newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אני רוצה ללמוד ולזכור את השואה בלי שיקשרו אותה לנכבה

כשלמדנו בבית הספר על השואה זה תמיד היה כהקדמה להקמת מדינת ישראל ולגירוש הפלסטינים. אני רוצה להזדעזע מרצח עם כמו כל אישה אחרת בעולם, שתהיה לי פינה בזיכרון השואה, בלי לשכוח את קרוביי באל-ירמוכ

מאת:

זכר השואה נפל קורבן בחיקה של ישראל. הניצול של התנועה הציונית למה שקרה במלחמת העולם השנייה והניכוס הבלעדי של השואה לטובת הקמת מדינת היהודים הוא חטא שני שנגרם לעולם אחרי הפשע הגדול ״ההוא״.

גל הימים הלאומיים היהודיים בין פסח ליום העצמאות עלול להציף כל יהודי: "חג החירות" והיציאה ממצרים, שלזנב שלו הודבק יום השואה הישראלי, ואז בהפרש של שבוע מגיע יום הזיכרון וחותמים עם יום העצמאות. עם כל אלה ביחד, מה הסיכוי שיהודי ממוצע ירגיש באמת חופשי משרשראות הזיכרונות של העבדות, החולשה והרדיפה, שהובילו כביכול לאינתיפאדה היהודית שבסופה הוקמה מדינת היהודים?

זה אמור להיות סוף טוב למסע מפרך באתוס היהודי: תופעות הלוואי של מה שקרה מאז – כמו הנכבה של העם שלי, המלחמות הבלתי פוסקות, הכיבוש והשליטה במילוני פלסטינים, הגטו בעזה, והרשימה מתארכת עוד ועוד – כולן זניחות. העיקר שאפשר להגיד שרק מתגוננים פה מפני שואה שנייה.

לצד כל הדברים האלה אני מוצאת את עצמי, אישה פלסטינית, דור שלישי לנכבה, רוצה שתהיה לי אפשרות להזדהות ולהזדעזע מהשואה כמו כל בן או בת אנוש שמסרבים לקבל את הזוועה שאדם יכול לעשות לרעהו. ניסיתי ללמוד ולהבין מה היה שם, ואיך גזענות ושנאת אדם ותורת עליונותו של גזע מסוים יכולה להגיע להשמדה מאורגנת של גזע אחר. אני עוסקת באלה ומוצאת ששוב כל חוטי הזיכרון של השואה במפעל הטקסטיל הישראלי נרקמו יחד לחבל אחד עבה שחונק את העם השלי, את העם הפלסטיני, שלא ממש היה מעורב בשואה.

אני יודעת מה אתם חושבים. ברגע זה ממש קופץ לתודעה שלכם אמין אל-חוסייני, והתמונה המפורסמת שלו עם היטלר. זה מי שבכוח הוכתר לנציג הערבים על ידי הציונות, ושהסיפור שלו כבש את הנרטיב המחזק את הקשר כביכול של הערבים לשואה. אתם לא יודעים כלום על מתנגדיו ועל הדחתו מתפקידו, ואני לא רוצה להגרר לעסוק בהם. כמובן שבמקביל לסיפורים עליו, הסיפור על הברית שרצו כנופיות היהודים (לח"י) לקדם עם הנאצים נגד הבריטים הוא סיפור מוצנע בזיכרון הישראלי הקולקטיבי, המובנה בקפדנות.

> הולך בתלם: איך יד ושם מספר את סיפור השואה?

מוזיאון ללימודי השואה בכפר ניעלין, הגדה המערבית, 2009 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מוזיאון ללימודי שואה בכפר ניעלין, הגדה המערבית, 2009 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מה יאמרו בתוניסיה?

אני בסך הכול חיפשתי מקום קטן בתודעה שינתק את הנכבה מהשואה, כדי להבין את עומק הפציעה של קורבנות השואה. להזדהות, לבכות, ללמוד, להשכיל ולקחת משהו שהילדים שלי יצמחו ממנו כדי להיות אנשים טובים יותר, אנושיים ואוהבי אדם וזהו. אני תובעת את חלקת השפיות הזו ממדינת ישראל, שגזלה אותה מכל אדם עלי אדמות.

אני רוצה להיות משוחררת מהנרטיב הציוני, שניצל את השואה לצרכיו. אני רוצה לשמוע סיפורים על נכים וצוענים וגרמנים, וכן – גם על יהודים – בלי להרגיש שאני משלמת מחיר כבד על משהו שלא אני עשיתי, לא תכננתי ולא רציתי. ובלי לשמוע ש״ליהודים עשו יותר גרוע״ כשאני מעבירה ביקורת על מה שנעשה לי.

ישראל עצמה תורמת להכחשת שואה. עוד ועוד אנשים בעולם כבר לא מוכנים לקבל את השואה בתור הצדקה למה שנעשה לפלסטינים בשטחים, ומתקוממים נגד החיבור הזה, ואולי על הדרך מתנערים מזכרון השואה עצמה, שופכים את התינוק עם המים. תחשבו על אזרח תוניסאי למשל, שלא ממש טוחנים לו בראש מהבוקר עד הערב לימודי שואה, והוא כערבי מזדהה עם האסון של פלסטין. מה מידת ההבנה והאמפתיה שהוא יכול לגייס לעניין השואה? כמעט אפס, כל עוד שהעולם מתעקש לחבר בין השואה לנכבה.

אני מסתכנת פה במודע שחלק מהקרואים יפעילו מיד מכשיר הסינון היהודי האוטומטי לכל משפט שכתבתי וייקחו רק הקטע האחרון, ויוכיחו לעצמם, שוב, שהערבים הם אנטישמיים, שונאי יהודים ומכחישי שואה, במיוחד אם הם מוסלמים. אבל אנחנו הערבים פה ממש לא מכחישים. רובנו המכריע מכיר את סיפור השואה היטב. למדנו אותו בשיעורי אזרחות בפרק של הקמת המדינה, או בשיעורי היסטוריה של מלחמת העולם השנייה, כשגם שם הסיפור תמיד נגמר בהקמת המדינה, גירוש הפלסטינים וכיבוש האדמה.

אני מאוד מבינה את הפלסטינים, שלא יבינו איך בימים של רצח עם שמתבצע באל-ירמוכ, שם נעלמו עקבותיהם של חלק ממשפחתי, אני נאבקת על החלקה שלי בזיכרון השואה. זו באמת מורכבות בלתי פתירה אצלי עדיין. אולי זה החלק הנשי ההומאני, שנאבק על מקומו וסולד מכל אקט אלים כלפי חפים מפשע. אולי זה סיפור הרדיפה של האזרחים הערבים, שנעשה מדאיג יותר ויותר לאחרונה, שמעורר בי חששות מהעתיד ומחזיר אותי ללמוד ולדעת מה היה בעבר ואיך הכול התחיל. אולי זו מעורבלות של הכל ביחד: הפליטות הפנימית שלי, הנשיות, המוסר והכמיהה לחירות אמתית שאין לי כרגע.

עד שאמצא תשובות לדילמות קשות אלו, בואו נחכה יחד ליום ההשקה של מוזיאון ענק בקהיר במימון יהודים אמריקאים יחד עם חבריהם נסיכי הנפט הערבים, לזכר קורבנות הפשעים נגד האנושות. אין לי בעיה שהיהודים יקבלו את האולם הגדול שם, אבל גם ארמנים, מוסלמים במיאנמר ובוסניה, והקורבנות ברואנדה ובקונגו וכל מקום בעולם שנספו בו בני אדם בידי שנאה וגזענות ממוסדת של בני אדם אחרים.

> תמיד פליטים: למצוא את המשפחה שלך באל-ירמוכ ולאבד אותם שוב

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
לא קל לדבר על פוליטיקה בכלא. שחר פרץ וערן אביב

לא קל לדבר על פוליטיקה בכלא. שחר פרץ וערן אביב

"כמה שהשהות בכלא קשה, היא מחזקת את החלטתי לסרב"

שחר פרץ נשפטה היום לתקופת מאסר שלישית על סירובה לשרת בצבא. ערן אביב, המסרב גם הוא לשרת, נשפט היום לתקופת מאסר שישית. "אני מדברת עם האסירות על הפלסטינים, הן פגשו אותם רק על מדים", מספרת פרץ

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf