המורה הפלסטינית חנאן אל-חרוב מבית לחם ניצחה אתמול בערב (ראשון) בתחרות "פרס המורה העולמי" של קרן וארקי הבינלאומית וזכתה בפרס של מיליון דולר. הפרס ניתן לאל-חרוב בדובאי, נותנת החסות העיקרית של הפרס. הערוצים הפלסטינים שידרו בשידור חי את תוצאות התחרות ואת תגובות וחגיגות האנשים לידיעה מול מסכי הענק ברחובות רמאללה.

כ-8,000 מורים מכל העולם הגישו מועמדות לפרס הבינלאומי, חמישים הגיעו לשלבים האחרונים של התחרות, ביניהם שלושה מורים פלסטינים. לעשיריה הסופית הגיעו מורים מכמה מדינות באירופה, מקניה, פקיסטאן, הודו, ארה"ב, אוסטרליה ויפן. כל מורה הגיש את תוצר מפעל החיים שאליו הקדיש את עצמו בתחום חינוך הילדים.

מפעל חייה של אל-חרוב הוא הצלחתה להתמיד במקצוע החשוב ביותר בחברה, חינוך ולימוד, בצלה של מציאות אלימה וכיבוש מתמשך. בסרטון המועמדות שלה (ראו להלן) מסבירה אל-חרוב את הקושי לחנך ילדים שמתמודדים עם אלימות, הרג ומעצרים יום-יום, ולהקנות להם כלים של פתרון בעיות ללא אלימות. לצד הפרס הכספי היא קיבלה הוקרה וחשיפה בינלאומית, שכללה את ברכותיהם של האפיפיור פרנציסקוס והנסיך וויליאם.

> "פיגוע פייסבוק": כך מנסה הצבא להוכיח שסטטוס הוא עילה למעצר

אך למרות החגיגות, בביתה שלה אל-חרוב לא זוכה להוקרה אמיתית או לשכר הוגן, בדיוק כמו כל שאר המורים הפלסטינים. באופן אירוני, המורה הטובה בעולם מלמדת במערכת חינוך שהייתה מושבתת לגמרי בחודש האחרון במחאה על תנאי ההעסקה של המורים ברשות הפלסטינית. במסגרת השביתה כעשרת אלפים מורים פלסטינים הפגינו ברמאללה בתחילת החודש ומאות אלפי תלמידים לא הלכו לבתי הספר מאז העשירי לפברואר. רק אתמול, בעקבות הבטחות להעלאות שכר (ובלי קשר לזכייתה של אל-חרוב), הופסקה השביתה.

המורים הפלסטינים מבקשים לקבל תנאים בסיסיים של עובדי ציבור, וכן העלאה בשכר הבסיס, שעומד כיום על 1700 שקל למורה מתחיל. עוד מבקשים המורים תנאי פרישה שווים לנשים ובחירות דמוקרטיות להתאחדות המורים.

מיד לאחר הזכייה אתמול מיהר ראש הממשלה הפלסטיני ראמי חמדאללה לנאום לשבחה של המורה ושל המקצוע החשוב. אותו חמדאללה בעיצומה של שביתת המורים הגיב לדרישותיהם של המורים במלים “כשנמצא נפט

הדוקרים הפלסטינים ברחובות הם משתפי פעולה עקיפים של הכיבוש, גם אם אינם מודעים לכך. הם כלי בידי הכיבוש לדגול בצדקת דרכו. הם לכל היותר אנשים חסרי מודעות פוליטית או אפילו שפיות.

המצב שבו פלסטיני רודף אחרי אנשים ברחוב ודוקר אותם הוא מחריד, מזעזע וצריך לגנותו מבלי היסוס. הגיוני שפלסטינים לא ימהרו לגנות פעולות כנגד הכיבוש, שהרי הכיבוש הורג בממוצע פלסטיני בכל יום מזה עשרות שנים. אבל אסור לפלסטינים להשוות את מאבקם לזוועותיו של הכיבוש, והדקירות האלו הן לא פעולות נגד הכיבוש. בין מאבקם של ילדי האבנים ('אטפאל אל חיג'ארה') לבין הדוקרים האלו יש הבדל בסיסי: הדוקר לא נאבק בכיבוש, הוא מסייע לו להמשיך. הסכין לא יחליף את סמליות האבן גם אם הציונות מאוד תרצה בכך.

אין ביכולתנו להיכנס לנעליהם של הדוקרים ולדעת עד כמה הכיבוש והגזענות הביאו אותם למצב הקשה בו הם נמצאים עכשיו. אבל חובתו של העם הפלסטיני להתנער ולגנות ולקרוא נגד דקירות אלו. לא מדובר בפעולה שמשרתת את המאבק לסיום הכיבוש והאפליה הממוסדת כנגד פלסטינים. מדובר באנשים בודדים, שמסייעים לכיבוש להימשך ועוזרים לימין הקיצוני למסגר את המאבק כקרקס של אנשים עם סכינים מלאי שנאה ליהודים. הם מסייעים למסגר את המאבק כדבר פרימיטיבי, פנאטי ולא אנושי.

הדקירות ביפו נעשו נגד אזרחים ברחוב, ולא יפתיע אותי אם בקרב הנדקרים יהיו גם פלסטינים תושבי המקום. לעם הפלסטיני ומאבקו יש צדק, יש לגיטימציה ויש אופק ומטרה ברורה. זכותם וחובתם של מנהיגי המאבק להתנער מדוקרים אלו, כי הם לא פחות אויבים למאבק הפלסטיני מאשר הציונות. הגיע הזמן לומר באופן ברור: אינכם שותפים למאבק הפלסטיני.

> למה קשה לשמאלנים לדבר בתקופת פיגועים

בשבועות האחרונים מתרחשת מתקפה מסיבית של הימין על השמאל בישראל, שמופנית כלפי עמותות או פעילים פוליטיים. בעוד שהתקשורת בישראל מדווחת על אירועים אלו, ובקרב השמאל יש תחושה כי אנו עומדים בנקודה של שינוי פוליטי מסוכן, השמאל הפלסטיני אינו מביע עניין באירועים. באתרי החדשות הפלסטינים בגדה המערבית, או באתרים פלסטינים בתוך ישראל לא נמצא דיווחים וסיקור של הנושא. לא נשמעו גם כמעט גינויים או התייחסויות מצד חברי הרשימה המשותפת, המפלגה השלישית בגודלה בכנסת שזכתה גם בקולות של יהודים.

נשאלת השאלה מדוע פלסטינים רבים אינם רואים בהתרחשויות אלו אינדיקציה לשינויים שישפיעו גם על מאבקם. מדוע אינם משלבים כוחות בכדי לתמוך בשמאל היהודי המותקף והנרדף. התשובה טמונה כנראה בשני כשלונות שמשלימים אחד את השני – חוסר יכולתו של השמאל הציוני בישראל לתת מקום לשמאל האחר, הלא ציוני, גם הפלסטיני וגם הישראלי. וכישלונו של השמאל האחר, הלא ציוני, להתגבש לפעילות משמעותית שתבחין בינו לבין השמאל הציוני והישן.

> אני פלסטיני מוּסָת

השרפה במשרדי בצלם, שנגרמה בעקבות קצר כך על פי המשטרה, העסיקה את מרבית השמאל היהודי. (צילום: דוברות הכבאות)

בעודנו מתחילים להתרגל לחיים בעידן ההפרדה הגזעית הממוסדת בתוך ישראל, הפלסטינים פונים לאו”ם, לאיחוד האירופי, ללוחמי שלום בין לאומיים, לפעילים פוליטים מאירופה ועד קובה, מאמריקה הלטינית והצפונית ועד סקוטלנד, בכדי לשתף פעולה ולעורר את עניין הציבור לעוול שנעשה לעם הפלסטיני. אבל הם כמעט ולא פונים, לא לישראלים ולא לציבור הישראלי. כי המציאות הכואבת היא שפלסטינים רבים, רבים מידי, לא רואים מקום לישראלים במאבק הזה, ולא מוצאים דרך בה יוכלו לפנות לישראלים שמתקשים לסנן את השפעת מנגנוני השלטון עליהם, על התקשורת ועל כל מוסדות המדינה. כי הישראלים לעולם יהיו אלו שהכי קשה לבטוח בהם והכי קל לשלול את הכנות של מאבקם עם הפלסטינים.

מה חשבת, הבטום זרהום היקר, הבטום השחור, הבטום המנוח, הבטום שדמעה עיני למראה אנשים חסרי אנושיות שחבטו בך בעודך מדמם? ביקשת מקלט, אשרת עבודה, וקיבלת לינץ’. נולדת במדינה שנשלטת על ידי רודנות, הגעת למקום מקלט בו עורך הוא אשמתך הראשונה, ותהיה היא גם האחרונה.

עורי בהיר יותר משלך, אבל הוא שחור לא פחות. ביקשת מקלט במדינה בה שורר שלטון של האדם הלבן המערבי שבא לחנך את האזור הפרימיטיבי הזה ולתת לו קצת תרבות – תרבות של עליונות גזעית, תרבות של “דע את אויבך”, תרבות של “ילדים הם גם מחבלים”, תרבות של איסלאמופוביה, תרבות של ציונות, תרבות של כיבוש והפרדה גזעית.

במודע יותר מאשר בתת מודע אני יודעת את מקומי, את עורי ואת האדון שלי. אני מכירה אותו היטב. ואותו אדון יידע לזהות אותי מקרב אחרים שנראים ממש כמוני, ואם חלילה וחס הוא יטעה, הוא יתנצל. יתנצל בפני המזרחי היהודי, והמזרחי יקבל את התנצלותו. הרי המזרחי ירצה להאמין שהציונות אינה מפרידה בין יהודי מזרח תיכוני, לבין יהודי מערבי – היא רק מפלה בחינוך, בתקציב, בחלוקת משאביה הרבים. היא רק מקדמת את תרבותה הנעלה על פני תרבותך ותרבותי הפחותה.

עדיף שתשכח את תרבותך. תתנכר לה. תתבייש בה. תעמיד פנים שהיא שונה. תקרא לה בשם אחר. ואם היא טועה ומחשיבה אתך לערבי, אז סלח לה חברי המזרחי, הרי הציונות רק מזכירה לך את מה שהיא כל כך צריכה שתשכח. ואני פה לשירותך. אני אבהיר את טשטוש הגבולות. אני זו שתזכיר לך שעדיף לשנוא אותי ולאחל לי מוות. הרי תראה מה קורה לאלה שחושבים שהם ערבים. תשאל את הבטום, שידע לענות לך במחיר חייו.

הלינץ’ לא היה צריך לקרות לפליט שביקש הגנה וחיים מכובדים, הוא היה צריך לקרות לאחד מאתנו, השחורים האחרים במדינה. קבלת את התנצלותי, הבטום, שהמדינה דואגת להסברה שלה יותר מאשר להעמיד לדין את רוצחיך. ביקשת מקלט וחיים בטוחים, קיבלת עליך את אשמת הגזע הלא רצוי, הצבע הלא רצוי. אבל זה הצבע היפה, וזה הצבע