בחירות לא יכולות לתקן את הרשות הפלסטינית

כשהנשיא מחמוד עבאס הודיע בחודש שעבר כי הרשות הפלסטינית הולכת לבחירות לאומיות בפעם הראשונה מזה כמעט 15 שנה, התעורר מחדש דיון בשאלה אם לבחירות האלה תהיה משמעות אמיתית. במסגרת של גוף פוליטי פלסטיני שפועל תחת כיבוש צבאי, איזו מטרה יכולות הבחירות האלה לשרת?

מצד אחד, ההחלטה לקיים בחירות לרשות המחוקקת ולנשיאות, שנקבעו ל-22 במאי ול-31 ביולי, בהתאמה, מתייחסת סוף סוף לביקורת ארוכת שנים על כך שהרשות הפלסטינית מתעלמת מרצונו של הציבור זמן רב מדי. המנהיגים שלה, שמגיעים ברובם ממפלגת פתח, הפכו באופן מעשי את תוצאות הבחירות לרשות המחוקקת ב-2006 באמצעות סכסוך אלים עם חמאס, ומאז שומרים על עמדות הכוח שלהם מעבר למה שנקבע – בייחוד מחמוד עבאס, שעבר כבר עשור מאז תקופת כהונתו הראשונה כנשיא.

רבים קידמו בברכה את ההזדמנות לסיים את הסטטוס קוו הזה בקלפי – ויש מי שרואים גם סימנים מעודדים. במהלך פגישה בקהיר החודש, מנהיגים של 14 מפלגות פוליטיות פלסטיניות, ובהן פתח וחמאס, התחייבו להשתתף בבחירות ולכבד את תוצאותיהן. אם הכל יעבור בצורה חלקה, יש מי שסבורים שהבחירות יכולות להוביל סוף סוף לשלטון דמוקרטי במערכת הפוליטית הפלסטינית, ולסיים את השסע בן 14 השנים בין רצועת עזה לגדה המערבית.

אך התקווה הזאת היא אופטימית מדי. אף שהיעדר השקיפות והאחריותיות מצד הרשות הפלסטינית הוא סוגיה חמורה ומשתקת עבור החברה הפלסטינית, הרעיון שבחירות הן הפתרון למבוי הסתום הזה מבוסס על כמה הנחות בעייתיות. הנחה אחת כזאת היא שהקהילה הבינלאומית התכוונה אי פעם שהרשות הפלסטינית תהיה דמוקרטית; הנחה שנייה היא שקיום בחירות לפני שפותרים את המחלוקות היא אסטרטגיה בת קיימא; והנחה שלישית היא שהרשות הפלסטינית היא השחקן המרכזי לקידום המטרה הפלסטינית.

דיכוי וקואופטציה

הרשות הפלסטינית היתה מוסד מדיר מאז הקמתה. כפי שמנאל ג'מאל כותבת בספרה, "מקדמים דמוקרטיה", הרשות תוכננה לקדם קבוצות מסוימות מאוד – ובראשן פתח – ולדחוק הצידה חלקים גדולים מהחברה הפלסטינית, שהיו ביקורתיים כלפי הסכמי אוסלו.

השפעה בינלאומית עודדה את הרשות הפלסטינית להעמיק את ההדרה הזאת במהלך הזמן. הביטוי הידוע ביותר לשמצה של המדיניות הזאת היה כשמדינות זרות, בהובלת ממשל הנשיא ג'ורג' וו בוש, תמכו בפתח כשהמפלגה דחתה את הפסדה בבחירות לרשות המחוקקת ב-2006, וסילקה את חמאס מהממשלה.

מאז הבחירות ב-2006, הרשות הפלסטינית הקדישה משאבים רבים לשיתוק האופוזיציה ולחיסול של מפלגות פוליטיות שדחו את שליטת הפתח – משימה שאותה ביצעה בתיאום עם ישראל. זה מתבצע, בין השאר, באמצעות כוחות הביטחון המסכל הפלסטיניים וסוכנים נוספים של המנגנון הביטחוני של הרשות, שפועלים באופן שגרתי נגד יריבים פוליטיים באמצעים מעצרים, איומים ואלימות, כולל עינויים.

באווירה הזאת, ארגונים ופעילים רבים הפכו יותר ויותר מבודדים וחסרי יכולת לפעולה אפקטיבית, בגלל החשש מדיכוי ממשלתי. זה השפיע על קבוצות רבות מחוץ לפתח, כולל סטודנטים שפעילים בארגונים אסלאמיים בקמפוסים, חברים במפלגת העם הפלסטינית, פעילים ביוזמה הלאומית הפלסטינית ואחרים.

הרשות הפלסטינית חדרה לזירה הציבורית גם באמצעות קואופטציה של העבודה של פעילים בחברה האזרחית, שקוראים תגר על המדיניות הישראלית ועל עליונות הפתח. היא עשתה זאת בין השאר באמצעות הצעת עבודה לפעילים בגופים שהוקמו על ידי הרשות הפלסטינית עצמה, כמו "ועדת ההתנגדות לחומה ולהתנחלויות", וכך איפשרה התערבות של גורמים ברשות בתיאום בין תנועות חברתיות. מי שעבר קואופטציה נטה פחות להביע בפומבי את התנגדותו למדיניות של הרשות, או להמשיך באקטיביזם נגדה.

הנזק שגרמה לו המערכת הפטריארכלית הזאת נמשך כבר שנים. המחקר שלי, למשל, מצא שמקור גדול של מתח בין קבוצות בחברה האזרחית הפלסטינית נובע מהעמדות השונות שלהן בנוגע לפרויקט בניית המדינה של הרשות הפלסטינית והסכמי אוסלו באופן כללי.

חלק מהארגונים מסרבים לשתף פעולה עם אחרים שלתפיסתם משרתים את רצונה של הרשות הפלסטינית, אפילו אם הם פועלים למען מטרות דומות. כמה ארגונים אפילו מתייגים קבוצות שקשורות לרשות כ"משת"פיות" ו"בוגדות". בתוך הארגונים עצמם, חלק מאנשי הצוות מותחים ביקורת על עמיתים בכירים שמתאמים את הפעילות עם הרשות, וטוענים כי יש להם "אשליה של השפעה", מה שמוביל בסופו של דבר להתפקחות ולשחיקה בעבודה ובאקטיביזם שלהם.

הצבעה בבחירות אינה מספיקה

תמרונים אוטוריטרים כאלה כבר הבטיחו את תוצאות הבחירות לטובת הפתח. אף שהבחירות מאפשרות למפלגות רבות להתמודד, לאלטרנטיבות לפתח פשוט אין את יכולת הארגון הנחוצה, וגם לא סביבה פוליטית שמאפשרת להן להתארגן ולהריץ קמפיינים אפקטיביים ברמה הלאומית. זה יכול להפוך את העניין כולו לחסר תוחלת.

יתרה מכך, אפילו אם היריבה העיקרית של הפתח, החמאס, היתה יכולה להתמודד בבחירות באופן חופשי, התוצאה עלולה להיות צמודה, מה שייצור יותר בעיות מאשר פתרונות. לפי סקר שביצע מכון המחקר הפלסטיני למדיניות וסקרים, 38% מהמגיבים אמרו שיבחרו בפתח בבחירות לרשות המחוקקת, לעומת 34% לחמאס. המגיבים היו מקוטבים למדי לפי חלוקה גיאוגרפית, כשפתח נהנו מתמיכה גדולה יותר בגדה המערבית (46%), ואילו חמאס זכו ליותר תמיכה בעזה (45%). תוצאה מפוצלת כגון זו, אם יטילו בה ספק, עלולה לגרום שוב לפערים או עימותים בין שתי המפלגות.

בנוסף, התקוות שתולים בבחירות השנה קשורות במידה מסוימת לאמונה שבניגוד לעבר, הפעם הקהילה הבינלאומית תקבל את התוצאות – אפילו אם חמאס, שמוגדר כארגון טרור על ידי ישראל וארה"ב – יזכה שוב לנתח משמעותי מהקולות.

להנחה הזאת אין יותר מדי בסיס. ממשלות זרות וגופים בינלאומיים, ובהם ארה"ב והאיחוד האירופי, לא הבטיחו שום הבטחה רשמית שיקבלו את התוצאות, והגיבו בצורה לא מעודדת להודעתו של עבאס. וחשוב מזה, ישראל צפויה לדחות ולערער על תוצאות הבחירות אם חמאס ייבחר, מה שיקטין את הסיכויים לזכות בתמיכה אמריקאית ובינלאומית רחבה יותר.

הדינמיקה של 15 השנים האחרונות השפיעה השפעה גדולה על הלכידות החברתית הפלסטינית. השימוש שעושה הרשות בטקטיקות מדירות ודכאניות גרם לשסעים עמוקים בחברה האזרחית הפלסטינית בכל הנוגע לקיומה של הרשות ולדרך לצאת מהמבוי הסתום הפוליטי.

כל זה מקשה עוד יותר על יכולתן של קבוצות ברצף הפוליטי הפלסטיני לתאם ביניהן ולהתמודד ביחד עם אתגרים משותפים – כמו השינויים בבריתות האזוריות שחלו אחרי הסכמי אברהם, וחיזקו עוד יותר את ההתקפות הישראליות על עזה ואת גזילת הקרקעות האגרסיבית בגדה המערבית.

בחירות לא יכולות לפתור את הסוגיות המבניות האלה. הבעיה הפוליטית הפלסטינית המרכזית אינה רק מחסור בדמוקרטיה, אלא הפלגנות והקיטוב, המוסדות השחוקים, היעדר אסטרטגיה והנהגה כושלת. כל אלה פוגעים במרכיבים הנחוצים לבניית תנועה מלוכדת.

את הדינמיקה הזאת לא ניתן למחוק באמצעות הצבעה בלבד. למעשה, בחירות בהקשר כל כך מפולג ואוטוריטרי יגרמו רק להעצמת המחלוקות בין הקבוצות שיסרבו להשתתף; יגבירו את הקואופטציה והסחת הדעת של כוחות אופוזיציונים שמוכנים להשתתף בתהליך; ויספקו מעטה של לגיטימיות לשחקנים שמזמן כבר איבדו את המנדט שלהם לשלוט.

להחזיר את אש"ף למרכז

בשל כך, במקום להתמקד בבחירות ברשות הפלסטינית, הפלסטינים צריכים להעביר את הפוקוס להחייאת הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) – המוסד המרכזי המקורי שהוקם ב-1964, שמקדם את המטרה הלאומית הפלסטינית ומייצג פלסטינים מכל האזורים.

ראשית, הפלסטינים צריכים לבצע רפורמה באש"ף, באמצעות הרחבת החברות בו ומתן ייצוג הולם יותר למגוון הפוליטי הפלסטיני. הדבר השני שכדאי לעשות הוא להחזיר את אש"ף לחזית ולהסיר את הרשות הפלסטינית מתפקידה כהנהגת הציבור הפלסטיני.

זה המקום שבו קריאתו של עבאס לבחירות במועצה הלאומית הפלסטינית של אש"ף (שנקבעו ל-31 באוגוסט) עשוי להוות ערוץ יעיל יותר לשינוי. למרות המגבלות, ולמרות הדומיננטיות של פתח בארגון, אש"ף נותר מודל של תנועת שחרור מוצלחת יחסית.

חשוב להדגיש כי אש"ף, בניגוד לרשות הפלסטינית, מגדיר את עצמו כנציג של כל הפלסטינים – לא רק אלה שחיים בשטחים הכבושים. באמצעות הרחבה שוב של היקף האג'נדה הפלסטינית, כך שתכלול, למשל, גם את זכות השיבה, פלסטינים יכולים להתקדם מעבר לפרדיגמת בניית המדינה המוגבלת, ולפעול בדרכים יצירתיות יותר להשגת צדק.

חיזוק הפונקציות המקוריות של אש"ף יכול לסייע לפלסטינים לחזור למסורת של קבלת מגוון רחב של עמדות מחלקים שונים של האוכלוסייה הפלסטינית, ולספק להוגים ולפעילים פלסטינים מקום לדון בו בבעיות של הקהילה. לפני הסכמי אוסלו, באש"ף התקיימו דיונים פנימיים סוערים – על שאלות כמו מי יוביל את הארגון, מהי דרך ההתנגדות הטובה ביותר, איך לפעול לנוכח ההתערבויות האזוריות והבינלאומיות, ועוד. אש"ף של היום, והרשות הפלסטינית שבלעה אותו, רחוקים מאוד מהדינמיקה הזאת.

ברור שזה לא כרוך בהכרח בהפסקת קיומם של מוסדות הרשות הפלסטינית, שנבנו בשקידה ב-27 השנים האחרונות. הרשות הפלסטינית עדיין ממלאת תפקיד מכריע באספקת שירותים לפלסטינים בשטחים הכבושים, ויש לה מנגנונים של ניהול עצמי לטווח הקצר.

זה חשוב במיוחד כיום, לנוכח הפגיעה החמורה של השפל הכלכלי ומגיפת הקורונה בחברה הפלסטינית. ובכל זאת, הרשות הפלסטינית צריכה להמשיך בתפקידה תחת הנהגתו של אש"ף, הנציג הלגיטימי האמיתי של העם הפלסטיני.

בהקשר הזה, התמקדות בבחירות בצורתן הנוכחית היא במקרה הטוב העמדת פנים והסחת דעת, ובמקרה הרע תהליך מסוכן שנזקו רב מתועלתו. הבחירות אינן הדרך לגאולה, ואפילו לא תנאי מקדים לפתרון בעיות השקיפות והאחריותיות.

במקום לחפש פתרונות שיחלצו את הפלסטינים מהבוץ הנוכחי, נראה כי ההנהגה הפוליטית שלנו עסוקה יותר בקטטות סביב קלפיות, מה שלא יפתור אף אחת מהסוגיות האלה. במקום זה, הבחירות ישמשו רק לחיזוק הקנטוניזציה של הפוליטיקה הפלסטינית.

דנה אל קורד היא חוקרת במרכז הערבי למחקר ומדיניות במכון דוחא ללימודים מתקדמים, ומחברת הספר "מקוטבים ומשותקים: מורשת של אוטוריטריות בפלסטין". המאמר התפרסם במקור במגזין 972+. תרגום: יונית מוזס