newsletter icon
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תמיד פליטים: למצוא את המשפחה שלך באל-ירמוכ ולאבד אותה שוב

עשרות שנים אחרי הנכבה, שפיזרה אותנו לכל עבר, הרשתות החברתיות שינו הכל. פתאום באל-ירמוכ מצאתי את האנשים שהייתי אמורה לגדול במחיצתם. את הדוד שדומה לאבא, ואת זה שמסביר את צורת האף שלי. אבל אז פרצה המלחמה בסוריה, הצבע השחור כיסה את פייסבוק ואנשים שוב נעלמו

מאת:

למי שאין קרובי משפחה במחנות הפליטים בסוריה יש אפשרות להסתכל על הזוועות המבצבצות בחדשות כמו בסרט אימה הוליוודי. סרט שעושה רע לנפש לכמה שעות ואז עובר. אבל למי שיש קרובים וחברים שגרו ברחוב חיפה, הרחוב הראשי באל ירמוכ, או למי שמקבל תמונת גופה שדומה למכר החדשות המגיעות מסוריה גורמות למועקה נפשית עמוקה, כאב וסבל בלתי ניתן להקלה או עיכול.

> אילו רק היה מתחת לאל-ירמוכ מאגר נפט

פליטים פלסטינים במחנה אל-ירמוכ בסוריה (צילום: Walla Masoud, אונר"א)

פליטים פלסטינים במחנה אל-ירמוכ בסוריה (צילום: Walla Masoud, אונר"א)

הוריי שנולדו עם קום מדינת ישראל גידלו אותנו כשברקע סיפור רופף על הפליטות והעקירה הכללי של העם הפלסטיני, עם חורבות הכפר הגלילי שנשארו כמו מצבת זיכרון. בלי תמונות, בלי שמות, בלי האנשים עצמם. ידענו שרוב המשפחה נמצאת אי שם בסוריה ולבנון ואנחנו כאן.

אלא שבשנים האחרונות עם כניסת הרשתות החברתיות הכול השתנה. מצאתי, ואני לא היחידה, את בני האדם שהיית אמורה לגדול במחיצתם. מצאתי קרובי משפחה שדומים לאבא שלי, שהמראה שלהם מסביר את צורת האף שלי ואת השיער החלק והמלא של דודי עליו השלום. התרגשנו מול מסך הסקייפ מהאנשים והסיפורים והרכילויות. למדנו מי התחתן עם מי, מי מצא אישה סורית שתסכים להתחתן עם פליט פלסטיני, מי קמצן ומי הבשלנית שלנו, מי למד רפואה ומי המהנדסת החכמה. גילנו שהכפר שלנו חיי ובועט אי שם בסוריה.

כמעט לכל כפר פלסטיני שנהרס ב-48 יש קבוצה משלו בפייסבוק. הרחובות במחנה אל עאאדין (השבים) ובמחנה אל-ירמוכ נקראו על שמות הכפרים השונים מהם באו הפליטים: טבריה, חיפה, עכא, לובייה אל ג'אעורה ועוד. ולנו יש אפילו קבוצה של נשות הכפר בפייסבוק.

בדיוק כשהתחלנו לבנות את הכפר הווירטואלי שלנו ולחלום על יום השיבה פרצה המלחמה בסוריה, וניסיונות ההפיכה. מאז כבר ארבע שנים נמשכת הלחימה הזוועתית, הרציחות והחטיפות, ההשתוללות של כנופיות הרוצחים של אסד ושל מתנגדיו ודם הסורים שלא מפסיק להישפך. שנתיים כמעט בהן מחנות הפליטים הפלסטינים הצליחו לעמוד "נייטרלים". הם לא חלק מהלחימה וזה העיקר. אפילו סיפרו לנו שיש מורדים מתחבאים במחנה הפליטים כי שם בטוח יותר.

אבל לאט לאט הצבע השחור כיסה את דפי הפייסבוק ואנשים נעלמו לנו מהמסך. עקבנו בכיליון עיניים אחרי הצעירים שנעלמו ואחר כך התברר שהם עונו, לעיתים עד מוות. חלקם חזרו וחלקם לא, חלקם ברחו על נפשם אחרי שהוריהם מכרו את כל רכושם כדי להצילם וחיכו עד שסופסוף נשלח אות חיים מילדם מאיזה חור בעולם.

במסע הבריחה מהגיהינום דרך תורכיה, על ספינות המוות שהיו אמורות לנשוא אותו ליוון, מצא את עצמו אחד מבני הדודים שלי שוחה לארץ לא מוכרת. הוא נתפס על ידי כנופיית עבריינים ביער בסרביה ונושל מכל כסף או בגד. אפילו הנעל גנבו לו, הוא סיפר לנו בבכי כאשר התקשר מתחנת משטרה לבקש כמה דולרים כדי לשרוד. סיפורים כאלה נחשבו לסיפורי הצלחה, והם מעטים יחסית לתמונות של הקרבנות וההלוויות מרובות הגופות והמלחמה הארורה הזאת שלא רואים את הסוף שלה.

את אחד התיאורים הכי קשים למצב שקראתי כתב אחד הניצולים, שמגדיר את עצמו פלסטיני סורי:

תחושת חוסר האונים שלי דומה לסרט שנשלח אליך ובו תיעוד מזוויע של אונס קבוצתי ואכזרי של אחותך, ואתה מתעקש להמשיך לצפות עד הסוף. אולי תהיה לסרט תוצאה בלתי צפויה בכל זאת, למשל שלאחותך יצמחו פתאום זוג כנפיים ענקיות והיא תהפוך לדרקון גדול שמחסל את כל האנסים. כך הכרת את עצמך, פלסטיני שכמוך, אגדה בדיונית, כך הכניסו לך לראש מאז שהיית ילד קטן. תמיד תהמר על האפשרות שתשתחרר ממך מפלצת של גבורה שתנצח את כל האויבים והאנסים. תמחק כבר את האופציה הזו ממחשבותיך.

הפסל, של אשה פלסטינית, נמצא תחת הריסות מחנה הפליטים אל-ירמוכ

הפסל, של אשה פלסטינית, נמצא תחת הריסות המחנה

כך אני מרגישה היום, כפלסטינית שהתנגדה לתיאור הכיבוש כמעשה אונס, ואת פלסטין כגוף אישה מותר לכל מי שבא. היום אין לי תיאור יותר מתאים כאשר נשות פלסטין וסוריה נאנסות בפועל כל יום בידי דאעש ואחרים, כאשר מחנה הפליטים נרמס ומותקף בידי כולם.

אחרי שפלסטין עברה את הנכבה של 48 ונכבשה על ידי צבא אכזר, רוב העם התפזר במדינות שכנות ומשם ברחו רבים והשתקעו בכל העולם. שרדנו טבח אחד אחרי השני, את ספטמבר השחור בירדן על ידי המלך חוסין, את סברה ושתילא על ידי לבנונים ובסיוע צה"ל, את נהר אלבארד, את בלאטה, את עזה או מחנה הפליטים בג'נין. ועכשיו אל-ירמוכ בסוריה. וזה כבר לא משנה. לא משנה מי האשם הפעם, ומי התחיל. ואם כל זה קורה במימון של ישראל, ארצות הברית או איראן.

בימים קשים אלו אני נזכרת בבן הכפר שלנו "סג'רה", אמן ופסל, ובצילום של פסל מעץ שהוא חרט, בו הוא מתאר את גופה של אישה פלסטינית יפה וחלולה מבפנים. "כולם נגסו ממנו עד שהתרוקן", הסביר. התרגשתי עד דמעות מהיצירה. "אני רוצה את הפסל הזה" כתבתי לו, והוא ענה לי "תכרמי מן עיוני, (כל מה שתבקשי מהעיניים שלי) אבל זה פסל שנמצא תחת ההריסות במחנה. עם השחרור והשיבה לכפר שלנו אני אעשה לך אחד במיוחד סמאח, אני מבטיח". מאז לא שמעתי ממנו. ניסיתי לשאול ולחפש את הצעיר המוכשר ואין לי מושג מה עלה בגורלו.

نشر هاذا لمقال بالعربية هنا
הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

> צפו: חיילים נופשים במאחז לא חוקי על אדמות פרטיות של פלסטינים

חורבות הכפר סג'רה (צילום: עומר אגבאריה)

חורבות הכפר סג'רה (צילום: עומר אגבאריה)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מלחמת ההשמדה בעזה והרדיפות הקשות כאן בתוך החברה שלנו חיזקו את הרעיון לעזוב את הארץ. אמאני טאטור בבית הקפה שלה בנצרת (באדיבות המצולמת)

מלחמת ההשמדה בעזה והרדיפות הקשות כאן בתוך החברה שלנו חיזקו את הרעיון לעזוב את הארץ. אמאני טאטור בבית הקפה שלה בנצרת (באדיבות המצולמת)

אזרחים ערבים חושבים על הגירה: "מוכיחים לנו שאין לנו כאן עתיד"

כמו בחברה היהודית, גם בחברה הערבית שומעים יותר ויותר על אזרחים שעזבו לחו"ל. הפשיעה, הקושי הכלכלי, הגזענות וסתימת הפיות דוחפים אותם החוצה. "אנחנו אוהבים את המולדת, אבל זה נעשה קשה", אומרים המהגרים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf