newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"אל עראקיב נהרסה 202 פעמים, ותיבנה בפעם ה-203"

לציון הפעם ה-202 שבה הרס מנהל מקרקעי ישראל את הכפר אל עראקיב, תלו מפגינים 202 דגלים שחורים בשטח שבו עמד הכפר עם מאות תושביו עד 2010. "אנחנו אזרחים נורמטיביים, אבל לא נוותר על האדמות שלנו", אמרו שם

מאת:
דגל לכל הריסה. מחאה לציון 202 הריסות של הכפר אל עראקיב שבנגב, 11 ביוני 2002 (צילום: אורן זיו)

דגל לכל הריסה. מחאה לציון 202 הריסות של הכפר אל עראקיב שבנגב (צילום: אורן זיו)

הכפר אל עראקיב שבנגב נהרס 202 פעמים, אך התושבים מתעקשים להישאר על אדמתם. אתמול (שבת) ציינו תושבים ופעילים את ההריסה ה-202, שהתרחשה בשבוע שעבר, והציבו 202 דגלים שחורים וממוספרים. את הדגלים פיזרו המוחים במרחב, שעד 2010 עמד בו הכפר.

בכל שבועיים עד חודש, בממוצע, עובדים של מנהל מקרקעי ישראל, מלווים בשוטרים, מגיעים והורסים את האוהלים, ולעיתים גם מחרימים ציוד. ולאחר כל הריסה כזאת, התושבים חוזרים ומקימים את הכפר. "אל עראקיב נהרסה 202 פעמים, אבל תיבנה 203", אומרים התושבים. בגלל העלות הכספית של חומרי הבנייה, התושבים משתמשים בחומרים ממוחזרים: את אוהל לקבלת האורחים, ה"שיג", הקימו מקורות עץ שנותרו מההריסות הקודמות ומשקים תעשייתיים, שנתפרו ככיסוי לאוהל.

ההריסה הראשונה של הכפר היתה ב-27 ביולי 2010. מאות שוטרים פשטו על הכפר שבו חיו 500 תושבים, והרסו את כל המבנים בו. מאז נהרס הכפר עוד 201  פעמים. היום חיים במקום כמה עשרות, שנדחקו לגור בבית הקברות.

במהלך המחאה אתמול, שבה השתתפו כ-150 תושבים ופעילים, כולל קבוצת אמנים הפועלת בסולידריות עם הכפר, צעדו המפגינים אל השטח שבו עמד הכפר. למרות שהכפר לא הוכר, תושביו בנו בעצמם מגדל מים, מערכת חשמל מבוססת גנרטורים, כבישים ושטחים לחקלאות. ליד כל נקודה שבה שכן בית בעבר, המוחים הציבו דגל שחור.

"היו לנו פה חמישה מבנים, לא אחד", סיפרה תושבת הכפר, חכמה אבו מדיע'ם, ליד המקום שבו עמד ביתה, "היום אנחנו ישנים במכוניות, מבשלים בחוץ, החיים פה לא קלים". חכמה מתארת כיצד מתרחשות ההריסות. "הם (השוטרים) נכנסים לבית הקברות, לפעמים לוקחים ציוד", היא אומרת, "מבקשים ממני תעודת זהות, למרות שהם מכירים אותי ואת השם שלי. תראה כמה מאמצים המדינה משקיעה כדי להילחם בכמה אוהלים".

מחאה לציון 202 הריסות של הכפר אל עראקיב שבנגב, 11 ביוני 2002 (צילום: אורן זיו)

מחאה לציון 202 הריסות של הכפר אל עראקיב שבנגב, 11 ביוני 2002 (צילום: אורן זיו)

כמה מהתושבים, ביניהם מנהיג הכפר, השייח' סיאח' אבו מדיע'ם ובנו עזיז, מרצים בימים אלה עבודות שירות, לאחר שהורשעו במסגרת הליך פלילי בכניסה לאדמות היישוב ובהצבת מבנים לא חוקיים.

"הלוואי שהיו נותנים לנו לחיות בשקט באוהל", אומר סיאח', "אנחנו ישנים וחיים פה, והכוחות (המשטרה ומנהל מקרקעי ישראל, א"ז) באים והורסים, ולכן אנחנו נאלצים לישון בבית הקברות". סיאח' מספר כי נעצר פעמים רבות והתבקש לחתום שלא ישוב לאדמתו.

"ביקשו שנעזוב, אבל לא הסכמתי", אמר סיאח'. "אנחנו הסמל למאבק בכל הנגב. הממשלה התחלפה, דיברו הרבה על שינוי בנגב, אבל לא הכירו בנו. המצב הוא כמו שהיה במהלך הממשל הצבאי בשנות החמישים". סיאח' ציין כי ללא התומכים הרבים, ערבים ויהודים שהגיעו באלפיהם לכפר במהלך השנים וסייעו בתרומות ובתמיכה פוליטית, הם לא היו מחזיקים מעמד על אדמתם.

סיאח' אף ריצה בכלא עשרה חודשים לאחר שהורשע ב"הסגת גבול" בגלל מאבקו נגד הריסת הכפר. ההליך המשפטי בעניין הקרקעות של משפחתו נמשך כבר 13 שנה, ובמהלכו קיבלו התושבים קנסות בערך מצטבר של 1.6 מיליון שקל. נעשו מאות מעצרים ואלפי עצים נעקרו.

"קוראים לנו פושעים סדרתיים רק כי שמרנו על הזכות והקיום שלנו על האדמה", אמר עזיז, תושב הכפר, ואחד ממארגני מחאת הדגלים. "אנחנו אזרחים נורמטיביים, אבל על שלנו אנחנו הכי עקשנים בעולם, ולא נוותר על האדמות שלנו. עשרות שנים לא מכירים בנו. מחקו חיים של 572 נפשות. לפני 2010 לא היה בינינו מובטל אחד. היה לנו יבואן דברי מזון שהעסיק אנשים. לא מחשיבים לנו את זה שפיתחנו את האזור. נותנים לנו קנסות וצווים, אבל אומרים שאם נישבר ונסכים לעזוב, ימחקו לנו הכל.

"העקשנות שלנו נובעת מהאמונה בזכות שלנו. אנחנו חיים בין הקברים, בתנאים פחות ממינימליים, אבל מסופקים פנימית ועם גאווה. כל הרשויות והחוקים נגדנו, כדי לנשל אותנו מהאדמות".

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
אריאל שרון בחווה שלו בנגב, ב-1997 (צילום: גדעון מרקוביץ / פלאש90)

אריאל שרון בחווה שלו בנגב, ב-1997 (צילום: גדעון מרקוביץ / פלאש90)

"שטחי האש נתפסו למטרה אחת: רזרבת קרקעות להתיישבות"

חשיפת "שיחה מקומית": כבר בישיבה ב-1979 הסביר אריאל שרון כי הכריז על כל שטחי האש בגדה המערבית כדי לאפשר את העברת האדמות למתנחלים. לפי מסמכים נוספים שאותרו בארכיון המדינה, שטח האש בדרום הר חברון, שמשמש כעת תירוץ לגירוש של כ-1,000 איש מביתם, נועד גם להפריד בין הבדואים אזרחי ישראל לפלסטינים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf