newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא לניצול הציני של הפיגועים להשתקת השמאל

פתאום נהיה נורא ברור שהתגובה הלגיטימית היחידה לפיגועים היא גזענות נגד ערבים וקריאות לנקמה. כשכתבתי משהו קצת אחר בפייסבוק זכיתי למתקפת קללות ואיומים. אבל התשובה לטרור, על כל סוגיו, היא להמשיך לדבר על הכיבוש

מאת:
השאירו תגובה
א א א

שגרת הדמים שאנחנו נסחפים אליה מעת לעת הולידה בישראל מערכת של כללי אבלות קולקטיביים במקרים של פיגועים (נגד יהודים, כמובן. והרי המילה פיגוע שמורה כאן בהגדרה לאלימות נגד יהודים בלבד). מדובר אמנם בכללים לא כתובים, אבל הם נאכפים על ידי ההמון בקנאות אלימה. שני עקרונות מרכזיים מגדירים את ההיגיון הפנימי שלהם:

הראשון – אחרי כל פגיעה ביהודים על רקע לאומי הדרך הנאותה להביע כאב, כעס, סולידריות או הזדהות עם הקורבנות היא על ידי השתלחויות מילוליות ופיזיות בפלסטינים, וכל המסלים הרי זה פטריוטי ומשובח. זה העיקרון המנחה לא רק את "הצל" ומרעיתו, אלא גם את ראש הממשלה וחברי ממשלתו, המתחרים ביניהם מי ינפיק את האמירות המתבהמות יותר נגד "הרוצחים הערבים", מי יהיה הראשון לקרוא לענישה קולקטיבית נגד בני משפחתו, שכניו וקרוביו של המפגע, ומי יהיה הראשון להורות על הענישה הזו בפועל.

העיקרון השני הוא הרבה יותר פשוט לניסוח: שהשמאל יסתום את הפה. נוצרה כאן מעין מוסכמה כללית, שלמרבה הצער גם חלקים בשמאל משתפים איתה פעולה ברמה כזו או אחרת, לפיה "זה לא מכובד או רגיש" לדבר על הכיבוש ועל נסיבות מעגל הדמים הזה כשהקורבן האחרון אך זה נרצח. ברגעים האלה אנחנו מתבקשים להסתפק בסולידריות נוסח "ליבנו עם המשפחה השכולה" (זאת לא קלישאה בכלל; מי שראה את תמונות משפחתה של שוטרת מג"ב הדר כהן ז"ל בהלווייתה לא יכל שלא להיקרע מצער על אבלם) ולהניח ל"פוליטיקה" הבזויה, המלוכלכת.

> מתי מחנה השלום יפסיק לדבר בהיגיון ויתחיל לדבר אל הרגש

בני משפחתה של הדר כהן, שוטרת מג"ב שנהרגה בהתקפה בשער שכם, בהלוויתה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

בני משפחתה של הדר כהן, שוטרת מג"ב שנהרגה בהתקפה בשער שכם, בהלוויתה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

לפי הלך רוח זה, הכרזה על הריסת בתי המשפחות של שלושת המפגעים הפלסטינים איננה "פוליטית", איש לא גוזר ממנה קופון פוליטי חלילה, היא לא נטועה במסגרת אידיאולוגית של אחד הצדדים במפה הפוליטית שלנו; לא. זאת פשוט התגובה הממלכתית "הנכונה" על פי אותם כללי אבלות ציבוריים. אבל אם חלילה יבקש מאן דהוא לדבר על הקונטקסט של מעגל הדמים הארור הזה, שגבה כעת את קורבנו האחרון לעת עתה, כלומר על הכיבוש, מיד תקום עליו מקהלה מחרחרת ומזוגגת עיניים מרוב חימה וזעם וישתיקו אותו באלימות, כי עכשיו "זה לא הזמן".

מעזרא נאווי עד הצל

היה לי הכבוד המפוקפק להיות כתובת להשתלחות מסוג זה רק אתמול; עם פרסום הידיעה על פציעתן הקשה של שתי שוטרות מג"ב בשער שכם, ועוד לפני שפורסם כי הדר כהן ז"ל מתה מפצעיה, פרסמתי בפייסבוק סטטוס ובו הבעתי כאב עמוק וזעזוע מהתקיפה (ומי שלא מוכן להפנים שגם אנשי שמאל כואבים, נחרדים ומבכים את הפצועים והמתים שלנו לא ראוי מבחינתי ממילא לכל התייחסות).

לצד הכאב, העליתי גם את שאלת הקונטקסט, את שאלת הנוכחות של כוחות ישראליים חמושים בשטח כבוש (לכל אלה שביקשו לעשות בי שפטים כיוון שקראתי לירושלים המזרחית שטח כבוש: כיבוש הוא לא מילת גנאי, או לפחות לא במובן שאתם מתכוונים. כיבוש הוא הסטטוס של השטחים שנתפסו על ידי ישראל ב-67' על פי החוק הבינלאומי, שטח עליו שולטת ישראל מבלי להקנות לתושביו זכויות או מעמד אזרחי), את מעגל הרשע שבו יד קלה על ההדק מובילה ליד קלה עוד יותר על הסכין.

זה הספיק כדי לגרום לאם תרצו, הצל, האריות שלו ואגרופני-מקלדת אחרים להתעורר מרבצם ולהסתער (על פי הוראה. הם עדר ממושמע מאוד) על הקיר שלי ולתת תצוגת תכלית קטנה מהגהינום. בשם הכבוד למותה של כהן ז"ל שילחו אותי ואת בני משפחתי למיתות שונות ומשונות. בשם הרגישות שלטענתם חיללתי איחלו לי ולכל יקיריי מיני יסורים שלא ברור מאיזה סרט אימה נלקחו, הכל מתובל בתמהיל המוכר של שוביניזם, פשיזם, לאומנות ומיזוגניה במינונים משתנים.

זאת היתה כמובן רק טעימה קטנה, ולא מהחמורות במיוחד, מהמנה לה זוכים פעילות ופעילי שמאל תדיר, והיו ששילמו על הרדיפה האלימה הזו מחירים משמעותיים של ממש. בסופו של דבר, מדובר בפן נוסף של הרדיפה המתמשכת של השמאל הישראלי, והניסיונות המאורגנים – ממשרד ראש הממשלה ועד אחרון פעיליו של "הצל" – לעשות דה-לגיטימציה מתמשכת לשמאל, להוקיע אותו, לגרום לו לסגת, לתחום אותו בתוך "שמורות" הרחק מהשיח הציבורי.

יד אחת רודפת אחרי עזרא נאווי, יד שניה מארגנת לינצ'ים בפייסבוק. המסר הוא ברור: השמאל הוא לא לגיטימי ככלל, ובפרט "בזמנים רגישים". הסאב-טקסט הוא שאחרי פיגועים ביהודים, השמאל צריך להתכנס לאלם-של-בושה, או להתנצל באופן כזה או אחר, על מעשי אלימות של פלסטינים. וכמובן להקשיב לקולות המלחמה והנקם, ולהמשיך לשתוק.

ובכן, לא. ידעו נא כל הצללים, האריות, הכלבים מוכי השחין והזאבים חולי הכלבת: אנחנו לא נשתוק. מתוך הכאב הקורע על מותם של צעירים וצעירות משני הצדדים נמשיך להגיד: למעשי האלימות האלה יש הקשר, וקוראים לו כיבוש. לא כדי להצדיק חלילה את מעשי הזוועה, אלא כדי להבין את הדשן המורעל שמזין אותם, כדי שאולי נפעל סוף סוף להפסקת מעגל הדמים.

נדמע על הרצח האלים והנורא ונמשיך להזכיר שירושלים המזרחית היא שטח כבוש שהכוחות החמושים מדכאים בו באופן יום-יומי את האוכלוסיה המקומית. נתחלחל מרצח של שוטרת במדים ונמשיך להזכיר כי לא דין רצח אזרח/ית כדין רצח שוטר/ת או חייל/ת במדים, גם אם אסא כשר ניסח מחדש את הפארסה שנקראת הקוד האתי של צה"ל, כך שעכשיו הוא מכיר רשמית בכך שחיי חיילים קודמים לחיי אזרחים פלסטינים.

נורא ואיום ככל שיהיה הרגע, אין מתאים ממנו כדי לדבר על המחיר שממשיך לגזור עלינו הכיבוש המתמשך. לא ניסוג מהשיח הציבור ולא נשתוק. במיוחד עכשיו.

> למה קשה לשמאלנים לדבר בתקופת פיגועים

סתימת פיות (אילוסטרציה: PROAdolfo Lujan CC BY-NC-ND 2.0)

סתימת פיות (אילוסטרציה: PROAdolfo Lujan CC BY-NC-ND 2.0)

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
זוג צעיר שכל חטאו ביקום הזה הוא האהבה (צילום מסך מתוך "שמלת הכלה)

זוג צעיר שכל חטאו ביקום הזה הוא האהבה (צילום מסך מתוך "שמלת הכלה)

הסרט "שמלת הכלה" הוא שיר הקינה והתקווה של העם הפלסטיני

סרטה התיעודי של מרווה ג'בארה טיבי מתעד את סיפור אהבתם של לובנא מנצרת ועבדאללה מהעיר דורה שליד חברון, אהבה שנלחמת על חייה משני צדי הגבול. זהו שיר הלל לניצחון הרוח על החומר, ועדות לכוחו של העם הפלסטיני לגבור על הניסיונות לפצלו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf