החלומות של תושבי מסאפר יטא: לחיות בשקט, בלי פחד גירוש

"תודה לאל, עבר עוד יום בלי שגורשנו", כך אמרה לי אישה בת חמישים מאחת מקהילות מסאפר יטא בדרום הר חברון, המוגדר על ידי הצבא הישראלי כ"שטח אש 918".

"עבר עוד יום בלי שגורשנו". משפחה במסאפר יטא בדרום הר חברון בשבוע שעבר (צילום: אורן זיו)

כששאלתי אותה לשלומה ולשלום שאר התושבים, ענתה: "אנחנו רגילים לתנאים הקשים של החיים במדבר, אנחנו רגילים לחיות בלי חשמל או מים וללכת ברגל מרחקים ארוכים, אנחנו שורדים את הקור בחורף ואת החום בקיץ תחת הסוכות שלנו. אנחנו רגילים לחיים הפשוטים על האדמה שלנו, לצד הכבשים שלנו. אין לנו חלומות גדולים על ארמונות, גני שעשועים ובריכות שחייה לילדים שלנו. החלומות שלנו קטנים: לחיות בשקט ובנחת על אדמתנו, בלי פחד ובלי דאגות".

האישה תיארה את האיום המתמיד המרחף מעליה, את תחושת הארעיות העמוקה המאפיינת את החיים במקום, שישראל הגדירה את עצם השהייה בו כעבירה על החוק. כשאמרה שהיא מייחלת לחיות בשקט ובנחת, היא הסבירה מהו הדבר המהותי ביותר שנשלל ממנה וממאות התושבים הפלסטינים ב-12 הקהילות הפזורות במדבר, מאז שבתיהם ויישוביהם הוכרזו כ"שטחי אש", כחלק ממאמציה של ישראל לגרש את התושבים מהמקום. שלטי אזהרה, בערבית ובעברית, פזורים באזור ומתריעים על הסכנה ועל איסור הכניסה לשטח, הכול כביכול מתוך "דאגה לחיי התושבים".

מאמציה של המדינה לנשל את התושבים ולגרשם מבתיהם אינם ייחודיים ל-12 קהילות אלו. ישראל נתלית בהצדקות רעועות כדי להשתלט על עוד ועוד אדמות של עשרות קהילות המתגוררות באזורים בגדה, שהוגדרו כ"שטחי C" בהסכם אוסלו ב', הגדרה שאמורה הייתה להיות זמנית בלבד. פעם "שטח אש", פעם "אתר ארכיאולוגי", פעם "בנייה בלתי חוקית" – כולן הגדרות שנועדו להפוך את חיי התושבים לבלתי נסבלים, לגזור עליהם חיי דאגה ופחד, ולגרום להם לעזוב את בתיהם ולגזול את אדמתם.

המדינה, ששולחת את הצבא שלה להתעמר בתושבים, מתכחשת לעקרונות המוסר ולהוראות המשפט הבינלאומי, המחייבים אותה להגן על התושבים ולספק להם שירותים בסיסיים כמו חשמל, מים, כבישים ולאפשר להם לבנות את בתיהם. כל זאת כחלק מהמדיניות ארוכת השנים של ישראל, שאינה מכירה בזכותם של פלסטינים לחיות על אדמתם, במקום בו נולדו וגדלו.

בקרוב יסתיים ההליך המשפטי שהחל לפני עשרים שנה בנוגע ל-12 הקהילות במסאפר יטא, המנסות למנוע את גירושן. הליך ממושך זה אמנם מנע עד כה מהמדינה לגרש את התושבים, אבל גם מירר את חייהם כשכפה עליהם הקפאה בלתי נסבלת של המצב: נאסר עליהם לבנות בתים לזוגות צעירים ולילדיהם, להרחיב את דיר הצאן שלהם, או להקים אפילו חדרון שירותים. כך במשך עשרים שנה.

מסמכים שחשף לאחרונה ארגון עקבות הוכיחו שההכרזה על שטח האש דווקא במיקום זה, שבו פלסטינים גרים מימים ימימה, הייתה מלכתחילה תירוץ שנועד לאפשר את גירושם. שופטי בית המשפט העליון לא התרשמו מהגילוי, עצמו את עיניהם, אטמו את אוזניהם וסירבו לדון בו. השופטים העדיפו ללחוץ על העותרים "להתפשר" עם המדינה באופן שיאפשר בכל זאת את אימוני הצבא באזור. העותרים נשלחו לשאת ולתת עם נציגי המדינה מתי בדיוק יורשו לגור בבתיהם ומתי יפנו אותם – לכאורה בהסכמתם – כדי שצבא הכיבוש יוכל להתאמן בשטחם, בין בתיהם ובין עדריהם.

ולאחר שהשופטים יכריעו, והצבא יתאמן? התושבים יגורשו מבתיהם, ישראל תרחיב את גבולותיה עוד ועוד, תשתלט על עוד ועוד אדמות, ותעניק למתנחלים את החיים שהם מבקשים – חופשיים מנוכחותם המטרידה של התושבים המקוריים – לא עוד געיות כבשים, עשן תנורי טאבון וקולות דוברי ערבית. שילכו לדבר ערבית במקום אחר. מסאפר יטא בידינו. ולאן עכשיו?

מוסא אבו-השהש הוא תחקירן בצלם