למה קשה לשמאלנים לדבר בתקופת פיגועים
כי אנחנו מזועזעים מהאלימות המחרידה. כי לא רוצים לחזק את הימין. כי לא רוצים להראות מנותקים מהציבור שלנו. ובעיקר כי אנחנו שוכחים שבניגוד לימין, לנו כן יש פתרון למצב, ושהוא לטובת כל יושבי הארץ, לא או-או
כבר אחרי החגים אבל הימים הנוראים לא נגמרים. כל יום נדמה, או מקווים שיידמה, שזהו, שנגמר הסיבוב הזה, שלעת עתה לא יהיו עוד פיגועים, ש"לאף צד אין אינטרס בהסלמה" כמו שאומרים הפרשנים, ועוד רגע העננים יצננו את הרוחות והגשם ישטוף את הדמעות ויהיה פה קצת פחות מדמם וכואב.
אבל בינתיים, עד שזה יקרה, אני מרגיש כבר כמה ימים שאין לי מה להגיד. כלום. דיכאון ואלם. בעיקר אחרי רצח שני ההורים במכונית עם ילדיהם. בעיקר-בעיקר אחרי הרצח בעיקר העתיקה, וההתרחקות והלעג של מי שסירבו להושיט עזרה לאישה פצועה. פשוט אין מה לומר מול הזוועה.
וזה דבר די נורא בשביל שמאלן פטפטן, גרפומן, עיתונאי ובלוגר, שמילים תופסות חלק כל כך מרכזי בחייו, שאין לו מה להגיד. ונראה לי, רק נראה, שזה לא רק אני. אני מסתכל על הכותבים האחרים בשיחה מקומית, ומרגיש קושי דומה. מרענן את פיד הפייסבוק וקולט את אותה אווירת שיתוק. ומה יותר טוב כתרופה לשתיקה מאשר כתיבה על השתיקה עצמה?
> נהר של כאב: על הנרצחים, הרוצחים וכולנו
חנויות סגורות בעקבות פיגועים בעיר העתיקה, ירושלים (פאיז אבו רמלה / אקטיבסטילס)
אז למה קשה לנו כל כך, מעבר למובן מאליו, שדי חרא כרגע? נראה לי שזה בין היתר בגלל שלפעמים אנחנו שוכחים קצת על מה ולמה אנחנו נאבקים. אנסה לתאר את זה דרך המחשבות שהיו לי על מה לכתוב. קודם כל הבנתי שאני בטוח לא עומד לשחק במשחק הגינויים המתנצל שהימין דורש. לא עשיתי (עשינו) שום דבר רע, וכל המאבק שלנו – יום-יום, בכל הזירות – הוא למען שלום, שוויון וצדק חברתי, וכתנאי בסיסי לכך ברור שאנחנו נאבקים למען החיים ומתנגדים לרצח אזרחים. אז לא, אנחנו ממש לא צריכים "לגנות" שום דבר.
וחשבתי לכתוב משהו על הזעזוע, על הכאב, אולי על הפחד. אולי משהו כמו מה שמיכל סימונט כורך כתבה כאן השבוע על פוליטיקה שנובעת קודם כל מאהבה לבני אדם באשר הם בני אדם. זה חשוב, וזה יפה, וזה באמת הבסיס להכל. אבל אני לא יודע לכתוב כמו מיכל, ואני גם תמיד מפחד שזה לא מספיק, שצריך להגיד דברים חדים וברורים על מה שיש לעשות עכשיו, קונקרטית.
ואז נראה לי מתבקש לכתוב על הכיבוש. אולי להזכיר את הילדים הפלסטינים שישראל רצחה, בין אם במאותיהם בעזה, ובין אם זה התינוק והוריו בדומא. אולי להזכיר, כמו שעמירה הס כתבה היום להפליא ובמדויק, שהמלחמה הזאת שאנחנו מנהלים כאן מתנהלת כל יום, כל היום, כל הזמן, ולא רק כשיהודים נרצחים והתקשורת הישראלית נזכרת שיש מלחמה.
אבל אז מגיע החשש שאם אזנק מרציחות היהודים ישר לכיבוש זה יראה כמו תחרות של סבל, כאילו זה או-או, כאילו צריך לבחור ולהוכיח מי סובל יותר. כאילו שאני אומר שלא מחרידה לגמרי, ללא שום תירוץ, היתמות שקפצה ביד פושעת על ארבעה ילדים, או מניעת העזרה והבוז לפצועה בירושלים. כאילו שאני קר או אדיש לדברים האלה, כשהמציאות הפוכה לגמרי.
וחשש שאם נזכיר את הסבל הפלסטיני, זה פתאום חלילה ייתפס בעיניי הקוראים כמשהו שמצדיק את כל הרציחות האלה, שלא ניתן ושאסור להצדיק, גם אם מבינים מאיפה הן מגיעות. (וגם זה די אווילי, יש לומר. כל שיח ה"הצדקה" הזה. כאילו שאיזשהו פלסטיני איפשהו, שנתון כל חייו תחת משטר זר ואלים ומדכא ומפלה, מחכה לשמאלנים בני העם הכובש כדי לקבל "הצדקות" לפעולותיו).
אז אני מוצא שאני לא רוצה רק לדבר על הסבל היהודי, כי זה משרת את הימין, ולא רוצה להעלות מנגד את הסבל הפלסטיני, כי אז התעלמתי מהסבל היהודי (או הצדקתי את מה שנעשה), ולא רוצה פשוט להגיד שגם זה נורא וגם זה נורא, כי בעוד שברמה האנושית יש מקום להשוואה, ברמה הפוליטית כן יש הבדל, בין כובש לנכבש, בין מדינה שרוצחת באלפים בנשק מתוחכם במסגרת ניסיון לשמר שליטה ועליונות יהודית במרחב, לבין בודדים או ארגונים שרוצחים במסגרת התקוממות ומאבק לעצמאות. ומכאן השתיקה.
שתיקה כהסכמה
אבל בסופו של יום כל זה חוזר לזה שאנחנו עלולים לשכוח על מה אנחנו נאבקים, ומה אופיו של המאבק הפוליטי הזה. המאבק נגד הכיבוש – שהוא קודם כל מאבק נגד נישול, נגד גזענות, נגד משטר צבאי, נגד מערכות חוק נפרדות לפי מוצא, נגד פשעי מלחמה של המדינה שלנו – הוא מאבק למען העתיד של כולנו. כן, הוא קודם כל מאבק של ולמען הפלסטינים, הקורבנות הראשיים והעיקריים של המשטר הזה, אבל בפירוש לא רק. הוא מאבק על ההיתכנות של עתיד טוב יותר, בר קיימא, לכל מי שחיים בארץ הזאת.
וזה המקום שבו אנחנו לא צריכים להתנצל, ושבו אנחנו צריכים להיות מאוד ברורים. כי עכשיו, יותר מאי פעם בעבר, ברור עד כמה לימין פשוט אין פתרון אחר. הימין שולט כמעט ברצף מושלם כבר אוטוטו ארבעים שנים. בנימין נתניהו ראש ממשלה בפעם הרביעית, השלישית ברציפות. הממשלה – ממשלת ימין מובהקת.
ועם כל ההתלהמות של הימין, בתוך ומחוץ לממשלה, באמת אין להם שמץ של מושג מה לעשות. הם יודעים שהם לא יכולים להעלים את כל הפלסטינים, הם יודעים שהם לא מתכוונים לתת לפלסטינים מדינה ולא שוויון אלא רק עוד מרורים, והם יודעים (גם אם הם מכחישים את זה) שהפלסטינים לא יפסיקו להתנגד – בין אם בכלים לא אלימים ובין אם באמצעות פיגועים – לא משנה כמה דיכוי יופעל. מקסימום אפשר לחנוק את ההתנגדות לזמן קצר. אף פעם לא לנצח. וזה החזון היחיד, והעגום להחריד, שהימין מציע לנו.
מול הפתרון הזה הפתרון של השמאל, שמחייב ויתור אמיתי על כל הרווחים של יהודים מהכיבוש – על השליטה הבלעדית במשאבים, בכלכלה, בקרקע, בפוליטיקה, בחוקי ההגירה, בלגיטימיות להחזיק בנשק ועוד – הוא הפתרון היחיד שבטווח הארוך (כן, ממש לא הקצר) יכול לתת תקווה. זה לא יהיה קל, וזה מחייב אותנו, היהודים, לשחרר את התפיסה שהגורל שלנו בארץ הזאת נתון אך ורק בידיים שלנו, כי הוא לא, גם ככה הוא לא, ולפעול כדי לבנות פה מדינה אחת או שתי מדינות על בסיס של שלום, שוויון ודמוקרטיה. רק שכנים שמרגישים שהם שווים זה לזה יוכלו באמת לחיות זה לצד זה בלי פחד.
ואנחנו צריכים לזכור שיש גם דרך להגיע לשם. שיש פעילים פלסטינים שמנהלים כבר שנים ארוכות מאבקים לא מזוינים נגד הכיבוש, עם הפגנות, וצעדות, ומחאה יצירתית, וחרם, וכלים דיפלומטיים ומשפטיים, ועוד אינספור שיטות שלא כוללות רצח של אזרחים. והתפקיד שלנו הוא להצטרף אליהם במחאה ולבנות איתם דרך חדשה, ביחד.
כמו שכתבתי לאחרונה, כבר זמן רב שלא הייתה בישראל הפגנה של ממש שקוראת לסיום הכיבוש. ביום שישי הקרוב תהיה אחת בתל אביב, וכמו כל שבוע יהיו הפגנות משותפות ברחבי הגדה המערבית. בואו ביחד. ובואו נזכור שגם שתיקה היא אמירה – של הסכמה, או של כניעה. בואו לא נשתוק.
הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, "שיחה מקומית" גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים.
התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות "שיחה מקומית", על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
