newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

השינוי לא יבוא מהכנסת, הוא יבוא מהתנגדות

עבור רבים במרכז-שמאל, שהרגישו מוגנים עד עכשיו, תחושת האיום היא חדשה. אבל אקטיביסטים שפועלים בשטח כבר שנים, ממסאפר יטא עד הבקעה, יכולים ללמד אותם: הכי חשוב לעמוד לצד המותקפים. משם יתחיל השינוי

מאת:
קודם כל להתנגד. מפגינים ישראלים ופלסטינים בשייח' ג'ראח, 2022 (צילום: אורן זיו)

קודם כל להתנגד. מפגינים ישראלים ופלסטינים בשייח' ג'ראח, 2022 (צילום: אורן זיו)

ימים ספורים לאחר פרסום תוצאות הבחירות, פגשתי אקטיביסטים פלסטינים במסיק בגדה המערבית. לעומת מצב הרוח השפוף בתל אביב, אף אחד מהם לא היה בדיכאון. אף אחד מהם לא שקל לעזוב לברלין, ויותר חשוב: אף אחד מהם לא חשב להפסיק לצאת להפגנות, לקרוא לחרם או להתנגד אקטיבית לכיבוש בדרכים אחרות. חלקם כבר ישבו בבתי הכלא הישראלים, הרבה לפני שאיתמר בן גביר פרץ לתודעה הציבורית. חלקם הביעו חשש שהממשלה החדשה עלולה להיות גרועה יותר, אבל באותו הזמן הם תהו, האם כעת איש בקהילה הבינלאומית יוכל להכחיש שישראל היא מדינה פשיסטית.

אפשר להבין מדוע ההצלחה של בן גביר ושל שותפיו לממשלה העתידית מעוררת דאגה בקרב קהלים יהודיים, שעד עתה חשו מוגנים יחסית. אבל לפני שמתחילים לגבש תוכנית רחבה איך להתמודד עם הממשלה החדשה, צריך לחזור לאקטים הבסיסיים של התנגדות וסולידריות. לא רק נגד בן גביר האיש, אלא נגד העליונות היהודית, הגזענות והאפרטהייד, שהיו כאן הרבה לפני בן גביר. להיות עם הא.נשים שיסבלו מהמדיניות שלו, לא כדי "לשנות" או "לחזק את השמאל", אלא פשוט כדי לעמוד לצידם, לנסות למנוע את העוול, לתעד אותו. במצב כל כך קיצוני, זהו הצעד הבסיסי, ולמרבה הצער לעתים גם היחיד, שניתן לנקוט.

לפחות בעתיד הנראה לעין, השינוי לא יבוא מהכנסת. לכן צריך לקבל השראה מקבוצות כמו "אנרכיסטים נגד הגדר", תעאיוש וקבוצות אחרות שפועלות בשטח כבר יותר מעשרים שנה.

ניתן להצטרף לפעילים הישראלים המתנגדים לכיבוש בפעילויות בגדה ובמזרח ירושלים. במסאפר יטא, שבית המשפט העליון אישר לגרש כל תושביו, פעילים ישראלים מקיימים נוכחות קבועה. הם מתעדים התקפות מתנחלים, הריסות בתים ואלימות יומיומית של הצבא. הפעילות שלהם כל כך מטרידה עד שמתנחלים פתחו בקמפיין להתנכל להם באמצעות תלונות למשטרה.

מאבק מעורר השראה. חיילים גוררים פעיל ישראלי במחאה במסאפר יטא, יוני 2022 (צילום: ויסאם השלאמון / פלאש 90)

מאבק מעורר השראה. חיילים גוררים פעיל ישראלי במחאה במסאפר יטא, יוני 2022 (צילום: ויסאם השלאמון / פלאש 90)

קואליציית הבקעה מלווה רועים וחקלאים הסובלים מהתנכלויות והטרדות מצד הצבא והמתנחלים, המנסים לדחוק אותם משטחי סי. בשכונת שייח' ג'ראח במזרח ירושלים, שם הקים בן גביר את לשכתו, מפגינים פעילי שמאל כבר יותר מ-13 שנה בסולידריות עם התושבים הפלסטינים העומדים בפני סכנת גירוש.

גם הכפר ח'אן אלאחמר – שפעילים ישראלים לנו בו במשך שבועות ארוכים כדי למנוע את פינויו ובכך סייעו ללחץ הבינלאומי שעצר את ההרס ברגע האחרון ב-2018 – יחזור להיות על הכוונת. כך גם קהילות אחרות בשטחי סי כמו הכפר סוסיא בדרום הר חברון. בכל המקומות הללו תידרש נוכחות של פעילים.

גם בתוך הקו הירוק יש מה לעשות. ניתן לעמוד עם התושבים בלוד ועם משפחתו של מוסא חסונה, שמי שירו בו במאי 2021 לא הועמדו לדין. ניתן להגיע לאל עראקיב ולכפרים בלתי מוכרים אחרים בנגב, שם הרשויות הורסות בתים ומתעמרות בתושבים.

אל מול הכוונה בממשלה החדשה לקדם טיפולי המרה ולהחריף את הצעדים נגד להבט"בים, ניתן לתמוך בארגוני טרנס* בפרט, בארגונים להט"ביים בכלל. גם מבקשי מקלט יהיו ככל הנראה על הכוונת, שכן יצחק וסרלאוף, מספר שתיים ב"עוצמה יהודית", מתגורר בדרום תל אביב וכבר הבטיח לחדש את ניסיונות הגירוש. לכן ראוי לתמוך או להצטרף לארגונים שכבר שנים עומדים לצד מבקשי המקלט ומהגרי העבודה.

תודעה של מיעוט

אך מעבר להצטרפות למחאות או לפעילות אקטיביסטית אחרת, השמאל צריך לאמץ תודעה של מיעוט נרדף, כפי שכתב עידן לנדו יום לאחר הבחירות. הטענות כאילו שיש רוב למרכז-שמאל, כאילו לפחות חצי מהישראלים שייכים אליו, פשוט לא נכונות. המתנגדים לכיבוש ולעליונות יהודית הם קומץ. זו המציאות.

הדורסנות של נתניהו כמעט אילצה את מפגיני השחיתות להיות לא נחמדים. הפגנת "הדגלים השחורים" מול הכנסת (צילום: אורן זיו)

הבטיחו לחזור. הפגנה של "הדגלים השחורים" מול הכנסת (צילום: אורן זיו)

העובדה שיאיר לפיד לא הזמין את איימן עודה ואחמד טיבי לפגישה לגיבוש מחנה האופוזיציה מלמדת שגם אחרי התבוסה בבחירות, הוא וחבריו לא למדו מתמטיקה ומסרבים להבין שבלי הפלסטינים אזרחי ישראל הם לעולם לא יחזרו לשלטון. כשמדובר בתמיכה בעליוניות יהודית, אין שוויון בין הגושים.

בעיני רבים במרכז-שמאל הציוני, הניצחון של נתניהו, הכניסה של הכהניסטים לממשלה והאפשרות של הגבלת בית המשפט העליון – פירושם צמצום המרחב הליברלי (גם אם הוא מדומיין), ולכן הם חווים את המהלך כשינוי דרמטי. סביר שבן גביר ונתניהו לא יתחילו מביטול מצעד הגאווה או מסגירת בתי קפה בשבת, אך מבחינה מורלית התחושה של רבים היא ש"גנבו להם את המדינה". התחושה הזו עשויה רק להתעצם ולהוציא אנשים לרחובות.

כפי שציין מירון רפופורט, מחנה רל"ב למעשה מת, שכן רוב המצביעים בישראל הביעו אמון בנתניהו למרות כתבי האישום, והמשפט עצמו הופך לנושא שולי. השאלה מה יקום במקומו. קבוצת "הדגלים השחורים" כבר הכריזה השבוע כי כל ניסיון לחוקק את פסקת ההתגברות, ייענה ביציאה המונית לרחוב, כפי שהיה בימי מחאת בלפור. אבל במחאת בלפור, עשרות האלפים שיצאו לרחוב אימצו גם מסרים נגד אלימות משטרתית ונגד הכיבוש. השאלה מה יקרה הפעם. האם המחאה העתידית תצא נגד "משתמטים ופרזיטים" או שהיא תרחיב המנעד שלה לתמיכה בערכים דמוקרטיים.

יש סיכוי שהממשלה החדשה תיזהר לא להרגיז את הקהל היהודי החילוני. אבל סביר להניח שתגביר את ההתקפות על הציבור הפלסטיני בתוך ישראל ותנסה לחסל ייצוג פוליטי שלו: החל מפסילה של בל"ד בבחירות הבאות, פגיעה ברשויות המקומיות הערביות, בייצוג הפוליטי הפלסטיני באוניברסיטאות, וגם בכל מי שינסה לקדם שותפות יהודית-ערבית על כל סוגיה. הגרעינים התורניים בערים ה"מעורבות" יזכו לעידוד, והכפרים הלא-מוכרים בנגב יהיו על הכוונת במסווה של מאבק נגד הפשיעה. ההלשנות של מורים או עובדי ציבור אחרים שיחרגו מקו הרצוי לממשלה יגברו.

מול המצב הזה, גם החלטה לעזוב את ישראל היא בחירה פוליטית-אישית לגיטימית. מצביע ימין, שחגג את הניצחון, אמר לי השבוע בשקט: "אם היית בגילך, הייתי עוזב". אבל כל מי שייאלץ או יבחר להישאר כאן, צריך לחשוב כיצד הן מתכוונות להתנגד ומה הסיכונים שהם מוכנים לקחת. לא צריך לדבר על גרמניה של 1933. מספיק להסתכל מה קורה בטורקיה או בהונגריה לפעילים נגד הממשלה.

בסיקור עיתונאי אני לא הסיפור, אלא האירועים, המחאות והאנשים שאני מתעד. אבל רק בחודש האחרון, מתנחלים חמושים איימו לשבור לי את המצלמה בגרזן, זרקו עלי אבנים בחווארה בגיבוי חיילים, שוטרי מג"ב ירו על הרכב שלי כשיצאתי מנבי סאלח, ו"נערי גבעות" ריסקו לי ולפעילים ולעיתונאים נוספים את כלי הרכב במהלך מסיק זיתים. זו גם לא מגמה חדשה, אבל ברור שכל זה רק יגבר.

ובכל זאת, במציאות הנוכחית כל אקט של התנגדות הוא חשוב. להדביק סטיקר במרחב שייעשה יותר כהניסטי, לעמוד לצד הקהילות הפגיעות ביותר, לפרסם ולתעד בכל שפה את מה שקורה כאן.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחאת סטודנטים של אוניברסיטת SOAS בלונדון, ב-15 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

מאחר שאילוז אינה יכולה להכחיש את המוסר של תנועת הסטודנטים, היא טוענת שהיא מושפעת מהיבטים אנטישמיים הטמונים ברבדים תרבותיים עמוקים של הלא מודע. מחאת סטודנטים של אוניברסיטת SOAS בלונדון, ב-15 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

כשחוקרת ממירה מדע בעיסוק בלא מודע: תגובה לאווה אילוז

אילוז מקדישה מאמר שלם להוכחת הטענה כי מחאות הסטודנטים במערב הן אנטישמיות. אך כיוון שטענה זו משוללת כל בסיס עובדתי, היא גולשת לפסאודו-מדע ואף ממציאה הגדרה מוזרה משלה לאנטישמיות. זה מה שקורה כשמתעקשים לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf