newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"כל גבר ערבי, בכל מקום, עלול להיות מוסא חסונה הבא"

שנה לאירועי מאי 2021, העיר לוד עדיין מלקקת את פצעיה. סגירת התיקים נגד החשודים ברצח מוסא חסונה והגב הממסדי שמקבלים גורמי ימין בעיר הבהירו לתושבים הערבים שהם חשופים לכל פגיעה, ושאיש לא ישלם על כך מחיר

מאת:
שוטרים עוצרים צעירים פסלטינים בלוד (צילום: אורן זיו)

"למדתי בדרך הכי קשה מה זה להיות ערבי במדינה הזאת וכמה חיי מוסא והילדים שלי זולים פה". שוטרים עוצרים צעירים פסלטינים בלוד (צילום: אורן זיו)

שנה גורלית עברה על העיר לוד (اللد, אל ליד), שנה אשר מהווה, בעיניי, נקודת מפנה היסטורית בתולדות העיר, ואולי אף בתולדות היחסים בין האזרחים הפלסטינים והיהודים במדינה.

מאז נכבשה במהלך מבצע דני ב-1948, לא נכחה העיר בצורה כה מטלטלת בלב הסערה. הדיכוי הלאומי, שהיה, על פי רוב, סמוי מן העין, נוכח ומדובר היום בכל אירוע, פרויקט או דיון ציבורי, בכל נושא כמעט.

בזיכרון הקולקטיבי של הפלסטינים בעיר חרוטות תמונות מחרידות מהעימותים במאי 2021: הרצח של מוסא חסונה; הלינץ’ שנעשה ביגאל יהושע; העוצר הלילי שהוטל על העיר; גדודי משמר הגבול והאוטובוסים של המתנחלים שירדו מהגבעות שלהם בגדה המערבית לעיר והתנחלו במתקני העירייה ובמבנה של המכינה הקדם צבאית מעוז; אובדן שליטה טוטאלי של המשטרה, ופינוי תושבים מבתיהם. מראות החורבן ברחובות העיר טרם נשכחו והרבה אנשים עדיין בפוסט טראומה.

חסונה, 31, אב לשלושה, נורה למוות בעשרה במאי 2021 בידי חמוש יהודי בקרבת ההפגנה הספונטנית שיצאה אחרי תפילת הערב בחודש רמדאן.

לאור הפרסומים על התנהלות החקירה בתיק רצח חסונה וההודעה שפרסם ארגון עדאלה, שמלווה את המשפחה במשפט, מצטיירת תמונה עגומה לפיה גורמים במשטרה לכאורה חיבלו ופגעו בחקירה של זירת הרצח.

"למדתי בדרך הכי קשה מה זה להיות ערבי במדינה הזאת"

אחרי ההודעה על סגירת תיק החקירה ללא הגשת כתבי אישום, פצעיה של מרווה, אלמנתו של חסונה, שמובילה את המאבק הציבורי למען בעלה המנוח, נפתחו מחדש.

מרווה הפכה בעל כורחה לפנים של המאבק למען צדק לבעלה. מאז נהרג, עמדה עם כמה פעילים בכל עשרה בחודש באותה כיכר שבה נרצח אבי ילדיה, רק כדי להזכיר לעוברי אורח שפה נרצח אדם חף מפשע, ושהרוצח שלו לא בכלא. "כל גבר ערבי, בכל מקום, עלול להיות היום מוסא חסונה", היא אומרת.

רמדאן בא ורמדאן חלף ועברה שנה מאז אירועי מאי 2021. לוד עדיין מלקקת את הפצעים, החברה הערבית בה עדיין מתמודדת עם צעירים עצורים, משפחות שמתרוצצות אחרי עורכי דין בבתי משפט, וכתבי אישום שהוגשו נגד מפגינים ערבים בלבד. גם מעצר מנהלי נגד צעיר ממשפחת חסונה הוצא במהלך השנה החולפת. עשרות צעירים, קטינים והוריהם נבהלו מהחקירות ומאיומי השב״כ ומפחדים אפילו לדבר.

תושבי לוד ופעילים מפגינים מחוץ לבית המשפט המחוזי בעיר במחאה על הרג מוסא חסונה, ב-28 במאי 2021 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

תושבי לוד ופעילים מפגינים מחוץ לבית המשפט המחוזי בעיר במחאה על הרג מוסא חסונה, ב-28 במאי 2021 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

מרווה מספרת שזו היתה השנה הקשה ביותר בחייה ובחיי משפחתה. "עד היום הילדים שואלים, 'אבא באמת לא יחזור? זהו? הוא עזב אותנו?' אין לי תשובות עבורם. אני ומוסא עבדנו קשה, חלמנו רק לגדל את הילדים ולהבטיח את העתיד שלהם. בשנים האחרונות הרגשנו שהמתנחלים משתלטים על העיר, שיש גזענות בכל פינה. פחדנו שהילדים ירגישו משהו ושיציקו להם ברחוב, עד כדי כך שחשבנו אפילו לעזוב את העיר אם המצב יתדרדר, אולי צפונה. עד שרצחו לי את בעלי, חרב עליי עולמי והסיוט התחיל. אני מרגישה שכל יום קשה מקודמו. אני שורדת יום אחרי יום".

המחשבה הכי מעיקה וחונקת, מספרת מרווה, היא שהצדק ככל הנראה לא ייעשה, ושכולם השלימו עם זה. מבוי סתום שהפך להיות גזרת שמיים, הידיעה הזאת, שמחר בבוקר כל נער או גבר או אפילו אישה, עלולים להירצח בדם קר, וכל המערכת תתייצב למלאכת הטיוח כי הקורבן ערבי, פשוט כי הוא ערבי.

"הלואי שיכולתי להגיד שמוסא שלי הוא האחרון. נכון שאנחנו נאבקים ועוקבים אחר החקירה והמשפט, אבל עמוק עמוק כולם יודעים שהרוצח מסתובב חופשי, וזוכה לתמיכה של רוב היהודים. הוא לא יובא לדין במדינה הזאת, אחרי מוסא אפשר לרצוח כל ערבי חופשי".

מרווה מספרת שחברי הכנסת, פעילים בעיר וחברי מועצת העיר, יחד עם חברי הוועד העממי, התייצבו לצידה במשבר הזה והמשיכו להזכיר את הרצח מעל כל במה. מבחינתה, התמיכה הציבורית בה ובבני המשפחה עוררה את העיר וליכדה את האזרחים הערבים בה נגד העוולות וההשתלטות של אנשי הגרעין התורני על המרחב העירוני המשותף.

היא מתארת בהתרגשות את ההפגנה לציון יום השנה לאירועי מאי, אחרי שנרצח בעלה. היא פחדה מאוד מהפגנה דלת משתתפים והופתעה לטובה כאשר מאות מפגינים הרימו את דגל פלסטין בגאווה.

"מצד אחד הרגשתי שכל המפגינים, אחד אחד, הם בני משפחה, ושכולנו עם אחד מלוכד ומאוחד. מצד שני, הלב שלי נשבר מההמון בתהלוכה, והרגשתי שהם נושאים על כתפיהם את ארון הקבורה של מוסא זכרונו לברכה. גם אחרי שנה, המראות האלו מעוררים כאב עמוק והפצע לא מפסיק לדמם. למדתי בדרך הכי קשה מה זה להיות ערבי במדינה הזאת וכמה חיי מוסא והילדים שלי זולים פה".

צעירים ללא אופק, מנוכרים ומלאי זעם

ע׳סאן מונייר, פעיל פוליטי מלוד, היה אחד ממארגני ההפגנה לציון יום שנה לאירועי מאי בעיר." זו היתה הפגנה מוצלחת, למרות האיומים וניסיונות ההפחדה וההסתה של גורמי ימין בעיר. הגיעו אליי הודעות והתכתבויות פנימיות של אנשי הגרעין התורני ושל גורמים בעירייה, שמבטיחים להם שיהיו אנשי ביטחון ומשטרה יותר ממספר המפגינים. בסופו של דבר השתתפו בהפגנה יותר מאלף איש, מבחינתי זו הצלחה בהתחשב בנסיבות שנקלענו אליהן, עם השמועות על ביטול ההפגנה שהיתה אמורה להיות בתאריך שבו נרצח מוסא חסונה. ההפגנה שלנו נפלה בדיוק על מועד ההלוויה ההמונית של העיתונאית שירין אבו עאקלה; אוטובוסים מחיפה נצרת ו-ואדי ערה הודיעו לנו שהם ממשיכים לירושלים ללוות את שירין בדרכה האחרונה".

מונייר מודאג במיוחד ממצב הצעירים, שאין להם אופק תעסוקתי או אקדמי והם חדורי זעם, שמופנה כלפי הרשויות וגם כלפי החברה שלהם.

"בהפגנה היה נער שניסה להתגרות בכוחות המשטרה. ניסינו להמשיך בתהלוכה, עד שתפסתי אותו בחולצה, ואמרתי לו, 'תפסיק'. הנער צעק, 'עזוב אותי, אני רוצה שיעצרו אותי, אני רוצה שייקחו אותי לכלא וזהו. מה יקרה, יעני?". לדברי מונייר, הדור הזה מרגיש מודר מהתנועה הלאומית, מנוכר לחברה הערבית ונושא על כתפיו זהות מבולבלת.

"תארי לעצמך, ילד שעוד לא מבין כלום בחיים, עסוק אך ורק באיך יפגע בעצמו כדי להיות חלק ממשהו יותר גדול ממנו".

בינתיים, מי שמתארגן על סיוע נפשי לנפגעי חרדה וטראומה בעיר הם בעיקר היהודים. מתנדבי ער"ן, למשל, ביקשו תגבור לטובת סיוע לתושבי לוד אחוזי החרדה בעקבות ההפגנה שארגנה האוכלוסייה הערבית לציון שנה ל"פורענות" במהלך מבצע שומר החומות. מי מטפל בילדים שפונו מבתיהם, במשפחות שעברו לגור עם קרובים וחזרו לבתים הרוסים, בבני נוער שהוכו נעצרו ונחקרו? כל הפוסט טראומה הזו של האזרחים הערבים, מי מטפל בה? אילו תוכניות ליווי ותמיכה וטיפולי נפש הוצעו לערבים שסובלים מחרדות?

"הבת שלי, בת שמונה, התחילה להרטיב במיטה ומסרבת לישון לבד כי היא מפחדת שמתנחלים יבואו בלילה ויזרקו מהחלון בקבוק תבערה. מי יטפל בה נפשית? מי מכיר בה כנפגעת חרדה? לילדים שלנו אין רגשות?", שואלת בכאב סוהיר, תושבת שכונת רמת אשכול, שעזבה את ביתה באמצע האירועים האלימים לפני שנה, אחרי שמתנחלים פלשו אליו, שברו כמעט כל חפץ ופצעו את בעלה ואת אחיו.

מביאים את השיטות מירושלים. ח"כ איתמר בן גביר במצעד הדגלים בלוד (אורן זיו)

ח"כ איתמר בן גביר במצעד הדגלים בלוד (אורן זיו)

"למי יאמינו במדינה הזו?"

מנאר למימה, פעילה חברתית שעובדת עם צעירים בעיר, מתארת את הרגשות שלה בחודש הזה כרכבת הרים. מצד אחד, ההיענות להפגנה לציון יום השנה לאירועים הקשים ולרצח מוסא חסונה היתה גדולה, ומצד שני, הודעות וטלפונים מאנשים כועסים ומתוסכלים שננטשו לבד במערכה אחרי סיום העימותים.

"צעיר אחד שלח לי הודעה 'בזה אתם טובים, להפגין ולעשות לייב. אני ישבתי בכלא חודש שלם, לבד, ההורים שלי לקחו הלוואות כדי לשלם לעורכי דין, איפה כולכם הייתם שנה שלמה שנעלמתם לנו?'. והוא צודק, משפחות התפרקו תחת העול של עלויות ההגנה והמאבק המשפטי. אחרי שהרבה עורכי דין התייצבו להגן על העצורים בהתנדבות, ההליך המשפטי והליווי הצמוד לא היו בחינם, יש משפחות ששילמו 300 אלף שקל לעורך דין, מאיפה הכסף הזה יבוא?"

כלפי חוץ, העיר חזרה לעצמה. עסקים ועבודה, והשוק בימי שלישי, אפילו עברייני העולם התחתון חזרו לפעולה, כאשר חלקם הראה את הנשק הזה כדי להגן על המסגדים והכנסיות והבתים. אבל אחרי כמה שבועות, אותו הנשק חזר לשמש לסחיטות ולאיומים ולגביית דמי חסות וירי בעסקים. מתחת לפני הקרקע, נוסף לסיר הלחץ הזה כאב ופחד וחרדה מהעימות הבא. "פחדנו מאוד מהאפשרות שההפגנה תתלקח ושתהיה אלימות נגדנו. לכן הלב שלי רעד עד שאחרון המפגינים הגיע הביתה", אומרת למימה. "לכי תדעי מתי חמוש אחד יחליט שהוא 'מרגיש מאוים' מעובר אורח ערבי, ובקלות הוא יכול לירות. למי יאמינו במדינה הזו?".

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
אריאל שרון בחווה שלו בנגב, ב-1997 (צילום: גדעון מרקוביץ / פלאש90)

אריאל שרון בחווה שלו בנגב, ב-1997 (צילום: גדעון מרקוביץ / פלאש90)

"שטחי האש נתפסו למטרה אחת: רזרבת קרקעות להתיישבות"

חשיפת "שיחה מקומית": כבר בישיבה ב-1979 הסביר אריאל שרון כי הכריז על כל שטחי האש בגדה המערבית כדי לאפשר את העברת האדמות למתנחלים. לפי מסמכים נוספים שאותרו בארכיון המדינה, שטח האש בדרום הר חברון, שמשמש כעת תירוץ לגירוש של כ-1,000 איש מביתם, נועד גם להפריד בין הבדואים אזרחי ישראל לפלסטינים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf