השנה שאחריה שום דבר לא יחזור להיות כשהיה

בשנה הזו הבנו שבחברה רצחנית אנשים קמים לשגרת יומם בדיוק כמו בכל מקום אחר בעולם. חיילים ישראלים בבית לאהיא, נובמבר 2024 (צילום: אורן כהן / פלאש90)

המשימה לסכם את השנה היוצאת נדמית בלתי אפשרית. השדים המפלצתיים ששחררה מהבקבוק עדיין מסתחררים סביבנו במלוא הטירוף ומערפלים את שדה הראייה ואת התודעה. אבל דבר אחד אפשר לומר, זאת היתה שנה שלאחריה דבר לא ישוב עוד להיות כשהיה.

>> כן, זה רצח עם

שנה שבה זוועה גדולה מכל דמיון נדחסה לתוך מילים קטנות: הרעבה, עינויים, טיהור אתני, ג'נוסייד. האם יכול אדם להבין, באמת להבין, את מלוא המשמעות של המילים האלה שננעצות בנו בדמות התמונות השואתיות המגיעות מעזה יום אחרי יום, כבר שנה שלמה? האם אפשר לעכל את העובדה ששואת עזה איננה כוח טבע, אלא מלאכה מחושבת היטב המבוצעת על ידי האנשים שהם אנחנו, האחים, האבות, הבנים, השכנים שלנו?

זאת שאלה שמבזיקה בראשי בשנה האחרונה לפחות פעם ביום – כשאני מעשנת במרפסת ומסתכלת למטה, כשאני נוסעת ברכבת או באוטובוס, כשאני הולכת ברחוב: כמה מהאנשים מסביבי אדישים לחלוטין לאפוקליפסה הזו? כמה מהם תומכים בה בחדווה? כמה משתתפים או השתתפו בה באופן פעיל? כמה מהם הגיבו באימוג'י צוחק על תמונת ילדים מורעבים, יחפים וקרועי בגדים על זרועותיהם המותשות של הוריהם בצעדות המוות בעזה, בחיפוש אחר מקלט בטוח ומעט אוכל? כמה מהם עושים בערב שבת קידוש כאשר בחדר השני נמצא הנשק ששימש אותם בגיא ההריגה ברצועה?

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

זאת היתה שנה שבה ענינו על השאלה שיהודים  שאלו ושואלים את עצמם אחרי השואה: איך קולקטיב שלם מאפשר פשעים כאלה? מצדיק אותם? מתגייס לבצעם? איך זה מרגיש לחיות בחברה ג'נוסיידית? והתשובה המבעיתה היא: בדיוק אותו הדבר. אנשים בחברה רצחנית קמים לשגרת יומם בדיוק כמו בכל מקום אחר בעולם, חיים, עובדים, אוהבים ושונאים באותו האופן בדיוק.

אבל על התהליכים שהובילו את החברה הישראלית למקום הזה בכל זאת אפשר וחשוב להצביע. זו חברה שאחרי הטבח שביצע חמאס התעורר בה רצון פרוע לנקמה אכזרית, כמיהה שהתיישבה מצוין עם האג'נדה של הממשלה ושל הצבא, שהיו צריכים לשקם את תדמיתם אחרי הכישלון הצורב של 7 באוקטובר. אז הצבא יצא למלחמת השמדה, והציבור קנה בחדווה את המטרות העמומות והסותרות שמכרו לו, והמשיך לתמוך במלחמה גם כאשר התברר – די מהר – שהמטרות הרשמיות שלה לא ניתנות להשגה, גם כאשר הלך והתבהר המחיר הנפשע שלה, גם אם תעלה בחיי החטופות והחטופים.

זאת היתה שנה של השתקה פשיסטית, ברוטלית, חסרת תקדים. במשך חודשים ארוכים המדינה אסרה בפועל על הבעת כל התנגדות לפשעים שנערמו בעזה, הפלילה את ההתנגדות הזו ורדפה בלהט, באמצעות משטרת בן גביר, את המעטים כל כך שיצאו נגד המלחמה. בהעדר הקשר היסטורי ופוליטי שגם עליו נאסר לדבר, ובהינתן תאוות הנקם ושנים ארוכות של דה-הומניזציה, היה קל להציג את תושבי עזה כתתי-אדם מסוכנים שצריך להשמידם. את הדברים האלה הדהדו כמעט כולם, מטוקבקיסטים ופעילי ימין ועד לנשיא המדינה.

האסון הפך להזדמנות, לנס. הפגנת ימין בעד המשך המלחמה, יולי 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

עד מהרה, אפילו מראית העין לאמתלה ביטחונית כלשהי נעלמה, והאסון הפך פתאום להזדמנות, לנס. תאוות החורבן פיתחה אינרציה משל עצמה, וחיילים תיעדו בחדווה מופגנת את ההרס שזרעו ושיתפו את התיעוד בגאווה ברשתות. כאשר את אורגיית הקטל הפריעו הידיעות על החטופים שנהרגו בהפצצות הישראליות וזעקות משפחות החטופים, שאמרו שוב ושוב כי הלחימה מסכנת את חיי יקיריהם, המשפחות האומללות האלה סומנו כאויבי האומה, בעוד עם מוטרף חושים המשיך לנופף בתמונות החטופים ולתמוך במלחמה שהורגת אותם.

זאת היתה שנה שבה המדינה הכריזה מלחמה גלויה על אזרחיה הפלסטינים, שצפו בעיניים כלות כיצד בני עמם ולא פעם גם בני המשפחות שלהם נטבחים מעבר לגדר, ואנחנו המשכנו לשתוק. שתקנו כאשר הם נעצרו במאות, הושעו או פוטרו מעבודתם בגלל גילויי ההזדהות המינוריים ביותר עם סבלם של תושבי עזה. לא שמענו את השתיקה הרועמת שלהם נוכח הכחדת בני עמם.

זאת היתה שנה שבה, אם מתוך פחד, חוסר אונים או שיתוק שנגזר מגודל הזוועה, לא עשינו די כדי לשים לה סוף. לא יצאנו לשרוף בהתרסה את תעודות הזהות שלנו בכיכר העיר, לא צעדנו בהמונינו לעבר עזה כדי להושיט יד לאחים ולאחיות שלנו הנטבחים מעבר לגדר, לא חסמנו בגופנו את הטנקים ששעטו לתוך הרצועה, לא הצלנו את חייו של ילד עזתי אחד. כשאימהות נואשות חיפשו בין הריסות עזה מעט אוכל של בהמות כדי לשכך את רעב ילדיהן, כשאבות מרוסקים חיפשו את שאריות הילדים שלהם בין ההריסות, אנחנו ישבנו בעוד פאנל ודיברנו "על המצב", אולי צפינו בסרט כלשהו, כתבנו עוד מאמר נוקב, או שישבנו בסלון הבית החמים ושיחקנו עם הילדים. במהלך שנת ההשמדה כולה, עשרה צעירים בלבד העדיפו ללכת לכלא מאשר ללבוש את מדיו של הצבא שמבצע את הפשעים הבזויים ביותר.

זאת היתה שנה שהכתימה אותנו, כקולקטיב, בכתם מוסרי שלא יימחה לעד. שנה שבה הורשנו לשכנינו מוות וחורבן, ולצאצאינו את העול הנורא של להתמודד עם השאלה – איפה היו ההורים שלכם, הסבים והסבתות שלכם, כשכל זה קרה?