על מעשיה הממשיים, אלא על עצם ההתענגות שבכוח, בעוצמה ובהישרדות, על עצם ההשתייכות הלאומית והקמת מדינה ריבונית ועל עצם היותה לא עוד קורבן".
מחאתם של אותם מתי מעט ישראלים יהודים כנגד רצח העם ונגד הזוועות שמתחוללות בעזה ובגדה המערבית, מפרשן לנו גילת, לא נובעת מהמציאות אלא מאיזה תסבוך נוירוטי, שגורם לאותם ישראלים להתענג מתוך אשמה על סבלם של הפלסטינים ועל כך שהם, היהודים, אוחזים סוף סוף בכוח.
הפסיכואנליזה היא בעיקרה תחום פרשני. זה כוחה, שכן היא מאפשרת לנו להבין תהליכים ותופעות ברמה האישית, ובמידה מסוימת גם ברמה הקולקטיבית, בממדי עומק שאינם חשופים לעין ברגע הראשון. אך היותה תחום פרשני היא גם חולשתה העיקרית ולכן יש לנהוג בה בצניעות. פעמים רבות כשלו חלקים מהשיח הפסיכואנליטי במבחנים היסטוריים חשובים. המאמרים האלה של גילת הם דוגמה לכישלון כזה.
רבים כבר עמדו על האופן שבו נוצל וגויס השיח הפסיכואנליטי והטיפולי על ידי הסדר החברתי הקפיטליסטי כדי להשיל מעליו עכבות מוסריות בדרך ליעדים הנכספים של התעשרות ומימוש עצמי. קריאה לא אחראית בכתבי פרויד הובילה לפסיכולוגיה שאינה יודעת עוד להבחין בין טוב לרע, אלא רק מבקשת לשחרר את האדם ממועקת רגש האשמה. זאת ודאי לא היתה כוונתו של פרויד, שעמדתו היתה מורכבת פי כמה.
לקחת אחריות על המעשים. חיילים בבית לאהיא בצפון רצועת עזה, ב-28 בנובמבר 2024 (צילום: אורן כהן / פלאש90)
ידועה גם המחלוקת שבין שנדור פרנצי, תלמידו של פרויד, לפרויד עצמו על סוגיית הפנטזיה באלימות מינית נגד קטינים. בתחילת דרכו שמע פרויד לא מעט מהמטופלות שלו מתלוננות על פגיעות מיניות בילדוּת והוא האמין להן. לאחר מכן שינה את טעמו והניח שזו היתה פנטזיה אדיפלית אלימה. הוא אף בישר מכתב לידידו הקרוב פליס כי "תחום המציאות אבד". בין היתר על רקע זה נותקו היחסים בינו לבין תלמידו פרנצי, שהתעקש שלא מדובר בפנטזיה אלא במציאות חברתית ומשפחתית זוועתית, שתיאוריית הפנטזיה המאוחרת של פרויד מכחישה ולמעשה מאפשרת.
המשותף לשתי הדוגמאות היא התעלמות מכוונת מהמציאות החיצונית שהסובייקט מגיב אליה. הגילוי של קיומה של אשמה נוירוטית הוא חשוב ומשחרר, אך זאת רק בתנאי שאשמה זו נבחנת אל מול המציאות ואל מול אמות מידה מוסריות. וכאן בדיוק נכשל גילת כישלון חרוץ. הוא אינו מעוניין כלל במציאות. הוא אינו מעלה אף טענה עובדתית נגד טענת רצח העם.
במקום זאת הוא מציע לנו לוגיקה מוזרה שעל פיה רגש האשמה עצמו מעיד מצד אחד על חפותנו, ומצד שני על היותנו נוירוטיים. בכוחו של מעגל סולפסיסטי צדקני זה להצדיק כל עוול. בשפה פסיכולוגית ניתן לומר שמדובר במנגנון הגנה מסיבי של הכחשת מציאות על סף הפרוורסיה. כיצד, על פי גילת, היינו אמורים להרגיש במידה שאכן נעשים פשעים חמורים בשמנו ולא להיחשב נוירוטיים?
ניתן לטעון שפרשנות המתנתקת מהמציאות ומאמות מידה מוסריות, כדרכו של גילת, הובילה חלקים של הממסד הפסיכולוגי להיכשל אל מול הזוועות הגדולות ביותר של המאה העשרים. בגרמניה הנאצית הקים ב-1936 מתיאס היינריך גרינג (בן דודו של הרמן גרינג) את המכון הגרמני למחקר פסיכולוגי ופסיכותרפי, ששירת את המשטר הנאצי. הוא הסביר, לדוגמה, כי תיאוריית הליבידו היונגיאנית מחייבת להבחין בין תפיסת עולם יהודית ותפיסת עולם ארית. הממסד הפסיכולוגי לא נעלם בגרמניה הנאצית. הוא "טיהר" את עצמו מהיהודים ומהיהדות, תמך במשטר וסייע לו בביצוע פשעיו הנוראיים ביותר.
התיאורטיקן הלקאניאני, אוקטב מאנוני, העדיף גם הוא להתנתק מהמציאות הקולוניאלית האלימה ופרשן את התנהגות הילידים המורדים במדגסקר כמבטאת "תסביך של תלות" ביחס לכובש הקולוניאלי הצרפתי. על כך ענה לו בכעס רב אֵימֶה סֶזֶר, המשורר הצרפתי יליד האי מרטיניק: "מה עלה בגורל של בנק אינדו-סין בכל זה? והבנק של מדגסקר? והשוט? והמיסים? וחופן האורז שניתן לאנשי מדגסקר? והמרטירים? והחפים מפשע שנרצחו? והכסף המוכתם בדם שנערם בקופותיכם, רבותי? הם התאדו! נעלמו ….".
להבחין בין רגש אשמה נוירוטי לבין אשמה ממשית. מרטין בובר, 1963 (ויקימדיה)
בדיוק כנגד השחתה זו יצא מרטין בובר ב-1957 בהרצאה שנשא בפני פסיכיאטרים בוושינגטון. עלינו להבחין, הסביר בובר לקהל שומעיו, בין רגש אשמה נוירוטי שמקורו בפנטזיה או בהפנמה לא מודעת של חוקים חברתיים לבין אשמה ממשית אקזיסטנציאלית, שמקורה במעשה רע שראוי שנחוש עליו אשמה. אם לא נחוש עליו אשמה, ננסח זאת אנו ברוחו של בובר, נהפוך למפלצות, או כפי שמנסחת זאת ויסלבה שימבורסקה: "מוסר כליות זר לפנתר השחור".
יתרה מכך, התקתה של האשמה הממשית לתחום הלא מודע מונע מאיתנו ללמוד ולהשתפר מבחינה מוסרית וכולא אותנו, כך לפי בובר, בחזרה אנטי מוסרית אינסופית. אם נתמקד ברגש האשמה כדי להתגבר עליו, לא נחקור את המעשה שהוא מקור האשמה שעליו עלינו לכפר ובגינו אנחנו חוזרים בתשובה. "אנו החיים כהיום הזה יודעים מה אשמנו מבחינה היסטורית וביוגרפית. אין זה רגש ואף לא סכום של רגשות, אלא דעת ממשית בדבר של ממשות, אפילו נרבה להעלימה ולהכחישה", כותב בובר.
בעקבות בובר, עלינו, אם כן, לומר לירון גילת: לפני שמתענגים על השימוש באבחנות פסיכיאטריות ובז'רגון פסיכואנליטי, מוטב להביט נכוחה במציאות: להסתכל בתמונות האפוקליפטיות של רפיח ובית חאנון, שאינן קיימות עוד, בתמונותיהם של 20 אלף הילדים ההרוגים, להקשיב לעדויות הקורבנות בעזה, לקרוא את הדוחות של טובי המומחים בעולם, כולל האחרון של ועדת האו"ם בראשות נאווי פילאי, אחת המשפטניות המוערכות ביותר של הדין הבינלאומי, שישבה בטריבונל הבינלאומי לרצח העם ברואנדה, והגיעה למסקנה חד משמעית שישראל מבצעת רצח עם.
צריך להתבונן במפות המסמנות את ההרס המוחלט של המבנים והתשתיות בעזה, כולל מערכת הבריאות. לקרוא על ההשמדה השיטתית של מקורות המזון והמים, לקרוא את אינספור המחקרים והתחקירים על עזה. להכיר בכך שמרבית החוקרים שהתבטאו בנושא, וביניהם גם הבכירים ביותר, וכן מוסדות מחקר וארגוני זכויות אדם המוערכים בעולם, קבעו שמה שישראל ביצעה בעזה הוא ג'נוסייד. רק לאחר כל זאת ניתן יהיה לקבוע האם מדובר באשמה נוירוטית או שמא בעניין חמור בהרבה.
להכחשת הזוועות בעזה פנים רבות. היא ממשיכה את הדה-הומניזציה של הפלסטינים, היא מונעת מאיתנו את נטילת האחריות הפוליטית והאנושית הנדרשת כלפי הקורבנות ואת ההשלכות המעשיות שיש להכרה זו. היא גם מונעת את ראשיתו של תיקון חברתי עמוק שכל כך נדרש. בקיצור, היא ממשיכה את החטא ומונעת תהליך של חזרה בתשובה. כל כך מצער שגם איש בריאות הנפש הצטרף לתהליכי הכחשה אלו.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
