newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

התפקיד הפוליטי של ארגוני הפשיעה בחברה הערבית

ישראל הפקידה בידי הרשות הפלסטינית את דיכוי הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה. האם התחזקות הפשע המאורגן בתוך החברה הערבית היא דרכה של המדינה להפקיד בידי הפושעים את ניהול הפלסטינים אזרחי ישראל?

מאת:

למן ההתחלה היוו הפלסטינים, ועצם קיומם, בעיה לתנועה הציונית בראשית דרכה ואחר כך לישראל, שרצתה "הרבה ארץ ומעט ערבים" (ככותרת ספרו של עמיתי נור מסאלחה).

הניסיון הראשון להתמודד עם הבעיה הזו היה הגירוש בשנת 1948; השני היה הממשל הצבאי בגדה המערבית ובעזה, שמשמעו היתה דחייה של הבעיה לזמן בלתי מוגבל; והשלישי בא בעקבות האינתיפאדה הראשונה וחתימת הסכמי אוסלו, ואחר כך עם הקמת הרשות הפלסטינית וההפקדה של מלאכת ניהול התושבים בידיה: ישראל לוקחת את האדמה והמים והאוויר והמעברים ומנהלת אותם, ומותירה לרשות את ניהול התושבים ודיכויים.

שלט באום אל פחם נגד הפשיעה המאורגנת בחברה הערבית, ב-5 במרץ 2021 (צילום: אורן זיו)

שלט באום אל פחם נגד הפשיעה המאורגנת בחברה הערבית, ב-5 במרץ 2021 (צילום: אורן זיו)

במובן זה, האוטונומיה פירושה שהפלסטיני מדכא את הפלסטיני – וזו המשמעות היחידה לריבונותו. גוף מתוך העם הנכבש נוטל על עצמו את התפקיד החומרי והסימבולי של הדיכוי, ומשחרר את הכובש מהמשימה: סוג של אוטונומיה. האמת שאין שום דבר חדש בפרשנות הזו. רבים אמרו אותה, ואף אני ביניהם אמרתי זאת מאז חתימת הסכמי אוסלו.

מודל דומה, אף כי הרבה יותר מורכב מתוחכם וסבוך, פיתחה ישראל ביחס אלינו בפנים (בתוך ישראל). יותר נכון, זהו מודל מתפתח, כי אינני יכול לטעון שזאת תוכנית מוכנה. בתחילה הצורך להפריד ולהיפטר מערבים בא לידי ביטי במשטר הצבאי; בהמשך התפתחה מדיניות השליטה וההכלה אשר רצתה לייצר ערבי ישראלי.

השלב השלישי הגיע אחרי שישראל גילתה שהפלסטינים בישראל הפכו לבעיה אמיתית ומציבים בפניה דילמה קשה, וזאת לאחר שמספרם הגיע לכמעט שני מיליון ולאחר שהפגינו את נוכחותם הפוליטית, גם אם ההצלחה שלהם לא היתה גדולה.

מה שחשוב כאן הוא שהם אזרחים הכפופים לסוג של מאזן כוחות אחר מאשר זה הקיים בין ישראל למדינות ערב או בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית, שכן היחס בין ישראל לאזרחיה הפלסטינים כפוף למגבלות החוקיות והחוקתיות השולטות במערכת היחסים בין אזרח למדינה, אף שאזרחותם של הפלסטינים ומעמדם פגומים. אולם גם אם זו אזרחות פגומה, זאת שיחה במסגרת שיח האזרחות.

ניתן להבחין שישראל נסוגה מהאזרחות באופן הדרגתי במה שנוגע לנו, האזרחים הפלסטינים, ונוטה להעביר ולמסור את מלאכת הניהול החלקי שלנו לכוחות חברתיים פנימיים, אשר יכתיבו את עולמנו מבפנים: בתרבות, בכלכלה ובחברה. הסיבות לגישה זו הן רבות, ויש בהן שילוב בין ההיגיון הגזעני הקולוניאלי לבין ההיגיון הניאו ליברלי השואף להפריט הכל.

כדי שאפשר יהיה להשיג זאת, יש צורך בכוחות חומריים ולכוחות סימבוליים-מוסריים שימלאו את המשימה. כל הסימנים מצביעים על כך שארגוני הפשע נמצאים בדרכם לשחק תפקיד פוליטי וחברתי הולך וגדל – הן כגורם מפורר של החברה מבפנים, והן כגורם של שליטה אשר יכול להבטיח שקט פוליטי עבור המדינה.

ההון הגדול ושכבות נרחבות במעמד הביניים חייבים לתאם ולרצות את משרדי הממשלה, הפשע המאורגן זקוק לשיתוף פעולה של המשטרה על ידי המשך אוזלת ידה המתמשכת, ושניהם זקוקים לכוח סימבולי שיצדיק את החיבוק הזה עם מוסדות השלטון בשם ערכים חברתיים.

כאן בפנים (בתוך ישראל), הפשע המאורגן נמצא בדרכו לשחק תפקיד פוליטי. בגדה המערבית, מוסדות הרשות השלטת מועמדים להפוך, בעזרת ישראל, ליצור היברידי של מנגנוני ביטחון עצמאיים הלוקחים דמי חסות ומתנהגים כארגונים של פשע מאורגן, אבל בכסות פוליטית.

כדי לממש את התוכנית, ישראל מגייסת מדינות ערביות כדי שימלאו את מקומה במשחק הזה, שמטרתו הוא לחסל את השם פלסטין ואת שאלת פלסטין ואת העם של פלסטין. גם אם הדבר אינו תוצאה של מזימה שישראל קשרה ותיכננה, הרי היא יודעת ליהנות מכל תופעה שיכולה לעזור לה להיפטר מהנטל של הפלסטינים וניהולם. כל דבר המספק לה ביטחון, סדר ושקט הוא לגיטימי ומבורך בעיניה, ושהערבים ידכאו ויטבחו אחד בשני ואלה את אלה.

אין פירוש הדבר שהסצנריו הזה הוא בלתי נמנע ויתרחש מחר, ואין פירושו שכוחות הביטחון ברשות איבדו את תפקידם הלאומי והפכו למאפיה מאורגנת. אבל אני סבור שהחשיבה הזו מובילה את המחשבה הצבאית-ביטחונית הישראלית, והתפתחות מעין זו יכולה להתפתח בתנאים מסוימים (במיוחד אחרי לכתו של אבו מאזן).

מה שמייחד אותה היא הימצאותם של ארגוני ביטחון חמושים, השולטים בעם ואינם מסתמכים על לגיטימיות פוליטית ולא על בחירות מסודרות, שאינם נותנים דין וחשבון ומתנהלים ללא שקיפות וללא מנגנוני בקרה, לצד נאמנות שבטית מקומית. מצב כזה יכול בקלות לייצר קואליציות של הון-ביטחון-פשע מאורגן. זהו מבוא להבנת הסכנות והתסריטים האפשריים.

ייתכן שתסריט כזה לא יתממש, ייתכן כי יתממש חלקית וייתכן שיתממש חלק מהזמן בחלק מהמקומות. זו אינה גזירת גורל. אבל אין לי ספק שזה תסריט אפשרי, ואין לי ספק שמישהו אי שם חשב עליו – הן בארגוני הפשע והן במוח הקודח של כוחות הביטחון.

בחירות ברמאללה ובחירות בנצרת. תחשבו על המשותף ביניהם.

ד"ר ראיף זריק הוא מרצה לתורת המשפט בקריה האקדמית אונו וחוקר בכיר במכון ון ליר, ועוסק בפילוסופיה של המשפט ופילוסופיה פוליטית. תרגום: מירון רפופורט

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ארונו של מייקל לוין, שנהרג במלחמת לבנון השנייה, מובא לקבורה בהר הרצל בירושלים, ב-3 באוגוסט 2006 (צילום: יוסי זמיר / פלאש90)

ארונו של מייקל לוין, שנהרג במלחמת לבנון השנייה, מובא לקבורה בהר הרצל בירושלים, ב-3 באוגוסט 2006 (צילום: יוסי זמיר / פלאש90)

יום של תחושת כישלון שלא הצלחנו לעצור מלחמות מיותרות

בילדותי יום הזיכרון היה בעיני יום של עצב טהור. התחושה הזאת התחלפה בזעם על כל כך הרבה מוות מיותר במלחמות על כלום ושום דבר. המסגרת הפוליטית הבאה שתקום בשמאל חייבת להיות כזאת שתתייצב מיד נגד עוד מלחמה מיותרת, בלי תהיות ובלי ספקות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf