השוטר שהיכה את הנהג הזכיר לי את הלילה ההוא בעזה
על נסיעה מנהלתית רגילה שכמעט נגמרה בירי לשמשת משאית. זיכרון מסצנה לא יוצאת דופן, אך בלתי נשכחת, מעזה 1992
רק אתמול בערב, כשתרגלתי קצת ונשמתי, קפץ לי לראש הזיכרון הזה, שכנראה סרטון השוטר ונהג המשאית היה הטריגר שלו. סיפור אחד ממיליונים על המציאות ההזויה של הכיבוש. נסיעה מנהלתית בעזה, קיץ 92. נהג מילואימניק ומ"כ יושבים בקדמת האביר הצבאי, ואני יושב מאחורה. לא זוכר מה נסענו להביא או את מי. כשנסענו לכיוון הפלוגה כבר היה חושך.
נוסעים והאווירה שמחה ומשוחררת. כיף לצאת מהפלוגה למשימות שאינן לילות מעצרים ארוכים. בדרך על הכביש היחסית-מהיר, משאית וולוו גדולה הולכת וסוגרת על האביר. מתקרבת ומתקרבת ומתקרבת, עד שהיא מטר מאחוריו, באורות שלא ברור אם היו גבוהים או לא, אבל סנוורו את הנהג לעיוורון כמעט.
> משטרה שהפכה את השקר והאלימות לדרך חיים היא סכנה לשלום הציבור
חייל צה"ל דורך את נשקו בכפר פלסטיני בגדה המערבית (צילום: דובר צה"ל)
אני מסמן עם היד לנהג להתרחק. תפסתי משהו שהיה לי ביד וזרקתי לו על השמשה (אני די בטוח שזה היה תפוח). הוא נצמד לאביר. הנהג מנסה להתרחק והוא נצמד עוד. ואז זה התחיל להיות מפחיד. המשאית מאיטה ומאיצה, מאיטה ומאיצה, וכל פעם נראה שהיא הולכת להעיף אותנו קיבינימט. דרכתי את הנשק, ותהיתי אם אני אשכרה הולך לירות לתוך שמשה של משאית נוסעת.
ככה זה נמשך כמה רגעים מורטי עצבים. אחריהם הגענו לצומת ועצרנו. המשאית עצרה מאחורינו. ירדנו מהאביר ואמרנו לנהג לרדת. הוא ירד ועל הפרצוף שלו הבעה של "לא יודע על מה אתם מדברים בכלל". גבר בן 40 ומשהו אולי, עכשיו שאני חושב על זה. ואז: "תביא תעודה". והוא נצמד לדלת המשאית מהצד, בתמונה שנראית לגמרי כמו העתק של הסצנה מהסרטון אתמול.
"אתה רוצה שאני אדפוק לך כדור בראש?" המ"כ שלי דוחף אותו. והוא נצמד לדלת של המשאית, והולך וקטן ומתקפל. משותק מפחד. אם לא היינו רק שלושה כנראה שזה היה נגרר לאלימות של ממש. יש משהו בחבורות גדולות של גברים שעושה אלימות לתרחיש ממש סביר.
אבל כל הכעס והפחד שהרגשתי, והרגשנו, ברעש ובאור הגדולים של המשאית הקרובה בכביש, התפוגגו בדקה או שתיים בחושך מול בנאדם מקופל ומבוהל שאנחנו אפילו לא בטוחים שרצה לפגוע בנו.
והקטע הזה שבו אתה מחזיק אדם שמותר לך לפגוע בו פיזית אבל לו אסור להגיב הוא אחד הקטעים הכי מעוררי בחילה בקיום האנושי, תנו לי להגיד לכם. אתמול בערב פתאום חזר לי הקטע הזה לראש. כולה אפיזודה קטנה. יש כאלה אלפים כל יום. אבל לא הייתי רחוק מלירות בבנאדם שסביר שהיו ילדים קטנים שחיכו לו בבית. והורים.
והקטע הזה, הסיטואציה הזו, שהפכה כל כך טבעית עבורנו, כמו עבור השוטר מאתמול, שכשאתה מדבר עם ערבי אתה מדבר אליו מגבוה, כמו אלוהים שלו, ומבקש תעודה ונותן לו סטירה ודחיפה אם צריך, אפילו אם הוא בגיל של אבא שלך, או מספיק צעיר להיות הילד שלך, זה הדבר הכי מגעיל שאני סוחב איתי מהשירות הצבאי שלי.
> ביום שבו נולדת התגייסתי. חשבתי שאני עושה את הדבר הנכון. טעיתי
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
