כך מתקיפים את זכויות האזרח בישראל בשם השוויון

כותב: מיכאל שפר עומר-מן

הבעיה עם חוקים נגד טרור היא שהם תמיד מקודמים נוכח התקפות טרור קיצוניות ומחרידות מעבר לכל דמיון. כזה הוא המקרה גם עכשיו, אחרי שבשישי לפנות בוקר ניסו מתנחלים קיצונים להעלות משפחה שלמה באש בשנתה, והצליחו לרצוח את התינוק עלי דוואבש.

מיד לאחר מכן, ביום ראשון, הודיע הקבינט שהוא מאשר לכוחות הביטחון לנקוט בצעדים שמבטלים בפועל את זכויות האזרח של אזרחים החשודים בעבירות טרור. לפי אחד הדיווחים הממשלה אף שוקלת לאשר שימוש בעינויים למניעת פיגועים דומים בעתיד.

שינוי המדיניות הזה, של החלת כלים קיצוניים נגד טרור על יהודים, לא באמת מצריך תיקוני חקיקה. אזרחים ישראלים, יהודים ולא-יהודים כאחד, יכולים כבר כיום לסבול ממניעת פגישה עם עורך דין, ממעצר תחת צו איסור פרסום ומכתבי אישום שכוללים רכיבים מסווגים שהחשודים עצמם לא יכולים לדעת מה הם.

גם מעצר מנהלי, שהוא חלק מהחקיקה שלנו עוד מימי המנדט, הוא כלי שניתן להפעיל נגד ישראלים, ולכלוא אותם ללא משפט לתקופות ארוכות. זאת בנוסף ל"לחץ פיזי מתון" (כלומר: עינויים), שבית המשפט העליון אישר לשב"כ להפעיל במקרים מסוימים.

בקיצור, החוקים והתקנות שמאפשרים לממשלה להתעלם זמנית מזכויות האזרח, מהזכות להליך הוגן ומכבוד האדם של אזרחיה – כולם כבר קיימים ולפעמים גם מיושמים. אז מה הסיפור עכשיו? מה השתנה? למה יש מי שמדברים בדאגה על שינוי כיוון משמעותי?

> כך מצאתי את עצמי בחדר אחד עם צמרת המדינה והמשפחה מדומא

שוטרים עוצרים מפגין בחיפה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הסיבה היא כזאת: כל ממשלה בהיסטוריה של ישראל השתמשה ב"תקנות לשעת חירום" נגד לא-יהודים, כלומר בעיקר נגד פלסטינים. בין 48' ל-66' היו אזרחי ישראל הפלסטינים תחת משטר צבאי והתקנות שימשו נגדם. רק שנה לאחר מכן הוחל המשטר הצבאי על רצועת עזה והגדה המערבית, ועד היום תושביה הפלסטינים של הגדה המערבית משוללים חופש ביטוי ומחאה, חופש תנועה, ייצוג במוסדות המדינה ומשפטי צדק. הם אולי מקבלים חלק מהזכויות האלה חלק מהזמן, אבל אפשר לשלול אותן בקלות, וכל דבר שאפשר לשלול ממך בקלות הוא לא באמת זכות.

בעקבות רצח התינוק עלי דוואבשה מתחילים פוליטיקאים, עיתונאים ואחרים לקרוא לממשלה לטפל ביהודים החשודים בטרור כמו שהיא מטפלת בפלסטינים החשודים בטרור: להשתמש במעצרים מנהליים, להרוס בתי משפחותיהם, לעשות הכל כדי להוציא מהם הודאות. טרור הוא טרור הוא טרור, אז בטח שכל כלי שעוזר מול הטרור הפלסטיני יעזור גם כאן, לא? (אם כי יש גבול גם לכלים האלה, כמו שנועם שיזף כתב כאן).

הקריאה הזאת ודאי נשמעת הגיונית, בעיקר אם מעולם לא חשבת על הפרת זכויות האזרח של הפלסטינים כבעיה, מלכתחילה.

אם לא מקומם אותך שעצורים פלסטינים לא זוכים לראות את עורכי הדין שלהם, ואם לא מזעזע אותך שחשודים פלסטינים לפעמים לא זוכים לדעת במה הם מואשמים בכלל, ואם לא מרתיח אותך שמאות פלסטינים מוחזקים חודשים ושנים בכלא ללא משפט במעצר מנהלי, ואם לא מחריד אותך שמענים פלסטינים – אז למה שיפריע לך שיעשו אותו הדבר ליהודים?

הרי אם תומכים במניעת זכויות מקבוצה כלשהי רק בגלל הזהות הלאומית או האתנית שלה – זו כבר גזענות. זה אפרטהייד. זה לא "אור לגויים" (או לפחות לא לגויים שהיינו רוצים להקשר עמם).

וכך, בשם השוויון הגזעי והדתי, ישראל-פלסטין עלולה להפוך מארץ שבה שוללים זכויות אזרח מחצי מהאוכלוסייה, למקום שבו כולם – יהודים וערבים כאחד – יכולים לאבד את כל זכויותיהם.

מיכאל שפר עומר-מן הוא עיתונאי, ועורך האתר 972+. הפוסט פורסם במקור באנגלית שם, ותורגם על ידי חגי מטר.

> אי אפשר לנצח את הטרור היהודי בלי לסיים את הכיבוש