newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

נהר של כאב: על הנרצחים, הרוצחים וכולנו

הפחד והמוות שזורמים ברחובות, בין עזה לשדרות ובין ירושלים וחברון, מחייבים אותנו לגייס דווקא עכשיו חמלה אחד כלפי השניה אם אנחנו רוצים להצליח להגיע יום אחד לפתרונות

מאת:

כותבת אורחת: מיכל סימונט כורך

פעם ליעל (ברדה) ולי היה ביטוי, פוליטיקה של אהבה. אף פעם לא פירקנו את זה לחתיכות, לא היינו צריכות. איכשהו ידענו למה אנחנו מתכוונות. זאת פוליטיקה כזו שקודם כל כשאת שומעת שגבר ואישה, הורים לארבעה ילדים נורו למוות, אז קודם כל כואב לך. בגוף ממש. הרגליים מתקשות ללכת. ואת לא יכולה שלא לחשוב על הילדה בת ארבעת החודשים שלא תכיר את אמה. גם אם אימא שלה בחרה דרכים שאני לא הייתי בוחרת, שאני חושבת שעושות רע לאחרים, שמנשלות אותם מחיים מכובדים, הפוליטיקה של האהבה הייתה בוכה אתה ובשבילה.

הפוליטיקה של האהבה הייתה מסתכלת על התמונה של הנער בן ה-19, זה שדקר במוצאי שבת למוות שני אנשים בעיר העתיקה, והייתה רואה ילד. ילד שמשהו כל כך כאב לו, כל כך השפיל אותו – גם אם לעולם לא אבין (ולא ארצה להבין) איך קדושה של מקום, של הר הבית, של אבן, יכולה בכלל לכאוב – שהוא הפך לרוצח. ואתו הפך את אמו לאם שכולה.

וכל מה שהייתה רואה הפוליטיקה של האהבה זה איזה נהר של כאב שזורם לנו בין האצבעות, בין כל הנרצחים, בתוך הרחובות, בין עזה לשדרות, וחושבת איך לגייס מספיק חמלה אחד על השנייה כדי להצליח למצוא פתרונות.

עכשיו כשאני חוזרת וקוראת את המילים שכתבתי אני יודעת שפוליטיקה של אהבה יכולה להישמע נאיבית. הרי אנחנו במלחמה. כל הזמן, בכל מקום, בכל פינה, האחד עם השנייה, היהודים עם הערבים, החילונים עם הדתיים, האשכנזים עם המזרחים, שלא לדבר על הנשים שצריכות להציל עצמן מגברים. ולכי תיישמי פוליטיקה של אהבה על סוחרי נשק או נשים ששולטים במדינה?

אין ספק שהפוליטיקה של האהבה היא הכי קשה. אבל גם היום, אני לא מוצאת לה שום חלופה. אין לי מושג איך מיישמים אותה, בעצמי מרגישה כל יום, לפחות אלף פעם, מלאת כעס ושנאה, ופחד, הרבה פחד, מהלכת במרחב עוין של מילים ומעשים שיצרנו. אבל אין לי בררה. אני חייבת איכשהו למצוא את הדרך ליישם את הפוליטיקה של האהבה. גם אם עוד אין לי מושג איך.

> הטרגדיה של משפחת הנקין היא הטרגדיה של הכיבוש

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
פרופ' רפאל גרינברג (צילום: אורן זיו)

"אנחנו אמורים להיות גאים ולבנות עתיד חדש, והעתיקות שלנו מורידות אותנו כל הזמן". פרופ' רפאל (רפי) גרינברג (צילום: אורן זיו)

"האסונות שלנו נחגגים בארכיאולוגיה. אנחנו ממש קבלני חורבן"

ספרם החדש של הארכיאולוגים רפי גרינברג ויאניס חמילקיס עוסק בשימוש הדומה שנעשה בארכיאולוגיה קולוניאלית בישראל וביוון לצורך ביסוס הזהות המערבית ומחיקת שכבות היסטוריות "עודפות" בדרך אל העבר המכונן. אבל הארץ שלנו, מזכיר גרינברג, אינה לבנה. ראיון

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf