ביורוקרטיה קטלנית: השיבושים בהעברת סיוע הומניטרי לעזה
עובדי ארגונים המעורבים באספקת הסיוע לאוכלוסייה האזרחית ברצועה מעידים על שיבושים חמורים ושיטתיים ביכולתם לספק גישה למזון, מים ותרופות למי שזקוקים להם – באמצעות עיכובים שרירותיים, דרישות עמומות במכוון וביזה

עיכוב, הקטנה ואף עצירת הסיוע ההומניטרי נחשבים ראייה לכוונתה בפועל של ישראל לפגוע באוכלוסייה האזרחית בעזה. משאית סיוע הומניטרי מהאיחוד האירופי נכנסת לעזה דרך מעבר ארז, ב-11 בנובמבר 2024 (צילום: מיכאל גלעד / פלאש90)
מאז תחילת המלחמה, אספקת הסיוע ההומניטרי לאוכלוסייה האזרחית בעזה זכתה מעת לעת לתשומת לב ציבורית. כמה ארגוני סיוע וגופים בינלאומיים התייחסו לכך, פוליטיקאים ומדינות דנו בנושא, והתקשורת הישראלית והבינלאומית סיקרה אותו ברמות פירוט שונות.
שאלת הסיוע ההומניטרי משכה תשומת לב זו הן בשל הסבל הנגרם לאוכלוסייה האזרחית, הכוללת נשים וילדים, הן מכיוון שהיקף הסיוע ההומניטרי – הנחוץ לקיום חיי אדם ברצועה – נתפס על ידי רבים כאינדיקציה לכוונותיה של ישראל במלחמה. עיכוב, הקטנה ואף עצירת הסיוע ההומניטרי נחשבים על פי גישה זו לראייה לכוונתה בפועל של ישראל לפגוע באוכלוסייה האזרחית בעזה, ולא רק בחמאס ובקבוצות חמושים אחרות.
חלק ניכר מהדיון הציבורי מתמקד במספר המשאיות הנכנסות לעזה. שני גופים מדווחים על מספרים אלו, עם שיטות ספירה שונות: מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) – שמדווח על מספרי משאיות; והאו"ם (מונגש באתר של OCHA), שמדווח על מספרי truckload – מטען של משאית מלאה (הבדל שנתעכב עליו בהמשך). אבל גם הדיון הזה במספרי משאיות, שמוביל לעיתים לעימותים מקוונים, מתעלם מהפער בין האספקה המוכנסת לרצועה לבין מה שמגיע בסופו של דבר לאלה שזקוקים לה: מציאות שלמה של חסמים חוקיים, ביורוקרטיים ופיזיים, שמשפיעים על היקף הסיוע ועל יכולתו לסייע לאלו שעבורם הוא מועבר.
אף שאין ספק שקיימות החלטות מדיניות מרכזיות – שהשתנו לאורך המלחמה – בנושא הסיוע ההומניטרי, בפועל נראה כי הרבה מהמציאות נקבעת על ידי ביורוקרטיה שצמחה באופן שחלקו מאורגן וחלקו אורגני, חלקו מרוכז בידי מתפ"ש וחלקו מקומי ונתון לשיקול דעתם של מפקדים וחיילים בשטח. הדימוי של הביורוקרטיה כאפורה ומשעממת עלול למנוע מאיתנו לראות עד כמה היא זו שקובעת את חייהם של מיליונים, מייצרת אצטלה של כיבוד החוק הבינלאומי, וגורמת למוות וסבל של רבים.
רצועת עזה החלה להיסגר הרבה לפני המלחמה. כבר ב-1991 הוטלו מגבלות על תנועה של עזתים מהרצועה לשטח ישראל. המגבלות על תנועה של אנשים וסחורות המשיכו בתחילת ואמצע העשור הראשון של המאה ה-21, והחריפו באופן משמעותי ביוני 2007. בתגובה להשתלטות של חמאס על הרצועה, הטילה ישראל מצור שהגביל את כמותם, סוגם ואופיים של המזון, התרופות והסחורות שניתן להכניס לרצועה, והחלה לפקח על כל הפריטים שמוכנסים אליה.
המצור הודק מיד לאחר 7 באוקטובר 2023, כפי שמשתקף מהכרזתו של שר הביטחון דאז, יואב גלנט, כי ישראל מטילה מצור מוחלט על הרצועה.
למרות החשיבות של הסיוע ההומניטרי, שבו תלויים רבים מכ-2 מיליון הפלסטינים שנותרו ברצועת עזה, הנושא בדרך כלל מתואר בשיח הישראלי באופן סכמטי וכוללני. בין סוף אוקטובר 2024 לתחילת ינואר 2025 ראיינו עשרה עובדים משישה ארגונים (בינלאומיים וישראלים) המעורבים באספקת סיוע הומניטרי לרצועת עזה, כדי ללמוד מהם על הצדדים הטכניים של היכולת לספק את הסיוע ההומניטרי הדרוש לאוכלוסייה האזרחית.
כמעט כל העובדים שראיינו היו בעלי ניסיון קודם באזורי מלחמה (מהם לפחות שניים עם ניסיון באזורים רבים), וכולם הסכימו כי מעולם לא חוו מגבלות כה חמורות על אספקת סיוע כמו במקרה הנוכחי. הם סיפרו על שיבושים חמורים ושיטתיים ביכולתם לספק גישה למזון, מים ותרופות לאלו שזקוקים להם – שיבושים המקשים על הישרדותה של האוכלוסייה האזרחית.
בהסכם הפסקת האש, שנכנס לתוקף היום (ראשון), הוסכם כי ייכנסו לרצועה עד 600 משאיות ביום, וכבר דווח כי נכנסו יותר מ-200 משאיות דרך מעבר רפיח ומעבר כרם שלום, ולפחות 20 משאיות דלק הועברו ממצרים לרצועה. מאונר"א נמסר כי 4,000 משאיות סיוע מוכנות להיכנס לרצועת עזה, כשמחציתן נושאות מזון וקמח. לא פורט כיצד תתבצע חלוקת הסיוע באופן שיתמודד עם המגבלות והשיבושים האמורים.
צוואר בקבוק 1: שיבושים שיטתיים ועמימות מכוונת
מתחילת המלחמה, המסר שקיבלו ארגוני הסיוע היה כי עזה נמצאת תחת מצור הרמטי, וכל כניסה של סיוע תדרוש אישור חריג ומשא ומתן נקודתי. כפי ששמענו מהצלב האדום הבינלאומי כבר בינואר 2024, מצור הרמטי כזה הוא חסר תקדים גם בהקשר של סבבי הלחימה הקודמים בעזה.
השינויים בכמות הסיוע שנכנס לרצועה לאורך 15 חודשי המלחמה – כפי שנמדדו על ידי מספר המשאיות הנכנסות – היו קשורים פחות לצורכי האוכלוסייה, ויותר לנסיבות הפוליטיות המשתנות בתוך ישראל ובזירה הבינלאומית. כמויות גדולות יותר של סיוע נכנסו באופן זמני במהלך הפסקת האש בנובמבר 2023, ומאז כמות הסיוע השתנתה מעת לעת, למשל בעקבות לחץ אמריקאי או דיווח חדשותי מביך במיוחד.
במאמר זה, אנחנו מבקשים להמחיש את השיבושים השיטתיים באספקת הסיוע ההומניטרי, הן ברמה הצבאית, הן ברמה הביורוקרטית. לאחר מכן נראה כיצד הביורוקרטיה האפורה משמשת לא רק לעכב את אספקת הסיוע, אלא גם לשבש את עבודתם של ארגוני הסיוע עצמם.
הבעיה, כפי שניסח זאת אחד מעובדי הסיוע, אינה צוואר בקבוק אחד שיש לפתוח על מנת לאפשר את אספקת הסיוע (למשל במעבר כרם שלום), אלא צינור שחסום בנקודות רבות, לעיתים על ידי מספר רב של גורמים. כדי לאפשר פעילות הומניטרית יעילה, הוא הסביר, יש לפתוח כל אחת מנקודות החסימה הללו.
המשך המאמר מפרט את צווארי הבקבוק והאתגרים הללו באופן כללי. בזמנים שונים, חלק מהם היו הדוקים יותר או פחות, או שהיו להם חלופות זמניות, שלעיתים קרובות לא היו יעילות, כמו הצנחת סיוע (בכמות קטנה בהרבה) או המזח האמריקאי (שיצא מכלל שימוש כמעט מיד). נוסף על כך, המערכת עצמה פועלת בסביבה מאתגרת ועמומה, רצופה באי ודאויות.

חלופות זמניות, שלעיתים קרובות לא היו יעילות. הצנחת סיוע הומניטרי באל-מוואסי, דרום רצועת עזה, ב-17 באוקטובר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
אתגר ראשוני הוא הערכת הצרכים הרלוונטיים של הקהילה בשטח. מגבלות תנועה, קשיים בתקשורת ושיבוש חוזר ומתמשך של חיי היומיום עקב עקירה והפצצות מקשים מאוד על הארגונים להבין את הצרכים של תושבי עזה – מה נחוץ להם, היכן ומתי. ארגוני הסיוע ההומניטרי מבצעים הערכות סיוע משותפות ומתואמות כדי להשתמש במשאביהם המוגבלים באופן מיטבי. בשל העקירות המתמשכות, ההערכות האלו הופכות ללא רלוונטיות, וקשה יותר ליישם תגובות מתואמות ויעילות.
הכניסה של הסיוע לישראל מהווה צוואר בקבוק. כל הפריטים שמוכנסים לעזה חייבים לעבור אישור מוקדם בידי ישראל. במהלך 15 חודשי המלחמה עד כה, סיוע כמעט ולא הגיע מישראל – כך שהנמל הקרוב ביותר, אשדוד, כ-36 ק"מ צפונית למעבר ארז, בדרך כלל לא היווה אפשרות מעשית להעברת סיוע (מדיניות זו השתנתה במידת מה לאחרונה, ומתאפשר גם רכש של הסיוע בישראל).
רוב הסיוע בהווה מגיע ממצרים או ירדן. סיוע שמגיע מירדן, למשל, נפרק במעבר תרקומיא בין הגדה המערבית לישראל. שם, משאיות ישראליות מעמיסות את הסיוע וממשיכות לסריקה ואישור לפני הכניסה לעזה. אף שנפתחו מעברים אחרים לתוך הרצועה – בארז, בזיקים, בכיסופים ובשער 96 (הנקודה המזרחית בפרוזדור נצרים), הסריקה והאישור מתקיימים כיום רק במעבר כרם שלום – מה שהופך אותו לצוואר בקבוק משמעותי – ובנמל אשדוד.
במעבר עצמו, ארגוני הסיוע נתקלים בכמה בעיות בלתי צפויות. ישנה עמימות באשר למספר המשאיות שיוכלו לפרוק סחורה במעברים (שתלוי גם באמצעי הפריקה וההעמסה), כמו גם לגבי סוגי הפריטים שייפסלו לכניסה מסיבות בטחוניות או בעקבות טענות לשימוש כפול (אזרחי וצבאי). לא ברורות גם הסיבות להחלטה אילו מהמשאיות יעברו את הבדיקה בהצלחה ואילו לא.
ארגונים עם ניסיון רב יותר באספקת סיוע הומניטרי לעזה במהלך 17 שנות המצור מוצאים את התהליך מעט יותר צפוי, אך גם הם מגלים שאי אפשר להכניס בקלות פריטים נחוצים מאוד, כולל למשל ציוד כבד לחילוץ אנשים מתחת להריסות; גנרטורים וחלקי חילוף למכשור קריטי לחיי אדם כמו משאבות מים, אמבולנסים וגנרטורים; בלוני חמצן לשימוש בבתי חולים, ואפילו מוטות אלומיניום לאוהלים.
רשימת הפריטים המותרים נותרת עמומה במכוון, ומתפ"ש מתעלם באופן עקבי מבקשות ארגונים לקבל רשימת דרישות או ניסיונות להבין מדוע משאיות מסוימות או פריטים מסוימים לא קיבלו אישור. נציג של אחד הארגונים ציין שהם לא הצליחו לקבל פרטים ממתפ"ש במשך חודשיים, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים, ואף שכל השאלות של הארגון היו יכולות לקבל מענה בשיחת טלפון אחת. כתוצאה מכך, "אין שום שלב [בתהליך] שבו אתה מרגיש בטוח שעמדת בכל הדרישות והתנאים".
נציין בהקשר זה שהניסיונות שלנו לדבר עם מתפ"ש לא קיבלו מענה.
כדי להקל על בדיקת המשאיות הנכנסות לרצועת עזה, מתפ"ש דורש שמשאיות לא יגיעו למעבר עם יותר משכבה אחת של משטחים. כתוצאה מכך, משאיות רבות שנכנסות לעזה מלאות רק חלקית. דרישה זו מסבירה חלקית את הפער שהוזכר קודם לכן בין מספרי המשאיות שנספרו על ידי מתפ"ש לאלו של האו"ם – מתפ"ש סופר את המשאיות שנכנסו לעזה, שם הן פורקות את המטען במרכזים לוגיסטיים ייעודיים בצד העזתי של הגבול. לאחר מכן, האו"ם סופר את מטעני המשאיות הנאספים מהצד העזתי של המעבר, שם אין מגבלה על מספר השכבות של המשטחים, ומשאיות יכולות להעמיס את המשא שלהן בשתיים או שלוש שכבות.
התהליך הזה, הרווי בחוסר ודאות, מסביר גם את המסר הנפוץ של מתפ"ש שלפיו יש שפע של סיוע שממתין לאיסוף בצד העזתי של הגבול, ושהבעיה היא בטיפול בו מצד ארגוני הסיוע. למעשה, מסרים אלו מהווים ניסיון להטיל את האחריות לסבלם של האזרחים העזתים על ארגוני הסיוע ההומניטרי.
כפי שהסבירו המרואיינים שלנו, איסוף הסיוע מהצד העזתי של הגבול מתואם בדרך כלל רק אחרי שהסיוע נכנס, בשל הקושי להכניס את הסיוע באופן עקבי. הובלת הסיוע בתוך עזה מתבצעת על ידי חברות מקומיות שמשכירות את שירותיהן לארגונים – המחיר המוצהר הוא כ-500 שקל, אבל בפועל הוא יכול להגיע לכ-9,000 שקל. היכולת לתכנן מראש את כניסת משלוחי הסיוע חשובה על מנת לאפשר את החלק הלוגיסטי של האופרציה בתוך עזה – כולל מעקב אחר משאיות זמינות ונהגים זמינים.
כמו כן, מסיבות לוגיסטיות וביטחוניות הסיוע לא תמיד ניתן לאיסוף מיידי – הכבישים לנקודת האיסוף אינם בטוחים ולפעמים הרוסים לחלוטין, ונהגים ומשאיות אינם תמיד זמינים בהתראה קצרה. ישראל מקבלת את רשימת הנהגים, ויכולה לפסול אותם באופן אישי מעבודה בחלוקת הסיוע. גם כשיש נהגים ומשאיות, הם נאלצים לעבור דרך אזור מלחמה פעיל, ולעיתים קרובות הנהגים נעצרים לבירור, מתוחקרים או מעוכבים לחקירה רצינית. במקרים אחרים המגבלה היא ישראלית. אונר"א, למשל, לא קיבלה אישור לחלק סיוע בצפון הרצועה מאז ינואר 2024.
צוואר בקבוק 2: ביזה
אם הסיוע נאסף, הוא עלול להיבזז בדרכו לנקודת החלוקה. בתחילה, מעשי הביזה היו של אנשים פרטיים – לשימוש עצמי או קהילתי, ובמקומות מסוימים, כמו בצפון הרצועה, זה עדיין המצב. באזורים אחרים ברצועה הסיוע נבזז פעמים רבות יותר ויותר על ידי כנופיות פשע מאורגן. היקף מעשי השוד הוא כזה, שאחד המרואיינים כינה חלק מהכביש ההומניטרי המוביל מכרם שלום לכביש סלאח א-דין כ"סמטת הבוזזים".
הביזה של הסיוע מהווה לפיכך צוואר בקבוק נוסף. הביזה מתאפשרת בשל מדיניותה של ישראל, שהחלה כבר משלב מוקדם במהלך המלחמה לתקוף את המשטרה האזרחית בעזה, כחלק מניסיונותיה לפגוע ביכולת החמאס לשלוט ברצועת עזה ("משילות"). תוצר לוואי, שלפחות חלק מהמרואיינים שלנו טענו שהוא מכוון, הוא החלשה של היכולת העזתית המקומית להתמודד עם כנופיות הפשע התוקפות את שיירות הסיוע ההומניטרי. מחסומים המאוישים בחברי כנופיות חמושים בנשק – שאינם מופרעים על ידי כוחות ישראליים, אף שהם נמצאים לפעמים במרחק של מאות מטרים בלבד מעמדות צה"ליות – הם המקום שבו חלק מארגוני סיוע והחברות מסחריות עשויים לשלם לכנופיות הפשע כדי להכניס את הסיוע מבלי שיבזז.

השינויים בכמות הסיוע שנכנס לרצועה היו קשורים פחות לצורכי האוכלוסייה, ויותר לנסיבות הפוליטיות המשתנות. ילדים ממתינים לחלוקת מזון בחאן יונס, ב-26 בדצמבר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
כאשר הארגונים אינם משלמים, הכנופיות עשויות לשדוד את השיירות. מעשי ביזה בקנה מידה קטן יחסית הם נפוצים ולעיתים יומיומיים. עם זאת, הם לא משקפים את כלל התופעה. מקרה חריג התרחש באמצע נובמבר כאשר 97 משאיות מתוך שיירה של 109 משאיות נשדדו באיומי נשק, לאחר שהמשאיות הוחזקו במעבר עד רדת החשכה והוסטו לכביש שלא נבדק מראש על ידי אנשי האו"ם. על פי השמועות, הסיוע שנשדד הועבר לאזור שבו שלטה ישראל באופן צבאי.
מסיבות אלו, סיוע שמגיע למחסני האו"ם בדרום עזה מחולק מיד, על מנת למזער את הסיכון לביזת המחסנים (מלבד הסיבה העיקרית לחלוקה המיידית שהיא הצורך הדחוף בציוד). ציוד ומכשור רפואיים הם הפריטים היחידים שניתן לאחסן שם מבלי להסתכן בביזה. הנהגים עצמם נמצאים בסיכון. לדבריהם של נהגים פלסטינים מקומיים, לפחות ארבעה נהגים נהרגו על ידי שודדים, ורבים אחרים נפצעו.
צוואר בקבוק 3: תיאום לקוי ויחס שלילי
נקודת חסימה נוספת היא תיאום המשימות ההומניטריות. ארגוני הסיוע אינם יכולים להסתפק בהודעה לצה"ל על משימה הומניטרית כדי לסייע לצדדים לשמור על מחויבותם להגן על האוכלוסייה האזרחית על פי החוק הבינלאומי, אלא חייבים לתאם עם צה"ל את רוב המשימות שלהם.
העדכונים השוטפים באתר OCHA מאגדים מידע על ניסיונות התיאום. חלק מהמשימות נדחות על הסף. אחרות "מתואמות", כלומר מתרחשות בהצלחה. בחלק מהמקרים, מתפ"ש מסכים למשימה אך היא איננה מושלמת בהצלחה בשל תנאים בשטח, למשל חוסר תקשורת בין מתפ"ש לבין הכוחות בשטח.
משימות כאלו בדרך כלל לא מספקות את כל הסיוע הנדרש, בשל פעולותיהם של הכוחות בשטח או בשל הסכמה חלקית של מתפ"ש. למשל, עשוי להתקבל אישור למשימת אספקה של חיסוני פוליו, אך משימת מילוי מחדש של בארות מים תידחה; או במקרה אחר, יאושר פינוי חולים מבית חולים, אך לא תאושר הבאת מזון לצוות והמטופלים שנשארו בו.
במקרים מסוימים עיכובים גורמים לארגון הסיוע לבטל את המשימה מיוזמתו. כך למשל במהלך דצמבר 2024, מתוך 569 משימות שתוכננו ברצועת עזה, 189 (33%) בוצעו בהצלחה, 103 (18%) תואמו מראש אך הופרעו בדרך, 224 (39%) נדחו על ידי ישראל ו-53 (9%) בוטלו על ידי המארגנים בשל אתגרים בשטח.
עיכובים נוספים מתרחשים במחסומים קבועים או זמניים לאורך הדרך. עובדי סיוע הומניטרי שאיתם דיברנו דיווחו על היעדר שיטתי בתקשורת בין מתפ"ש והכוחות הפרושים בשטח. העיכובים מתרחשים במחסומים: החיילים במחסומים לא מכירים לפעמים את האישור שמשימה הומניטרית כלשהי קיבלה, מה שמוביל לעיכוב השיירה ההומניטרית במחסום, לעיתים למשך שעות, לפני שהיא מקבלת אישור להמשיך במקרה הטוב, או מתבטלת במקרה הרע – ואז השיירה צריכה להסתובב ולעזוב מבלי להשלים את משימתה.
במקרים אחרים, הכוחות בשטח פועלים על דעת עצמם. כפי שציין קצין במפקדת אוגדה, מפקד האוגדה "הסביר שמבחינתו – שלא תיכנס משאית אחת [של סיוע הומניטרי]. שצריך להקשות ולהציק לשיירות שנכנסות".
פעמים רבות, עובדי סיוע פלסטיניים נלקחים לחקירה או נעצרים, ועובדים בינלאומיים של ארגוני הסיוע סובלים מיחס שלילי, שכולל יריקות, איומים, ולעיתים מכוניות נורות או נחסמות פיזית על ידי טנק. לעיתים הבעיות הן יותר בנאליות. מרואיין אחד סיפר שלנו על מקרה שבו השיירה שלו קיבלה אישור לעבור, אבל שער תקול כביכול עיכב את השיירה, שהיתה צריכה לחכות לטכנאי או לחזור מבלי למלא את המשימה שלה. כשהשיירות מקבלות אישור להמשיך, הן חוות בדרך כלל עיכובים רבים שנמשכים לפעמים עד רדת החשכה, או שהן נדרשות לבצע ביקור קצר מאוד – וגם אלו פוגעים באיכות הסיוע ההומניטרי שמקבלת האוכלוסיה האזרחית.
רק אחד מהארגונים מבין השישה איתם דיברנו הדגיש שנעשו איזשהם צעדים חיוביים, לאורך השנה האחרונה, מכיוונו של מתפ"ש, כמו למשל אישור לרכוש סיוע גם בישראל, או ההתארגנות מחדש לאחר סגירת מעבר רפיח, וכן כניסתה של מערכת ממוחשבת לעיבוד מסודר של פניות הארגונים. יחד עם זאת, שינויים אלה מוגבלים ביחס למציאות בשטח בהקשר רחב יותר.
ברמת המדיניות, באמצע אוקטובר הודלף מכתב של שרי החוץ והביטחון האמריקאים, שדרשו מישראל להגדיל ולהרחיב את הסיוע ההומניטרי לרצועה בתוך 30 יום, כך שיתאפשר ל-350 משאיות ביום להיכנס לרצועה. עם פקיעת הדדליין, דו"ח משותף של שמונה ארגונים העוסקים בסיוע ההומניטרי קבע שמתוך 19 מדדים במכתב האמריקאי, ישראל נכשלה ב-15 (ועמדה חלקית ב-4 הנותרים). לצפון הרצועה, למשל, נכנסו 34 משאיות בלבד (מהן רק 12 עם מזון ומים) בין תחילת אוקטובר לסוף דצמבר 2024.
היררכיה לא רשמית בין הארגונים השונים
בתוך מסגרת כללית זו, ארגונים שונים דיווחו על חוויות שונות בעבודה מול מדינת ישראל ומוסדותיה. אף שישנם ארגונים רבים שמביאים סיוע לעזה – בנתוני מתפ"ש מופיעים כ-150 ארגונים – נראה שקיימת היררכיה לא רשמית בין הארגונים השונים, כשחלקם חווים תהליך קל יותר, ולעומתם אחרים נתקלים בחסימות חוזרות ונשנות שלעיתים קרובות אינן מוסברות.
כמה מהארגונים שעימם דיברנו הצביעו על שורה על בעיות מהותיות בעצם יכולתם לבצע את עבודתם. חלק מהם, למשל, מקבלים ויזות קצרות מאוד לשהות בישראל – עד תשעה ימים בלבד – מה שמאלץ אותם להסיט משאבים ותשומת לב לפתרון אתגרים לוגיסטיים כאלה (החלטת ממשלה שהתקבלה לאחרונה מקשיחה עוד יותר את ויזות העבודה של ארגונים כאלו).
לעומתם, נראה שארגונים אחרים נהנים מגישה מועדפת לגורמים ישראליים. ארגונים כאלו יכולים להכניס יותר סיוע ולעשות זאת בקלות רבה יותר, וגם מצליחים להביא מגוון רחב יותר של פריטים לתוך הרצועה ביחס לארגונים אחרים. ארגונים עם פריבילגיות כאלו נזהרים במיוחד שלא לאבד אותן, על אחת כמה וכמה לאור הקשיים שחווים ארגונים אחרים. הפריבילגיות, כמו גם פעולות ענישה מדי פעם נגד ארגונים מסוימים, מבטיחים התנהגות צייתנית יותר מצד ארגוני הסיוע. מאחר שהעדיפות העליונה של הארגונים היא לספק סיוע, נותרת להם מעט ברירה מלבד לקבל מציאות זו.
דורותיאה גוצ'יארדו, מנהלת הפיתוח של Glia, אחד מארגוני הסיוע ההומניטרי ששלחו צוותי רפואת חירום (EMTs) לעזה, הסבירה כיצד התהליך עשוי להתרחש: החל מינואר 2024, צוותי רפואת חירום מהארגון שלה נכנסו לעזה וטיפלו באזרחים שם. עד שישראל השתלטה על מעבר רפיח, הם יכלו לשלוח צוותים של עד 10 או 12 רופאים יחד עם אספקה. לאחר מכן, גודל הצוותים הוגבל לשלושה רופאים, שלא יכלו לקחת איתם אספקה. בשלב מאוחר יותר, רופאים ממוצא פלסטיני כבר לא הורשו להיכנס.

מספר הרופאים שהורשו להיכנס הוגבל בלי שסופקה לכך סיבה. חברי הצוות הרפואי של בית חולים השדה הירדני מטפלים בפלסטינים קטועי גפיים בח'אן יונס, ב-17 בספטמבר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
לבסוף, באמצע אוקטובר, נאסר על Glia ושישה ארגונים נוספים להיכנס לעזה, מה שצמצם את מספר צוותי הרפואה הזמינים בעזה בשליש. ישראל לא סיפקה סיבה לשינוי זה, אך משקיפים קשרו זאת למכתב 99 הרופאים לנשיא ביידן, שזכה לתשומת לב ציבורית רבה באותה תקופה.
המסרים של מתפ"ש עצמם מצביעים על חלק מהיחס הדיפרנציאלי הזה. לדוגמה, בעוד הפוסטים של מתפ"ש ברשת החברתית X מתייחסים לעיתים קרובות לאונר"א כ"מלאה במחבלים", ארגונים אחרים, כמו ארגון הבריאות העולמי (WHO) ויוניסף (קרן החירום הבין-לאומית של האו"ם לילדים) מוצגים כ"שותפים". זאת, כאשר מוקדם יותר במלחמה, ה-WHO לא הוצג באופן חיובי. ארגון USAID זוכה להתייחסות כשותף לעיתים רחוקות יותר. איחוד האמירויות מוצגת באופן חיובי, ולעיתים קרובות זוכה לשבחים ספציפיים במסרי המתפ"ש.
מרואיין אחד המעורב בהעברת הסיוע ההומניטרי לעזה הכחיש שישנה היררכיה כזו, אבל הודה שהרצון הטוב של ישראל והאמון שלה משתנה בין ארגונים שונים, והיה תלוי למשל בהצהרות של הארגונים, בעמדתם של הארגונים ביחס להפסקת אש קבועה, ובאם הזכירו את החטופים הישראלים בהצהרותיהם הציבוריות.
שאלה מרכזית נוגעת לשאלת הכוונה, כלומר, האם עיכובים ואתגרים אלו הם מכוונים במידה זו או אחרת. נושא זה היה רגיש במיוחד עבור המרואיינים שלנו. חלקם נמנעו מהתייחסות לנושא; היו שטענו שמדובר בבעיות הנובעות מעומס יתר או מחסור במשאבים; בעוד אחרים הציעו שייתכן שמדובר בכוונה.
מנקודת המבט שלנו, חוסר הוודאות של אספקת הסיוע, כמו גם הטיפול הדיפרנציאלי, רומזים כי קיים מנגנון כלשהו שמממש כוונה, לצד יוזמות עצמאיות ולא מתואמות. כך או כך, ברור כי ההשפעה המשולבת של צווארי הבקבוק הרבים הללו באספקת הסיוע, כמו גם המדיניות הלא עקבית כלפי עובדי הסיוע עצמם, מקשות על יכולת ארגוני הסיוע לספק את האמצעים הדרושים לקיומה של אוכלוסייה אזרחית הסובלת מרעב וממחלות.
ליאת קוזמא היא פרופ' מן המניין בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון, וכן מופקדת על הקתדרה להיסטוריה של הרפואה ע"ש הארי פרידנוואלד באוניברסיטה העברית. ד"ר לי מרדכי הוא מרצה בכיר בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן