עדיין מושתקת: איגרת מהעם הפלסטיני אל העולם

ה"איגרת אל העולם" של מחמוד דרוויש, המשורר הלאומי הפלסטיני, פורסמה במאי 2001 בעיתון "אל-חיאת". הטקסט, ששמו גם "איגרת העם הפלסטיני לזכר יום הזיכרון ה-53 לנכבה", נוסח כמכתב פתוח של דרוויש אל הקהילה הבינלאומית. הוא נכתב בשנה הראשונה לאינתיפאדה השנייה, ובצל התסכול הפלסטיני מהסכמי אוסלו ומכך שלא הביאו לייסודה של מדינה פלסטינית עצמאית. הטקסט פורסם במקביל בעיתונים ובאתרי חדשות ערביים רבים אחרים, ולאחר מכן גם בתרגום בעיתונים רבים ברחבי העולם, לרבות "גארדיאן" הבריטי.

במאי 2022, במהלך עצרת של סטודנטים ערבים ויהודים באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, שהתקיימה לזכר יום הזיכרון ה-74 לנכבה, הקריאה וטן מאדי, סטודנטית לתואר ראשון, את הפסקה האחרונה מהטקסט של דרוויש בשפת המקור, בערבית. בעקבות זאת, העמידה אותה אוניברסיטת בן גוריון לדין משמעתי.

למרות שהממונה על בית הדין המשמעתי באוניברסיטה קבע שנפלו בהליך נגדה כשלים "יסודיים ומהותיים", וכי ההליך היה "רצוף פגמים ואי צדק", ולכן צריך לעצור אותו, ולמרות עמדת האגודה לזכויות האזרח, חוות דעת אקדמיות וביקורת ממאות אנשי ונשות אקדמיה שקראו לבטל את ההליך נגדה, החליטה אוניברסיטת בן גוריון להשלים את ההליך ולהרשיע את מאדי. בימים אלו דן בית הדין המשמעתי לערעורים בערעורהּ נגד ההרשעה.

כדי להבין במה המדובר, הנה הטקסט המלא של מאמרו של דרוויש כפי שתורגם על ידי ג'יווארה בדר, סטודנט באוניברסיטה וחבר לספסל הלימודים:

—

היום הזה הוא יום זיכרון לאירוע מכונן בתולדותינו. אל לנו להפנות מבטינו אל האתמול רק כדי להיזכר בעוול שאירע לפני חמישים ושלוש שנה; כי הנכבה עדיין נוכחת, היא עדיין פרושה לפנינו, עדיין נמשכת על פני הזמן. אין אנו זקוקים ליום כזה כדי לזכור את הטרגדיה האנושית הנמשכת כבר חמישים ושלוש שנה; אנו חיים אותה עדיין, וממשיכים להיאבק בתוצאותיה ובהשלכותיה, כאן ועכשיו, על אדמתנו ומולדתנו וארצנו, אשר אין לנו מלבדה מולדת אחרת.

לעולם לא נשכח את אשר אירע לנו באדמה רוויית השכול הזו, ואת מה שעדיין ממשיך ומתרחש. ולא רק משום שהזיכרון הפלסטיני הכללי והפרטי כה פורה, עד שהוא שב ומחייה את העצב, אלא גם משום שהשכול והדם ממשיכים להרוות את סיפורי האדמה והעם, סיפורי האסון והגבורה, בלב הסכסוך הפתוח בין מי שאנו מבקשים להיות לבין מי שאחרים מבקשים מאיתנו שנהיה.

אם בישראל שבים מחוללי הנכבה ומצהירים שמלחמת 48' עדיין לא הסתיימה, הם רק חושפים את אשליית ה"שלום" כפי שהם מבינים אותו; אותה אפשרות שצצה בעשור האחרון ובאמתחתה האפשרות לסיים את הסכסוך על בסיס חלוקת האדמה. אולם האמת היא שכל עוד הפרויקט הציוני יהיה כרוך בנשק, גם הרצון לגדוע את העם הפלסטיני מאדמתו לא ייעלם מסדר היום הציוני.

המשמעות העמוקה של מלחמת 48' בעבור הפלסטינים היא עקירתם הנוראה, והפיכתם לפליטים בארצם ומחוצה לה. בעבורם, עקירה זו היתה בבחינת ניסיון להוסיף ולגרשם מן הקיום הממשי והרוחני, לאחר שאדמתם וההיסטוריה שלהם נכבשו כבר; זהו ניסיון להופכם מיישות ממשית בזמן ובמרחב – לרוחות רפאים שאין בהן צורך ויש לסלקן אל מחוצה להם.

אך מחוללי הנכבה לא הצליחו לשבור את רצון העם הפלסטיני או למחות את זהותו הלאומית, לא על ידי גירוש ולא במעשי טבח, לא בהפיכת אשליותיהם למציאות ולא בשכתוב ההיסטוריה. לאורך חמישה עשורים הם ניסו לדחוף אותנו אל תהומות האין והנשייה, או להשכיח את האמת הפלסטינית מהתודעה הבינלאומית, אך לשווא. אין מקום לסיפורי מעשיות: לקורבן של אתמול אין חסינות מוסרית המתירה לו להפוך למקרבן של היום. תליין אינו יכול להיות קדוש.

היום אנו מציינים את יום הזיכרון לנכבה, ועושים זאת בעיצומו של המאבק הפלסטיני להגנה על קיומם של הפלסטינים כבני אדם, ועל זכותם הטבעית לחופש ולהגדרה עצמית. ההתקוממות הזו, המתרחשת על חלק מאדמות המולדת ההיסטורית, מתקיימת לאחר שנים ארוכות שבהן גילו הפלסטינים נכונות לוויתורים מרחיקי לכת, יותר מכפי שדורש הדין הבינלאומי, מתוך תקווה להפוך את השלום לאפשרי. אולם כל אימת שמתקרב רגע האמת מתבהר מהו ה"שלום" הזה בעיני הישראלים: המשך הכיבוש בכסות אחרת, בתנאים טובים יותר, ובמחיר נמוך יותר.

ההתנערות הפלסטינית – האינתיפאדה של האתמול, של היום ושל המחר – היא ביטוי טבעי ולגיטימי של התקוממות נגד כיבוש המתאפיין בהפרדה גזעית בצורותיה המכוערות ביותר. המהלכים המכונים "תהליך שלום" למעשה מנשלים את הפלסטינים מאדמתם וממקורות מחייתם, ומבודדים אותם במובלעות דמוגרפיות הנצורות בין התנחלויות וכבישים עוקפים. במילים אחרות, ההצעה שהובאה לפתחנו היא זו: אם תסכימו להכריז על סיום תביעותיכם וקץ הסכסוך, ניתן לכם לכנות את הכלובים הגדולים שבהם אתם חיים בשם "מדינה".

ההתנערות הפלסטינית – האינתיפאדה – היא תנועת מחאה עממית ואזרחית ביסודה. היא איננה מנוגדת לרעיון השלום, אלא רק שואפת לחלץ אותו מערפילי הגזענות שנלווים לו, ולהשיבו אל עקרונות היסוד הלגיטימיים היחידים שעליהם הוא מושתת: עקרונות של צדק וחירות. תנועת המחאה הפלסטינית מבקשת לעצור את פרויקט הקולוניאליזם הישראלי בגדה המערבית ובעזה, את הפרויקט המתמשך שמתקיים בכסות "תהליך שלום" שמנהיגי ישראל רוקנו מכל משמעות ותוכן.

ידינו הפצועות יכולות עדיין לשאת את ענף הזית, גם אם הוא יבש, וגם אם הנץ מתוך גזעי העצים שנכרתו בידי הכיבוש. אם ישראל תפגין בגרות ותסכים להכיר בזכויותינו הלאומיות הלגיטימיות, המעוגנות בחוק הבינלאומי – זכות השיבה, נסיגה מהשטחים שנכבשו ב-1967, הזכות להגדרה עצמית במדינה עצמאית ריבונית שבירתה אלקֻדְס – כי אז ידינו הפצועות מושטות לשלום. צריך לומר זאת באופן ברור: אין שלום שמתקיים לצד כיבוש, ואין שלום השורר בין אדונים לעבדים.

אל לקהילה הבינלאומית להמשיך להתעלם מהמתרחש כעת באדמות פלסטין, כפי שנהגה בשנת הנכבה. האלימות הישראלית ממשיכה לפורר את החברה הפלסטינית ולצור עליה. ישראל הורגת, מחסלת, מתנקשת, ומפְנה את כוחה האדיר נגד עם חסר אמצעים, המגן על שאריות קיומו ועל עציו הנעקרים בזה אחר זה.

המלחמה נגד העם הפלסטיני ראויה לתשומת לב עולמית, כי היא מבטאת התנגשות בין שני עולמות ערכים אידיאולוגיים סותרים: בין כוחות ששואפים לחזק את הציונות האירופאית הקלאסית, הנושאת צביון התיישבותי קולוניאלי, ומבקשת לקדם משטר הפרדה גזעי תוך שימוש בשיטות ודרכים חדשות – מצד אחד; ובין כוחות שמציבים בראש מעייניהם את עקרונות הצדק והאמת בחלק זה של העולם – מן הצד האחר.

התערבות מצד המדינות והעמים בעולם במאבק המתחולל היום בארצנו, ותמיכה שלהם בעם הפלסטיני שתנאי החיים הבסיסיים נמנעים ממנו, יעידו לא רק על המחויבות לשמירה על היציבות הפוליטית במזרח התיכון משיקולי תועלת, אלא גם על הכרעה ערכית בשאלות של חירות, צדק ושוויון, והצבתם במרכז הדיון בחיי העמים והמדינות הללו ובתרבותם. הצורך בהתערבות של הקהילה הבינלאומית לטובת ההגנה על הפלסטינים מפני האלימות הצבאית הישראלית, מפני משטר ההפחדה הישראלי שהציב את עצמו מעל החוק הבינלאומי, נעשה דחוף עתה יותר מאי פעם. התערבות כזאת נחוצה לא רק בשביל לחשוב מחדש על חטאי העבר, אלא גם כדי למנוע חטאים נוספים, וכתיבת פרק חדש בספר הנכבה הפלסטינית. לא זו בלבד שישראל לא מכירה באחריותה לנכבה ולאסון הפליטים, בהתאם למתבקש ביישוב סכסוכים, אלא להפך: היא שבה ומעידה כי היא שואפת להוסיף עוד פרק לספר הנכבה, ולהחזיר את הסכסוך לנקודת האפס שלו. בכך היא רק מזכירה לנו שאת הסיפור הזה אי אפשר להתחיל מהסוף.

אבל אנחנו לא שכחנו את ההתחלה של הסיפור, ולא שכחנו את מפתחות בתינו, ולא את עששיות הדרכים שהוארו בדמנו, ולא את החללים שמותם חיזק את אחדות האדמה, העם וההיסטוריה שלנו, וגם לא שכחנו את החיים – את אלה שנולדו בצידי הדרך המובילה אל מולדת הרוח, אותה הדרך שנמשיך לצעוד עליה כל עוד רוח המולדת מפעמת בנו. לעולם לא נשכח את האתמול, ולא את המחר. כי המחר שלנו מתחיל עכשיו. נמשיך לצעוד בנחישות בדרך החירות וההתקוממות, עד שייפגשו בה שני התאומים הנצחיים: החירות והשלום.

תרגום זה מתפרסם במסגרת פרויקט אופק לתקשורת הערבית המשותף למכון ון ליר בירושלים ולפורום לחשיבה אזורית. מערבית: ג'יווארה בדר