newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

השותפים הישראלים שלי למאבק בדרום הר חברון

נור אומרת שהשהות בדרום הר חברון "שינתה את חייה", הלל מסביר שזו הפעולה הפוליטית הכי חשובה וסהר טוענת שהישראלים "צריכים לקחת אחריות". שיחות עם פעילים ישראלים על מאבק משותף בתנאים של חוסר שוויון קיצוני

מאת:

מאז שאני ילד קטן, מגיעים לאזור שלנו אקטיביסטים מבחוץ. כך כבר עשרים שנה ברציפות. אנשים שמאמינים בזכויות שלנו, ומביעים סולידריות עם הקהילה שלי במסאפר יטא בדרום הר-חברון, שנמצאת בסכנת גירוש תמידית.

"אנחנו, כישראלים, שולטים בחיים של תושבי מסאפר יטא, לכן אני מרגישה אחריות". נעמי-נור צחור מול חיילים במסאפר יטא (צילום: באסל אל עדרה)

"אנחנו, כישראלים, שולטים בחיים של תושבי מסאפר יטא, לכן אני מרגישה אחריות". נעמי-נור צחור מול חיילים במסאפר יטא (צילום: באסל אל עדרה)

חלקם מהפעילים עומדים איתנו בהפגנות, מלווים רועי-צאן, ונמצאים בשטח. פעילים אחרים הם עורכי-דין, שמעניקים סיוע משפטי בהתנדבות כאשר הצבא רודף אקטיביסטים או מחלק צווי הריסה לבתים שלנו. אחרים הם עיתונאים, שעוזרים לתעד את העוולות היום יומיות שמתרחשות כאן ולהשמיע את הקול שלנו בעולם.

אני זוכר לדוגמה איך ב-2008, כשהייתי בן 12, פעילים מבחוץ מילאו תפקיד מרכזי בהצלחת הקמפיין שניהלנו ביישוב שאני גר בו, תוואני, כדי ללחוץ על הצבא להעניק לתושבים תכנית מתאר והיתרי בנייה.

היום, ב-2021, שני דברים משמעותיים השתנו. מצד אחד, מתקפות המתנחלים ומסעות ההרס של המנהל האזרחי גברו מאוד. רק לפני שלושה שבועות, מתנחל, שעמד בסמוך לחייל, פתח באש חיה על אחד מהבתים בכפר שלי. בקרוב מאוד אמורה להינתן פסיקה בעתירה שהוגשה לפני 20 שנה ואמורה לקבוע האם מותר לצבא לגרש את תושבי 12 הכפרים של מסאפר יטא כדי להפוך את בתיהם למגרש אימונים צבאי. יותר מאי-פעם, הנוכחות שלנו כאן, בבתים שלנו, מוטלת בספק.

מצד שני, דווקא עכשיו, בתקופה הקשה הזו, פעילים ופעילות חדשים מגיעים לאיזור עם אנרגיות להיאבק למען שינוי ביחד איתנו. חלק ניכר מהם ישראלים וצעירים. החלטתי לראיין כמה מהם, פעילים שנכחו כאן בחודשים האחרונים, מתוך סקרנות לשמוע איך הייתה החוויה שלהם, ומתוך רצון אמיתי לקרוא לעוד אנשים: בואו לכאן. גם אתם, קוראי הטקסט הזה. בואו ותעמדו יחד איתנו, נגד הגירוש של מסאפר יטא.

נעמי-נור צחור, ישראלית בת 25, היא מורה לעברית, לערבית, וגם למוזיקה. בחודשים האחרונים היא נכחה כאן כמעט כל יום. "השהות במסאפר יטא לתקופה ארוכה שינתה את החיים שלי", אמרה כשדיברנו ליד הבית שלי, "הנוכחות היום-יומית מלמדת דברים שנשארים איתך, שאי אפשר להתעלם מהם".

נעמי-נור ואני יצאנו יום יום לשטח ביחד כדי לצלם את פעולות ההרס של הצבא והמתקפות של המתנחלים. "זה גרם לי להרגיש אחריות", היא אמרה, "כי אנחנו לא במדינה אחרת, אלא באותה ארץ שבה גם אני חיה. ואנחנו, כישראלים, שולטים בחיים של תושבי היישובים האלו, במסאפר יטא. לכן אני מרגישה שזו האחריות שלי לתקשר את מה שקורה כאן לחברה שלי".

נעמי-נור מספרת שעברה תהליך רגשי משמעותי, שהחל לפני שלוש שנים, כאשר למדה ערבית בפעם הראשונה. "לימוד הערבית השפיע עלי מאד, אבל לא אהבתי את אופן הלימודים במכון שבו למדתי. רציתי ללמוד ערבית פלסטינית עם פעילים, בצורה שתהיה מחובר לשטח. זו עוד סיבה, מבחינתי, להגיע למסאפר יטא.

"אני חושבת שחלק ממדיניות של כיבוש, זה למנוע מאנשים לתקשר, להביע סולידריות, לחוש אחריות אחד כלפי השנייה", הוסיפה, "החברים והמשפחה שלי מהבית, שלא מכירים את המציאות פה בכלל, פחדו בהתחלה שיקרה לי משהו, ולקח לי זמן לשכנע אותם".

עבור פלסטינים רבים, הנוכחות של ישראלים היא נושא רגיש ולעיתים לא מקובל. אני לא מאשים אותם. לא מובן מאליו שאדם, ששייך לחברה שמפעילה נגדך כיבוש צבאי, יגיע לכאן ויעמוד ביחד איתך. באופן אישי, ספגתי ביקורת רבה על-כך, אבל אני מאמין בדרך של מאבק משותף.

הפעילים מודעים לרגישות הזו, "לקח זמן לבנות אמון", מודה נעמי-נור. "לפי מה שאני רואה, עם הזמן, כשפעילים נמצאים בשטח, עומדים עם פלסטינים מול מדיניות הכיבוש, לומדים ערבית, נוצרים קשרים אישיים של חברות, וזה מאד עוזר לבניית האמון".

"המשפחה שלי חששה"

הלל גרמי, בן 22, שהה גם הוא תקופה ארוכה בדרום הר חברון, ולמד לדבר ערבית היטב. "הסיבה הראשונה  שהגעתי היא כדי ללמוד ערבית, וגם כי לדעתי זו הפעילות הפוליטית הכי חשובה שאפשר לעשות היום. לעמוד בסולידריות בשטחים הכבושים, ללוות רועי צאן, לתעד הרס בתים, לעזור בחקלאות".

לדבריו, המשפחה שלו חששה בהתחלה מהבחירה שלו להגיע ליישוב פלסטיני בגדה המערבית, במיוחד בזמן המלחמה האחרונה בעזה. "אבל הצלחתי לשכנע אותם עם הזמן שזה בסדר", הוא אומר בחיוך, "שיתפתי אותם בחיי היום-יום כאן, באופי של האנשים.

"הכי התרשמתי מהכוח של התושבים המקומים להתנגד בסבלנות עיקשת. הם חיים תחת מערכת שכל כולה נגדם. מערכת שלא מעניין אותה שההתנגדות (של הפלסטינים, ב.ע.) לא-אלימה. עבור הצבא, כל התנגדות למצב הקיים, כל רצון לשנות את המערכת, גורר תגובה של דיכוי".

"הנוכחות של ישראלים ובינלאומיים כאן חשובה, כי זה גורם לחיילים ולמתנחלים לדעת שהפגיעות שלהם בתושבים המקומיים מתועדות, שעוד אנשים רואים"

אחד מהדברים המשמעותיים שקורים לפעילים שמגיעים לכאן מבחוץ הוא שהם חווים על בשרם, לפרקים קצרים, את הדיכוי שאנחנו חווים כל יום.

כך קרה לבוב, פעיל מבוגר, בן 72, שנולד בארצות הברית. בוב ליווה רועי צאן לפני חודשיים ליד אחד מהיישובים של מסאפר יטא. בסמוך הוקמה חוות רועים חדשה של מתנחלים. חוות אלו משתלטות בכוח על אדמות רבות ומונעות באלימות מרועי הצאן המקומים להגיע לאדמות שלהם.

באותו אירוע, קבוצה של מתנחלים רעולי פנים עם אלות בידיים תקפו בצהריים את בוב ורועה צאן בן 13 שהוא ליווה. המתנחלים חבטו עם האלה בראשו ובגבו של בוב, גנבו לו את המצלמה, וניפצו את החלונות של הרכב שלו. בוב הובהל לבית החולים, אך למחרת הגיע לכאן שוב, כדי להמשיך לעמוד ביחד איתנו.

"המתנחלים חושבים שמותר להם לתקוף". בוב, מתנדב יליד אמריקה, לאחר שהותקף על ידי מתנחלים (צילום: באסל אל עדרה)

"המתנחלים חושבים שמותר להם לתקוף". בוב, מתנדב יליד אמריקה, לאחר שהותקף על ידי מתנחלים (צילום: באסל אל עדרה)

"ראיתי בעיניים שלי מתקפות רבות, אכזריות, נגד הפלסטינים בתקופה שלי כאן," אומר בוב, "הצבא לפעמים נוכח במקום כדי להגן על המתנחלים, למקרה שהפלסטינים יגנו על עצמם. זה גורם למתנחלים להבין שמותר להם לתקוף, שלא יקרה להם כלום.

"בסופו של דבר, ברור שהכל חלק ממדיניות שמטרתה לקחת את האדמות של הפלסטינים. עושים את זה בכל מיני דרכים. מתקפות מתנחלים היא אחת מהן."

אסור שהקול של הישראלים יהיה שווה יותר

יש באיזור גם פעילות ותיקות יותר, כמו סהר ורדי, בת 31, שהגיעה לכאן בפעם הראשונה בגיל ארבע-עשרה, עם אבא שלה, פעיל בארגון השמאל תעאיוש. פעילי תעאיוש מגיעים לכאן בהתמדה, מדי יום שבת, כבר יותר מ-20 שנה, ובמידה רבה הם מהווים את ההשראה לדור הצעיר יותר של הפעילים, שמתחיל להגיע היום, ופוסע בדרך שתעאיוש סללו.

"אני חושבת שהנוכחות של ישראלים ובינלאומיים כאן חשובה, כי זה גורם לחיילים ולמתנחלים לדעת שהפגיעות שלהם בתושבים המקומיים מתועדות, שעוד אנשים רואים", אומרת סהר.

"אני רואה גם איך ההתנהגות של החיילים משתנה כאשר אנשים מבחוץ נמצאים שם. זה אחרת כשהם לבד מול הפלסטינים, הם מרשים לעצמם להיות אלימים יותר. אני זוכרת, למשל, בפברואר השנה, בחור מהכפר שוויכה התקשר אלי, ואמר שחיילים עיכבו אבא ושני ילדים, כבלו את ידיהם, והשליכו אותם לקרקע. כשהגעתי, די היה שהחלפתי מילה עם החיילים, כי אנחנו מדברים באותה השפה, כדי לגרום להם להתחיל לנסות להצדיק את המעשים שלהם, ולבסוף לשחרר את בני המשפחה".

כמובן שהמצב הזה שבו הקול של ישראלים שווה יותר מהקול שלנו, כפלסטינים, צריך להשתנות. זה אחד מהאתגרים שאנחנו מתמודדים איתם. איך לבסס מאבק משותף, למען עתיד של צדק, כאשר המציאות כל-כך לא צודקת, ואין בה שוויון.

"ישראלים צריכים להרגיש אחריות על מה שקורה כאן", סיכמה סהר את דבריה, "זה קורה בשמם, ונעשה מכספי המיסים שלהם. לא מספיק להרגיש עצובים על העוול שקורה כאן. צריך לעשות משהו בשטח, במציאות, כדי לשנות אותה. ויש יותר מדרך אחת".

אני מסכים עם סהר, שותפתי למאבק, וקורא לכם להצטרף אלינו גם כן. אכן, יש יותר מדרך אחת לעזור, וכל אדם שוחר שלום, שרוצה להיאבק איתנו כדי לסיים את הכיבוש הצבאי ולקיים בארץ משטר פוליטי דמוקרטי והוגן, מוזמן להצטרף בשמחה. בואו למסאפר יטא.

כתבו לנו: nodemolitions@gmail.com

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf