newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

השוטר שהטיף מוסר לוופא הוא התגלמות האדון הקולוניאליסטי

"אל תלמדי אותי את העבודה שלי", אמר השוטר לאישה שסובלת מאלימות כמה ימים לפני שנרצחה, והדגים את התנהלות המשטר שמפקיר את הנשים הפלסטיניות בפרט ואת החברה הפלסטינית בכללה. אך למרות הייאוש, אנו נמשיך לחיות וללמד את כולם אילו חיים מגיעים לנו באמת

מאת:
השאירו תגובה
א א א

רבים מאתנו האזינו ביום רביעי, ה-18 בנובמבר, לשיחתה של וופא' עבאהרה עם השוטר כמה ימים לפני שנרצחה.

היה קשה מאוד לשמוע את זעקתה ומצוקתה של עבאהרה בשיחה. כמו שהיה קשה לראות את רגעיה האחרונים של וופא' מצארוה שנרצחה ביולי שעבר, ואת ילדתה בת ה-5 שנמלטה מהמקום אחר הרצח בריצה מחפשת הגנה ומפלט. וכמו שהיה קשה להתמודד עם שורה ארוכה של מקרים דומים אחרים.

הפגנה אלימות כלפי נשים בכיכר הבימה בתל אביב, ב-22 בספטמבר 2020 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

הפגנה נגד אלימות כלפי נשים בכיכר הבימה בתל אביב, ב-22 בספטמבר 2020 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

ואיך ענה השוטר לעבאהרה? "אל תלמדי אותי את העבודה שלי", הוא אמר. האדון השולט במשטר קולוניאליסטית מטיף לאישה שסובלת מאלימות וחייה מאוימים.

אני חייבת להתחיל בהדגשה ובחשיבות האמירה הזאת, ולומר לשוטר שמרשה לעצמו להטיף מוסר: בטח שנמשיך ללמד אותך את העבודה שלך. נמשיך לומר לך בפרצוף כי במשטר קולוניאליסטי, אנחנו לא באמת מצפות שתעמוד באחריות שלך כלפינו לכאורה. מלכתחילה וביסוד הדברים, אתה אשם בחלק העיקרי והמהותי מהמצב שבו חיינו מתנהלים – אנחנו הנשים בפרט, והחברה הפלסטינית ככלל.

לצערי הרב, אנחנו צפויות להמשיך לראות מראות מזעזעים כאלה; נמשיך להיות עדות לפרטים מצמררים ומחשיכי עיניים; נמשיך לאבד עוד ועוד נשים – כל זמן שנמשיך לחיות בתנאים שבהם אנחנו חיות, תחת משטר קולוניאליסטי שכמובן לא יתאמץ ולא יספק לנו שום פתרון.

וזה כואב, כואב ומצעד להודות בזה שאני לא מצפה לכלום: לא מצפה להגנה, לא מצפה לפתרון או למענה. קשה וכואב להמשיך לחיות במציאות הזו, שנכפתה עלינו בשל מדיניות ספציפית, בשל האדון שחושב שהוא השולט, ומותיר אותנו להסתפק בפתרונות שמוצעים ולא מיושמים, כשחלק גדול מהם כלל אינו רלוונטי למצב, ורק ממחיש את הדיכוי שמופעל עלינו. לגייס את הצעירים והצעירות שלנו לשירות לאומי, למשל.

ואיך זה קשור לפשיעה ולמקרי הרצח? לא קשור. אנחנו נתנגד קצת, ונשתוק הרבה, בין אם כי נראה שהמצב יצא מכלל שליטה, ובין אם בגלל שאיבדנו תקווה, או שניהם ביחד, האמת.

ואני? אינני רוצה לשתוק. אינני רוצה להסתפק בכלום. אינני רוצה לאבד עוד יקירות ועוד יקירים. אך בו זמנית אני מודעת לעובדה שאינני יכולה גם לצפות לקסמים כל עוד משהו במשטר הזה לא ישתנה.

עם זאת, אינני מוכנה לראות את החברה שלי מתרסקת ומתפרקת, מהסיבה שיש מי שמוביל ומכוון אותנו במכוון לדרך הזאת ללא מוצא. ובגלל זה נמשיך ללמד את כולם וכולן איך אנחנו רוצות ורוצים לחיות.

נכון, מקרי הרצח והאלימות כלפי הנשים אינם לגמרי זהים, אך יש ביניהם מן המשותף. רוב הפרטים המשותפים קשורים להתנהלות אל מול הרשויות, למרבה ההפתעה. רובם קשורים לכך שהאישה ביקשה הגנה ולא קיבלה, שהרוצח נותר חופשי – ושמשפחתה ממשיכה לזעוק להגנה, ולמישהו שמחזיק בחוק, שייקח מתישהו אחריות ויעמוד בזאת.

במקרי רצח ואלימות לא מעטים שמתרחשים לאחרונה אנחנו עדים ועדות לכך שהאישה פונה לרשויות וכלום לא קורה. כך, הטענה הרווחת כביכול שאנחנו לא משתפות פעולה מתפוצצת בפרצופו של "האדון", כי יותר שיתוף פעולה מזה אי אפשר למצוא.

למעשה, זה לא רק "שיתוף פעולה", זה ניסיון מיוזמה להיאחז בחבל הכרוך סביב צווארנו כולנו, חבל או "גלגל הצלה" ששולט בנו ומניע אותנו איך שבא לו ומתאים לו, ובעיקר חונק ומטביע. מציל הוא לא, הוא מאוד מאוד רחוק מזה.

לסופו של עניין, האישה נרצחת, הילדים שלה נותרים אבודים, וכל משפחתה מתפרקת. והעניין לא נגמר בכך שהיא נרצחה. הטרגדיה רק ממשיכה או מתחילה עבור  שאר המעורבים והמעורבות מצד הקורבן.

הילדים והילדות של האישה הנרצחת ממשיכים.ות להיות שקופים.ות. לאף אחד פשוט אין מושג מה קורה אתם.ן. הילדים.ות נעלמים.ות, פשוטו כמשמעו. ממשפחתה של האמא שנרצחה נגזלת הזכות והאפשרות לפגוש אותם.ן, ושאר המשפחה ממשיכה להתמודד עם איומים ופחדים ודאגות.

ולמה? כי משטר שלא סיפק עזרה ממשית לאישה כשהיתה בחיים לפני כמה ימים ונרצחה, לא יספק עזרה למי שנשאר בחיים ונטמן בתוך הבוץ החונק הזה. כי המשטר חושב שפתיחת עוד תחנות משטרה וגיוס עוד שוטרים זה הפתרון ההולם, וזה לא. זה אולי רק פתרון הולם להכפלת הדיכוי. במקרה של עבאהרה היה שוטר, ומה הוא עשה? לעג לה בפנים, והיא נרצחה.

המשטר הזה מתעלם במכוון מבעיות תשתיות, דיור, תכנון, ועוול שלם מתמשך לאורך שנים שהוא בנה ויצר במו ידיו. הוא חתר למצב שבו אנחנו נמצאים ונמצאות כיום.

ואני ונשים אחרות חנוקות, חנוקות מכך שאין לנו מה לעשות באמת, חנוקות מהעבודה שאנחנו מנסות לפתוח חלונות ולפרוץ אך נתקלות בבטון ובצפיפות שגוברת, ואין בידינו אפשרות להציל לא את האישה הבאה, את ילדיה וילדותיה או את החברה עצמה.

והנה אנחנו ממשיכות לספור – עוד אישה, ועד אין סוף משפחות וילדים.ות חסרות ישע, וחברה שלמה שחובטת את ראשה בקיר, נואשת וממשיכה לחבוט כי אין מולה אפשרות אלא להמשיך לחבוט בעוד קירות, בעוד בטון, בעוד גדר חוסמת ובמשטר שלם.

ולי כואב ואף ממוטט. ואני רוצה לשנות את המציאות העגומה הזו, אני רוצה להפוך עולמות, אני רוצה מהפכה.

אני רוצה שכל שוטר יואשם ברשלנות שלו וישלם גם הוא מחיר; אני רוצה שהמדינה הזו בשלמותה תואשם בכל מעשיה ופשעיה כלפינו; שהעולם בחוץ יפנים את הדיכוי שנכפה עלינו מזה 73 שנה; ושכולם.ן יפנימו כי מה שקורה כיום זה לא בשליטתנו, זה לא עניין של "תרבות" וקודים בחברה, זה עניין של תרבות וחשיבה קולוניאלית.

זה בשליטתו של האדון שלא רוצה שנלמד אותו איך לעבוד, בשליטתו של מי שפירק אותנו לאורך כל השנים האלו, החל משנת 1948, ועכשיו ממשיך לפרק אותנו, כלומר לחסל אותנו תרתי משמע, בדרכיו החדשות, בנשק שלו שהוא ייצר ומייצר, ושמכוון אלינו מכל הזוויות, במדיניות שלמה.

דיכוי, דיכוי שמופעל ממשטר קולוניאליסטי אל מול עם שחי תחת משטר זה, אל מול נשים שנאבקות על חייהן בכל כל הכוח, אך הכוח לא נמצא בידן, נמצא בידו של מי שמנהל לנו באמת את החיים, ואת המוות, ואת הכל.

כמה אפשר לפטם אותנו בעוול הזה, וכמה אפשר לחיות ולמות עם כל זה, וכמה אפשר עוד לקרוס, כמה אפשר? כולנו חשבנו שזהו הגענו בשלב מסוים לתהום, ועוד לא, וככל שעוד לא, אצלי עדיין יש את התקווה כי מהפכה רצינית עוד תקרה פה.

בדמעות וכאב חזק אני אומרת: יש בי עוד תקווה, לא ככה יחסלנו אותנו, לא ככה יקברו אותנו כעם, כנשים, כחברה, לא יחסלו את כולנו, לא, לא ייפטרו מאתנו בצורה כזאת. נמשיך לחיות ולהישאר, וללמד את כולם.ן אילו חיים מגיעים לנו באמת.

איה זינאתי היא פלסטינית מהעיר לוד, גרה בחיפה, פעילה פמיניסטית ופוליטית

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ההצלחה של הרשימה המשותפת חיונית לדמוקרטיה. חברי המשותפת חוגגים את ניצחונם בבחירות האחרונות (אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

ההצלחה של הרשימה המשותפת חיונית לדמוקרטיה. חברי המשותפת חוגגים את ניצחונם בבחירות האחרונות (אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

אסור שהמשותפת תתפרק. למען הפלסטינים וגם למען היהודים

בתור יהודי המצביע למשותפת, אני קורא לה לשמור על אחדותה. אבל מה שחשוב הוא לא רק לשמור על המסגרת, אלא גם לנצל אותה לחיזוק הדמוקרטיה, להחלשת הימין, להישגים לציבור הערבי ולהנחת בסיס לשותפות יהודית ערבית שוויונית  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf