מחאת בלפור ניצחה, אבל לא מתכוונת לעצור
מחאת בלפור היא יוצאת דופן לא רק משום שהצליחה להשיג באופן מלא את יעדה - להפיל את נתניהו - אלא גם משום שהצליחה להוציא מאות אלפים לרחובות ולאחד בין מאבקים שונים. עכשיו מבטיחים שם להמשיך: רוצים עתיד ורוד לכולם
היום, לאחר 12 שנה רצופות, בנימין נתניהו ייאלץ ככל הנראה לעזוב את תפקיד ראש הממשלה. מוקדם מאוד לדעת מה יהיו ההשלכות ארוכות הטווח של המהלך הזה, אבל דבר אחד ברור: אפשר לזקוף אותו במידה רבה לזכות ״מחאת בלפiר״ והמפגינים הנחושים שהובילו אותה. הפגנות שהתחילו ב-2016 בפתח תקווה ליד ביתו של היועץ המשפטי לממשלה, המשיכו בכיכר הבימה בתל אביב, והמשיכו בשנה האחרונה בבלפור, ובגשרים בצמתים בכל רחבי הארץ.
הסיסמה המרכזית, אם לא היחידה, של המפגינים היתה "ביבי לכלא" או "ביבי הביתה". היום, כך נראה, הם ישיגו את מטרתם, דבר נדיר מאוד במחאות בישראל בכלל, בפרט במחאות של השמאל–מרכז. לפני שנה, כשמחאת בלפור יצאה לדרך, קשה היה להאמין שנתניהו יעזוב.
קשה לראות איך הממשלה החדשה היתה קמה בלי מחאת בלפור. קשה לראות איך גדעון סער ונפתלי בנט היו מחליטים לעזוב את גוש הימין ואת נתניהו, אלמלא המחאות האלה. המחאה היא שסדקה את התדמית הבלתי מנוצחת של נתניהו. תחילה עם ההמונים שיצאו למחות נגדו ברחובות, ובהמשך עם אמצעי הדיכוי השונים שהוא נקט נגד המפגינים ורק חשפו את חולשתו.
המחאה איפשרה לדמיין את הפוליטיקה הישראלית בלי נתניהו, אחרי כמעט 25 שנה שבהן הוא שלט בשיח הפוליטי בישראל, 15 שנים מתוכן כראש ממשלה. רבים מהמוחים כלל לא נולדו שהוא עלה לראשונה לשלטון ב-1996, אחרים היו בני חמש עד עשר כשהוא חזר לשלטון ב-2009.
המוחים התעקשו להזכיר שראש ממשלה, החשוד בשוחד, מרמה והפרת אמונים – גם אם לא הורשע – לא יכול להמשיך לכהן. זה אולי נראה דבר מובן מאליו, אך המחאה היא זו שהזכירה זאת יום-יום ושעה-שעה, עד שהמסר חלחל גם לימין ואפילו לליכוד.
אלמלא המחאה, ייתכן שבני גנץ היה נשאר בממשלה למרות שנתניהו הפר את ההבטחות שנתן לו, הממשלה לא היתה נופלת, ולא היתה קמה ממשלה בלעדי נתניהו. אבל המוחים הפגינו מול ביתו של גנץ וגרמו לו להתחרט על הבחירה שלו ללכת עם נתניהו.
המפגינים הבינו שהלחץ צריך להתמקד בבלפור, והם פשוט "היו שם" עד שנתניהו הלך. למרות ההסתה נגד המפגינים ("מפיצי המחלות", ו"אנרכיסטים בוגדים"), למרות האלימות המשטרתית הקשה (שרבים מהמפגינים החדשים כלל לא הכירו), למרות המעצרים ההמונים, כתבי האישום וגם ההתקפות הפיזיות מצד פעילי ימין – המחאה המשיכה ולא נכנעה אפילו לחורף הירושלמי.
חוזקה של המחאה, וגם חולשתה בסופו של דבר, היתה שהיא התמקדה בדבר אחד: "רק לא ביבי". מתנגדיה, מימין ומשמאל, טענו שמדובר במסר שטחי, שלא מציע אלטרנטיבה. אך זו היתה גם עוצמתה של המחאה, ככה היא הצליחה לאחד בין מפגינים מישראל ביתנו ועד תומכי חד"ש.
אך המחאה הזו הציגה גם משהו אחר ופחות מוכר בשדה הפוליטי בישראל: איחוד של תנועות ושל פעילים שהגיעו מרקע פוליטי שונה, כאשר איש לא מבטל את המסר של השני. הגוש נגד הכיבוש, החזית הוורודה, פעילי חקירה עכשיו ועוד ארגונים רבים אחרים פעלו אלה לצד אלה בבלפור, וזכו לביטוי ולחשיפה אדירה. זו גם היתה בשבילם הזדמנות לגייס פעילים חדשים.
בחודשים האחרונים ראינו עשרות, ולעיתים מאות, מפעילי בלפור מגיעים בפעם הראשונה למאבק נגד הפשע המאורגן באום אל פחם, לדיונים במשפטו של השוטר שירה למוות בסלומון טקה, למחאות בסילוואן ובשייח' ג'ראח, לסיורים בבקעת הירדן ובדרום הר חברון. אפשר לקוות שהמפגינים האלה לא יפסיקו למחות עכשיו רק כי נתניהו הלך.
האלימות המשטרתית, שרבים מהמפגינים חוו בפעם הראשונה על בשרם, שינתה את התודעה שלהם לגבי המשטרה ולגבי המשטר בכלל, ואיפשרה להם לראות, ולו רק לרגע, ממה סובלות הקהילות, שעבורן האלימות המשטרתית הזו היא עניין יומי יומי, כבר עשרות שנים.
בעזרת "החזית הוורודה" ו"קומי ישראל", המחאה הביאה את הצבע הוורוד לקדמת הבמה. הדגלים הוורודים החליפו כמעט לגמרי את דגלי ישראל ואת הדגלים השחורים. כך המחאה גם קידמה מנהיגות נשית, פמיניסטית ולהט"בית. הצבע הוורוד הפך כל כך פופולרי, שגם מפלגות השתמשו בו בקמפיינים בבחירות האחרונות.
אכן רבים מקרב המפגינים בבלפור חשבו שנתניהו הוא הבעיה, וכאשר הוא יילך, ישראל תחזור להיות מדינה דמוקרטית, נקייה משחיתות. אך בעיני רבים אחרים – ששוחחתי אתם בשבועיים האחרונים, אחרי שכבר התחיל להתבהר שנתניהו עומד ללכת – תהליך ה"ריפוי" האמיתי רק מתחיל, והם מתכוונים להמשיך לצאת לרחובות.
כל המפגנים שדיברתי אתם אתמול (שבת), בהפגנה שעשויה להיות האחרונה בבלפור, אמרו כי זהו רק תחילתו של תהליך. אף אחד או אחת מהן לא השלתה את עצמו שהכל יהיה כעת ורוד, עם לכתו של נתניהו.
המחאה גם חשפה את העובדה שרבים, רבים מאוד, מוכנים לצאת לרחוב להיאבק. בשיא ההפגנות, בזמן מגבלות הקורונה באוקטובר, יצאו לרחובות ולצמתים בערים השונות קרוב למאתיים אלף איש. בשבוע שלפני הבחירות האחרונות הגיעו לבלפור עשרות אלפים.
ההישג הזה מתעצם נוכח העובדה שבימים אלה תומכי נתניהו מצליחים להוציא לרחובות מאות בודדות של אנשים במחאה על ה"בגידה" של בנט או על העובדה שנתניהו יוחלף. המשטרה בפרט, והשלטון בכלל, גילו את מגבלות הכוח. ככל שהתרבו המעצרים, המחאה רק גדלה והתרחבה, והגיעה גם למעוזי הימין, לערים ושכונות שהמרכז שמאל לא הפגין בהן במשך עשרות שנים.
אפילו אמש, במוצאי שבת, המפגינים שהגיעו לבלפור התקשו לחגוג מחשש שנתניהו יפתיע אותם ברגע האחרון. הם אמרו שהם מחכים להשבעה עצמה כדי לשמוח. "אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לחגוג אחר שנה של דם, יזע ודמעות. יצאנו לרחובות, בלי לדעת אם זה יועיל, למרות שעצרו והיכו אותנו בלי שום סיבה", סיפרה אור בירון, בת 35 מתל אביב. "זו התוצאה של שנה של הפגנות, בימים ובלילות. אבל זה לא הסוף. זו רק ההתחלה, כי החברה צריכה ריפוי".
"אמרו שכל הפגנה מוסיפה לנתניהו מנדט, הוא צחק עלינו, הוא קרא לנו חייזרים", אמר יניב סגל מ"החזית הוורודה". "אבל אי אפשר היה לשבור את התקווה והלחץ שלנו נמשך כל השנה האחרונה בכל רחבי הארץ, בגשרים בכבישים, בתל אביב בירושלים, במגבלת הקילומטר. אנחנו נגד נתניהו כי הוא מסמל משהו, אנחנו רוצים עתיד ורוד לכולם, לישראלים פלסטינים, ערבים ויהודים, דתיים וחילונים, יש מקום לכולם, אבל יש לנו עדיין דרך ארוכה עד שזה יקרה, ועוד תראו אותנו בשטח".
מפגינה נוספת החזיקה שלט עליו נכתב: "עכשיו חוגגות, ביום שני ממשיכות להיאבק נגד הכיבוש והגזענות, ובעד שוויון, צדק ושותפות".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן