השיבה לצפון עזה: כשאתוס החיים גובר על כוח הזרוע

לא נאיביים ולא לוקים באשליות. פלסטינים חוזרים לבתיהם בצפון רצועת עזה, ב-27 בינואר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

מי שלא הפנים את הדה-הומניזציה המוחלטת של הפלסטינים, ובראשם תושבי עזה,דה-הומניזציה שהזריקו לוורידי הציבור הישראלי מאז 7 באוקטובר, לא יכול שלא להתרגש למראה הרבבות שעושים את דרכם חזרה לצפון הרצועה עם פתיחת ציר נצרים. ניצולי שואת עזה, מותשים ומורעבים, נכים קטועי גפיים, יתומים ואלמנות, קשישות על כיסאות גלגלים הנדחפים בידי השרידים שנותרו מהמשפחה, מחזיקים בצרורות את מעט החפצים שהצליחו להציל לאורך המלחמה וחוזרים לאדמתם בתופים ובשירה אדירה.

הם אינם נאיביים, אינם לוקים באשליות; הם, יותר מכולם, יודעים היטב מה ממתין להם במקום שפעם היה ביתם: חורבן והרס בכל אשר יפנו, כמויות בלתי נתפסות של פסולת רעילה שפינויה יימשך שנים רבות. דבר לא יהיה דומה למה שהותירו מאחור כשנמלטו. ספק אם יוכלו לזהות את המקום שבו עמד ביתם. כפי שתיאר כאן העיתונאי העזתי אחמד אחמד, משפחות שכבר הספיקו לחזור לצפון הרצועה היו צריכות לחפור בהריסות בניסיון לאתר חפצים אישיים, או שרידים של אהובי ליבם שנהרגו בהתקפות, כדי להביא אותם לקבורה ראויה. את חלק מההרוגים הצליחו לזהות לפי בגדים שלבשו. מאחרים נותרו רק עצמות.

זאת רחוקה מלהיות תפאורה חגיגית לשיבתם. יתרה מזו – הם יודעים שישראל עלולה בכל רגע לבחור לפתוח עליהם שוב את שערי הגיהינום. הם מכירים היטב הן את כוחה הצבאי והן את חוסר הגבולות והעכבות שלה, ובכל זאת הם שבים בשירה. מדוע?

אולי משום שכפי שציינו פלסטינים באולפנים השונים, לראשונה מאז הנכבה של 1948 וכל הגירושים שבאו בעקבותיה, אנחנו עדים לשיבה של פלסטינים לאדמתם. מי שמכיר את מקומה של השיבה באתוס הפלסטיני, יודע עד כמה הרגע הזה משמעותי.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

"המשמעות העמוקה של מלחמת 48' בעבור הפלסטינים היא עקירתם הנוראה, והפיכתם לפליטים בארצם ומחוצה לה", כתב מחמוד דרוויש ב"איגרת אל העולם" שהתפרסמה במאי 2001 (מובאת כאן בתרגומו של ג'ווארה בדר). "בעבורם, עקירה זו היתה בבחינת ניסיון להוסיף ולגרשם מן הקיום הממשי והרוחני, לאחר שאדמתם וההיסטוריה שלהם נכבשו כבר; זהו ניסיון להופכם מיישות ממשית בזמן ובמרחב לרוחות רפאים שאין בהן צורך ויש לסלקן אל מחוצה להם.

"אך מחוללי הנכבה לא הצליחו לשבור את רצון העם הפלסטיני או למחות את זהותו הלאומית, לא על ידי גירוש ולא במעשי טבח, לא בהפיכת אשליותיהם למציאות ולא בשכתוב ההיסטוריה. לאורך חמישה עשורים הם ניסו לדחוף אותנו אל תהומות האין והנשייה, או להשכיח את האמת הפלסטינית מהתודעה הבינלאומית, אך לשווא. אין מקום לסיפורי מעשיות: לקורבן של אתמול אין חסינות מוסרית המתירה לו להפוך למקרבן של היום. תליין אינו יכול להיות קדוש".

שיבתם של פליטי עזה לצפון הרצועה היא עדות לתבוסת פנטזיות הגירוש והטיהור הישראליות, אם בדמות תוכנית הכיבוש והטרנספר של גילה גמליאל, ואם בדמות תוכנית ההכרעה של בצלאל סמוטריץ'. אחרי כל החורבן והקטל, השורדים הפלסטינים חוזרים לאדמתם. מי שליבו לא קהה מרוב שנאה ונקם לא יכול שלא להתרגש מהרגע הדרמטי, ההיסטורי הזה.

וישנו דבר מה נוסף שעולה מתמונות השיבה האלה, עמוק יותר אפילו מאתוס השיבה, והוא אתוס החיים. שאלת הניצחון והתבוסה קשורה בעומקה לשאלה על מה ביססת את קיומך הקולקטיבי. ישראל שיכורת הכוח ביססה מאז ומעולם את קיומה על עוצמתה הצבאית, על כוח הזרוע. כעת, כשהיא מגלה שגם לכוח האבסולוטי שלה יש גבולות ומגבלות, היא בהכרח חווה את הרגע הזה של שיבת הפליטים לאדמתם כתבוסה, כהשפלה. אבל עבור תושבי עזה, שכמו היהודים בתקופות אחרות בהיסטוריה ידעו שהניצחון שלהם טמון בעצם ההישרדות, זהו רגע של ניצחון אדיר.

"זקוף קומה אני צועד / מורם ראש אני צועד / ענף זית בכף ידי / ועל כתפי ארוני / ואני צועד" (מתוך שירו של המשורר הפלסטיני סמיח אל-קאסם, בתרגומו של נביל טנוס). אין שורות מדויקות מאלה לתאר את שיירת השבים לצפון הרצועה. הם נושאים על כתפיהם ארונות מתים רבים, אבל הם זקופי קומה והם שרים, כי שרדו. הם חיים. בזה ניצחונם.